א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק ו

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק ו

ת פ י ל ה ל ק י ו ם  ו א י כ ו ת  ה ס ב י ב ה

מאת עמנואל ראב"ד

מרד בבורא וקיצורי דרך, עלולים להאריך את הדרך ולהחטיא את המטרה!

האדם חי שנים רבות, יחסית. ולמרות שהאדם הראשון וחווה, כמובא בתלמוד, נבראו כבוגרים בני עשרים שנה, ומיד דברו בלשון הקודש, והיה להם דעת וידע לראות מתחילת העולם ועד סופו, אך בגלל מרד האדם וחווה בבורא, שניסו לקצר את הדרך אל ה"דעת", ואכלו מ"עץ הדעת", שלוש שעות לפני שתוכנן להתיר להם, ובזאת, הם האריכו לנו, צאצאיהם, את הדרך אל הדעת בשנים רבות. ולכן, תולדות האדם נולדים חסרי ישע, וזקוקים לעמל של עשרים שנה להגיע לבגרות שכלית, שאיננה מספיקה להתגבר על בעיות ואתגרים שהסביבה מעמידה בפנינו, והמחייבת להמשיך ללמוד כל החיים. וזאת בניגוד לשאר בעלי החיים, שלמרות מוגבלות שכלם, הם מגיעים מייד לבגרות השכלית הנועדת להם, ביום הראשון לחייהם, ככתוב: "שור כי ייוולד". ביום היוולדו הוא כבר נקרא שור, כי הוא מייד יודע את כל מה שהוא צריך לדעת כל החיים. בעלי החיים ככל שהם איטיים יותר, כן חייהם ארוכים יותר. הפיל מסוגל לחיות 200 שנה, והצב האיטי כ- 500 שנה, אך אחרי 500 שנה אין הצב יודע שום דבר יותר מאשר הוא ידע ביום הראשון לחייו. וכמובן שהאדם דומה יותר לעץ השדה הצומח שנים רבות, מאשר לעשב השדה אשר אינו שורד אפילו שנה אחת. ולכן בתפילותינו לחיי הטבע הסובבים אותנו, התורה מחייבת אותנו להחזיק בידינו נציגים מעצי היער, שהם דומים יותר לאדם. "כי האדם = עץ השדה".

2. "ולקחתם"! - להחזיק בידיים.

את ארבעת הנציגים המובחרים של עצי השדה, אשר בנוכחותם אנו מתפללים על הטבע הסובב אותנו, חובתנו להחזיק בידיים. כדי שנוכל להרגישם בידינו ובכל חושינו, לחבקם בכל חום ליבנו, ולראותם מקרוב עד מאד, "קרוב לעיניים וקרוב ללב", כדי לעורר את "האדם עץ השדה" להתפלל בכל ליבו ובכל כוחו על כל "עצי השדה", ועל כל הטבע הסובב אותנו, עד שיצליח לעורר רוח רחמים ממרום, ו"ההרים והגבעות יפצחו רינה, ועצי השדה - ימחאו כף". ככתוב: "אך בחמישה עשר יום לחודש השביעי, באוספכם...  תבואת הארץ...  ולקחתם"! לקיחה בידיים, "שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד", (סוכה מ"א:).

3. "לכם" - שייכות למתפלל.

"ולקחתם 'לכם" - משלכם', להוציא את השאול ואת הגזול. מכאן אמרו חכמים: אין אדם יוצא חובתו... בלולבו של חברו, אלא אם כן נתנו לו במתנה. ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהיו באים בספינה, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו, (ברך והתפלל בו), ונתנו לרבי יהושע במתנה... ויצא בו, ונתנו במתנה לרבי עקיבא, נטלו רבי עקיבא ויצא בו, והחזירו לרבן גמליאל... "שלקחו באלף זוז": להודיעך כמה מצוות חביבות עליהם...  "אבא: צלויי קא מצלי ביה", רש"י: כשהיה מתפלל היה לולבו בידו, מרוב חיבתו עליו היה מתפלל בו...

"ולולבו בידו": כך היה מנהגם של אנשי ירושלים: אדם יוצא מביתו, ולולבו בידו. הולך לבית הכנסת, לולבו בידו. קורא קריאת שמע ומתפלל, ולולבו בידו... הולך לבקר חולים ולנחם אבלים, לולבו בידו... להודיעך: כמה היו זריזים במצוות! (סוכה מ"א:).

הלולב חייב להיות שייך למתפלל, מדוע?

יוצאים ידי חובת מצוות תפילין, שופר, סוכה וכד' השאולים מאדם אחר. ומדוע רק ודווקא במצוות לולב, כל ארבעת המינים חייבים להיות שייכים למתפלל?

מובא במסכת תענית, (ט"ו-ט"ז), סדר התפילה בשנת בצורת או בכל צרה שלא תבוא על הציבור: "מוציאים את התיבה, (את ארון הקודש), לרחובה של עיר, ונותנים אפר מקלה על גבי התיבה, ובראש הנשיא, ובראש אב בית דין. וכל אחד ואחד נותן בראשו. הזקן שבהם, אומר לפניהם דברי כיבושים - שכובשים את הלבבות להחזירם למוטב: "אחינו, לא נאמר באנשי נינווה 'וירא אלוקים את שקם ואת תעניתם', אלא: 'וירא אלוקים את מעשיהם, כי שבו מדרכם הרעה'! ובקבלה הוא אומר: 'וקרעו לבבכם ואל בגדיכם'!  עמדו בתפילה"!

"מורידים לפני התיבה זקן ורגיל, ויש לו בנים וביתו ריקם", כדי שיהיה לבו שלם בתפילה. תנו-רבנן: אם יש זקן, אומר זקן. ואם לאו, אומר חכם. ואם לאו, אומר אדם של צורה - בעל קומה, שישמעו ויקבלו דבריו לרכך את הלב. אחינו: לא שק ותענית גורמים, אלא תשובה ומעשים טובים גורמים... שנאמר: 'וירא אלוקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה'... ואומר: 'נישא לבבינו אל כפים, אל ה' בשמים' - עם הכפים צריך לשאת את הלב לשמים, כלומר שיחזור בו מקלקולו!