א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק יא

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק יא

ת פ י ל ה ל ק י ו ם  ו א י כ ו ת  ה ס ב י ב ה

מאת עמנואל ראב"ד

במגילת אסתר נצטווינו: ב"משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים". בין מנות ומתנות יש הבדל של רק אות אחת – "ת", ומשמעות רבה. לימדונו רבותינו, שבמנות, הכוונה היא רק צרכי מאכל מבושלים או מוכנים לאכילה, ומתנות יכולים להיות, כל דבר בעל ערך, וגם כסף לצדקה. מה מסמל ההבדל הזה, ולשם מה?

שלמה המלך, החכם מכל האדם, כתב, (משלי טו:כז): "שונא מתנות יחיה"! כי, קבלת מתנה מחייבת מלבד הכרת טובה במשך כל החיים, גם לעתים תשלומי תודה ללא גבול, וגם לשמור עליה במקום מכובד, בין אם היא לפי טעמי או ההפך! בין אם נותן המתנה הוא אדם אהוב, שנעים לזוכרו, או שנוא שמחפשים לשכוח ממנו. ולפי זה, חכמנו מצווים עלינו, רק פעם בשנה, לשלוח – ויש נוהגים, לא באופן אישי, אלא על ידי שליח, דבר המחייב פחות, כי נשאר מקום לתמרן סירוב קבלה! מנות – ולא מתנות! הציווי הוא על המשלוח ולא על קבלת המתנות. כי בפורים יש עניין של "ונהפוך הוא" ושלכל היהודים יהיה רגש של אהבה ואחווה, כי ה"המן, [שבכל דור ודור], מבקש להשמיד את כל היהודים", וההצלה הייתה בזכות החזרה בתשובה, הצום והתפילות של "כנוס את כל היהודים", ולכן גם השמחה והאחווה לרגל ההצלה, צריכה להיות של כל היהודים. נתינת מתנה, מעוררת רגשי אחווה אצל כל נותן, אך אצל המקבל רק אם הוא באמת אביון או זקוק למתנה זו. ולכן נצטווינו: איש לרעהו שאינו אביון, לשלוח על ידי שליח, רק צרכי מאכל המוכנים לאכילה היום, ולא נשאר מהם זכר לאחר האכילה, בעתיד המתחיל ולמחרת, ואינני יכול לשאול את המקבל איפה המתנה שנתתי לך, ועד כמה מכובד המקום שאתה שומר עליה.

ובכל אופן, גם צרכי מאכל יכולים לחייב עד מאד, אם וכאשר מקבלים אותם במקום ובזמן המצילים את האדם האוכל אותם ממוות מרעב. פרחים כנגד זה, ממלאים את שני התנאים כאחד: כי מעבר לעונג וההנאה הזמנית שהפרחים מספקים, הם דבר חולף. הם מתקיימים רק למשך זמן קצר, וגם אין להם כל משמעות ממשית להצלת חיי האדם. ולכן עוד סיבה שבחג הסוכות נצטוונו להתפלל לבורא עולם, עם פרחים – צמחים, כי "רחמנא ליבא בעי"! בורא עולם רוצה מאתנו רק את כוונת הלב, כי הוא איננו זקוק מאתנו לשום דבר אחר.

ל י ש ב  ב ס ו כ ה

'הריני מוכן ומזומן לקיים מצוות סוכה, כאשר ציווני הבורא יתברך שמו, ככתוב: "בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים"'

'יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותיי, שתשרה שכינתך בינינו, ותפרוש עלינו סוכת שלומך, בזכות מצוות סוכה שאנחנו מקיימים... ובזכות צאתי מביתי החוצה... יחשב לי כאילו הרחקתי נדוד... ולרעבים גם צמאים תן לחמם ומימם הנאמנים, ותיתן לי זכות לשבת ולחסות בסתר צל כנפיך... ותיטיב לנו החתימה, ותזכנו ליישב ימים רבים על אדמת הקודש בעבודתך וביראתך, ברוך ה' לעולם אמן ואמן!'

"תשבו כעין תדורו"

אדם חייב לנהוג בסוכה כמו במגוריו בבית. ובכל אופן החיובים המיוחדים "ליישב בסוכה", הם: רק לאכול ולישון. ומדוע דווקא בשני דברים אלו, מחויבים יותר מכל דברים אחרים שאדם עושה בביתו?

ואפשר לומר שהחיוב הוא על שני הדברים העיקריים שאסור או מסוכן לעשותם בחוץ, ואשר הם המחייבים אותנו לבנות בית להגנתנו, והם: אכילה ושינה: 1. "האוכל בחוץ דומה לכלב ופסול לעדות". 2. סכנה לישון בחוץ, מפני שודדים וחיות רעות. ולכן בייחוד את שני הדברים האלו במקום לעשותם בבית חובתנו לעשותם בסוכה.

ובכל אופן את ברכת הסוכה: "אשר קידשנו במצוותיו וצוונו, ליישב בסוכה",  מברכים רק על האכילה, ולא על השינה, ורק כאשר אוכלים גם לחם. "ליישב בסוכה" – אין הכוונה לשבת על כסא בתוך הסוכה, אלא "לגור בתוך הסוכה".

על השינה בסוכה לא מברכים, משום שכל הברכות "עובר לעשייתן". פירושו שמברכים מייד לפני הפעולה או עשיית המצווה. אבל על השינה אין לאדם שליטה. שינה איננה דבר אקטיבי שאדם יכול לצוות על מוחו לעשותו. שינה היא דבר פסיבי, שחרור פיקוד המוח לשרירים הרצוניים של הגוף. האדם יכול להילחם נגד השינה ובצורה מוגבלת נגד המוות ולא ההפך. כמובא אצל יעקב אבינו, שהיה "חולה" נוטה למות = "שכיב מרע", "ויתחזק וישב על המטה", וברך את נכדיו ואת בניו, "ויכל לצוות את בניו", וברגע שהפסיק להלחם נגד המוות, "ויאסוף רגליו אל המטה ויגווע". אחת הדוגמאות: אנשים הנמצאים בקור מקפיא, חייבים להלחם נגד השינה. כי ברגע שהם יסגרו את העיניים, ויירדמו לרגע קט, הם לא יתעוררו יותר כי יקפאו למוות. ומכיוון שכאשר האדם שוכב לישון הוא איננו יודע אם ומתי הוא יוכל להירדם, לכן אין מברכים על השינה בסוכה.