מיליונים עבור לולב של דולר - חלק ב

מיליונים עבור לולב של דולר - חלק ב

יריד האתרוגים של אמריקה באותה תקופה, היה מעבר לנהר, ב"איסט סייד", רק 5 דקות נסיעה ברכב, חצי שעה זחילה ברגל. מחיר ארבעת המינים באותה שנה התחיל ב- 15$ עד 200$ לפי יופי האתרוג. ניגשתי ליבואן האתרוגים הגדול ביותר מישראל, ושאלתי: "בכמה תמכור את כל השאריות, שעה לפני החג, שאז ערך האתרוג פחות מלימון"? אחרי חישוב הפסד הסובסידיות ממשרד החקלאות של ממשלת ישראל, על אתרוגים שלא נמכרו ולא יוחזרו ארצה לתעשיית הריבות, נקב במחיר 1.5$ על כל סט של כל ארבעת המינים. קניתי את השאריות של כל סוחרי השוק, כחמש מאות במספר. פעלתי בסודיות מוחלטת, כי חששתי שהנהלת בית הכנסת תאמר: "חביבי! אתה לא יכול לנסות דברים חדשים, לפני אסיפה מוקדמת, של שבעה ימים ושבעה לילות, החלטה של חברי ההנהלה ורשות בכתב מנשיא בית הכנסת"! ופירושו לחכות לשנה הבאה, והביצוע בעוד שנתיים, ומי יודע אם? עמלתי בזריזות ביחד עם עוד כעשרה צעירים ישראלים ואמריקאים חסרי בית, שהתארחו אצלי בפנסיון מלא, בבית הגדול הנספח לבית הכנסת. רק בבוקר יום ראשון של חג, נודע הדבר, כאשר ליד כל מושב בבית הכנסת עמד כמו חיל "סעט" של ארבעת מינים, וגם קופסה יפה לאתרוגים, ומעליה שלט קטן, שעליו חרטתי את שמו הפרטי היהודי, ושם משפחתו של כל אחד מחברי בית הכנסת.

את הלולבים והאתרוגים שנשארו יתומים במושבים הריקים בבית הכנסת, אספתי וחילקתי בחול המועד ליהודי השכונה, ולאלו שבאים לבית כנסת רק ביום כיפור. מאף אחד לא בקשתי ולא רמזתי על כסף, אבל 25% מהמקבלים הבינו מעצמם, והתרומות כיסו את כל ההוצאות והותר. עוד כ-50% לפחות אמרו תודה, וה-25% הנותרים, לפחות נראו כנהנים מהמראה הנדיר הזה.

כל בית הכנסת השתתף בהקפות, ושמתי לב לזקן נמרץ אחד, המתקרב לגיל ה-90 ש"הלוך יהלך ובכה" בדמעות שליש. שאלתי אותו לפשר הדמעות, וענה: "למעלה משמונים שנה אני בא כל יום לבית כנסת, ולא זכיתי עד היום הזה שיהיה לי אתרוג ולולב שלי. זו הפעם הראשונה בחיי שאני משתתף בהקפות של ההושענות, עם אתרוג ולולב שלי בידי, ולא כמשקיף מהצד! איך אפשר לא לבכות?". לקחתי אותו לדינר ישיבת פוניבז', ותרם כסף רב לנציבות עולם. שאלתי: "האם הבינות את דרשת הרב באידיש"? וענה: "אפילו לא מלה אחת! אבל דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב"!

פחות מחודש אחרי, הופתעתי מהזמנה למשרד עורך דין, לחתום על צוואה: שעלי להתחייב לתת דולר אחד לבתו של אותו זקן, כתנאי בחוק הצוואות האמריקאי, שכל המיליונים הנותרים יוכלו לעבור לרשותי, אחרי ה- 120 שנה שלו. סירבתי לחתום! שאלתי: "שמחתי לשמוע שיש לך בת ומשפחה, ומדוע לא תוריש להם"? והצטדק: שמאז שנתאלמן לפני 20 שנה והתחתן שנית, בתו האינטעלעקטואלית, המנהלת בית ספר עירוני גדול, אינה מדברת אתו, וגם עברו דירה למקום רחוק, כדי שלא ידע מקום מגוריהם, ולא יבקרם. תרגילי ריגול בסיסיים, ואיתרתי אותם במרחק 80 קילומטר. בפגישה בביתם, שאלתי בנימוס: "הוכחת שאביך לא מעניין אותך, אבל מאיפה הביטחון שלשלושת בנותייך לא מעניין הסבא? ואם הסבא לא מעניין, המיליונים בוודאי מעניינים! ומדוע תמנעי זהב מבנותייך? האם את באמת מעדיפה שרכוש אביך הגדול יכנס לכיסי הקטן"? היא תיארה את הקושי להתגבר על מחסום הבושה, על שמנעה ידע משלוש בנותיה בגיל 15, 17 ו- 18 שנה, שיש להן סבא, ולמרות שהוא גר כה קרוב, הוא כה רחוק. שעתיים ניסיונות ללא מוצא, ועדיין היא מסרבת להתראות עם אביה. לפתע, חשתי בזעקתה האלמת לעזרה, להתרומם מעל המחסום הפסיכולוגי. ולכן קמתי, ובאגרוף על השולחן פקדתי: "גבירתי הנכבדה! בשבוע הבא, בשעה 7:30 בערב, אני בא אליכם עם אביך! אני משאיר לך רק את הכבוד להחליט האם ביום שני או שלישי"? וענתה: "ביום שלישי"! ומיד הוסיפה: "אבל אני לא אהיה בבית"! ועל זאת גערתי: "גבירתי הנכבדה! ביום שלישי אחרי שבת, בשעה 7:30 בערב, בדיוק! אני בא למשפחתך ביחד עם אביך! ואת לא תעיזי להעדר מהבית"!

בשעה הנקובה, על השנייה, התייצבנו בביתה. חצי שעה הם התייפחו בבכי אחד על הצוואר של השני, והתפייסו, ובזאת נגמר תפקידי. 10% מהמיליונים, שלשל העורך דין לכיסו מייד, עבור שעת עבודה אחת, חצי מהנשאר קבלו הנכדות כעבור כשנתיים, החצי השני לישיבת פוניבז, ואני הסתפקתי בדולר שהוא ביקש להוריש לבתו, ובשכר המצווה של "סעט" ארבעת מינים אחד. ועכשיו תארו לעצמכם כמה שכר מחכה לכם בעולם הזה ובבא, על עזרתכם לעורר את המצווה הקלה של ארבעת המינים בארץ ובגלויות ישראל, וכמה, על אחת המצוות הגדולות ביותר של קדושת וטהרת עם ישראל, אשר בכוחה להציל את ירושלים ואת קהילותינו.