מיליונים עבור לולב של דולר - חלק ג

מיליונים עבור לולב של דולר - חלק ג

אחר הדברים האלה, חזן-זמר, צעיר ישראלי, עם גיטרה ביד, מתדפק על דלתי. "שמעתי על פנסיון מלא וחינם, ליורדים חדשים מישראל, הרשה לי בבקשה לבדוק האם המקום מתאים לאישיות שלי"? ונאלצתי לעסוק גם כאמרגן לזמרים וציירי אמנות. לימים זכיתי בבת כהן. האדמו"ר מסאטמר זצוקללה"ה, זכותו יגן עלינו, בצעירותו היה נוהג לעתים, לשבור את הקרח, ולטבול במקוה המהודר והמקפיא של הסבא שלה, בברג אורפאלו, פרבר של עיירת אורשעווע במדינת סאטמר אשר בהונגריה. אחרי ירחי לידה, הצטדק נשיא בית הכנסת שאין ביכולתם לשלם משכורת משפחתית, "לאשה וילדיה", וחובתי למצוא מקום חדש. וכך נדדנו 3000 קילומטר, לגבול הדרומי של ארצות הברית. משם לא יכולתי לקנות שעה לפני החג, את שאריות הלולבים במחיר סמלי. שלמתי מחיר מלא, לכ-500 סעטים, שדאגתי לחלק באופן אישי לכל אחד מיהודי העיר, מהקהילות השונות. גם בדרום, 25% מהמקבלים תרמו את כל ההוצאות, 50% נוספים לפחות אמרו תודה, והשאר רק השתוממו ונהנו. הנהלת הקהילה דרשה ממני: למשפחה אחת לא לגשת. כי, ב-30 שנות מגורים בעיר, לא באו לבית הכנסת, ולא תרמו פרוטה למוסדות יהודיים, למרות שיש להם. עניתי: "זו היא סיבה נוספות לגשת בדחיפות". התייצבתי במשרד, ללא תיאום, אתרוג ולולב ביד. חלקו כבוד רב לרב. עזבו את כל עיסוקיהם, והתרכזו לשתות בצמא דברי תורה. רשמו טשעק לקניית ארונות מלאים ספרי קודש לביתי ולבית כנסת. הפכו לתורמים הגדולים ביותר לקהילה, ומיליונים רבים זרמו ממשרדם לישיבות ומוסדות קדושים בארץ. בהמשך נדודינו התארחו אצלנו בחגים גם בצפון מזרח ומערב, לשתות בצמא דברי תורה, ולתרום מטבע כבדה לישיבות ולפרויקטים חינוכיים. צעיר אחד שלא זכה לקבל אתרוג, הפך לא עלינו למטיף שמד בצפון אמריקה, במקביל לצעיר אחר שהאתרוג חילץ אותו מסמים, פשע ומעצר, וכיום בעל משפחה רציני המחנך את ילדיו כיהודים. לפחות עוד אתרוג אחד ששווה את מחיר ההשקעה!

בדרום היוקד, זהב היה למכביר, אבל יהדות הייתה חשובה להם פחות. ולכן חששתי: "מה שאני לא אביא להם, מי יביא"? לא יכולתי להסתפק "במצווה קלה" של סוכה, אתרוג ולולב. ובמשך חצי שנה השקעתי בקהילה פי שלוש ממשכורתי השנתית הגבוהה. קניתי ארונות ספרים, וכל תלמיד והרבה מבוגרים קיבלו אותם מלאים עם כל הספרים הבסיסיים ביהדות. החתמתי את כל התלמידים והמשפחות על שבועונים וירחונים דתיים, וכד', והכל חינם אין כסף. היה שם "זקן ממרא", והזהירו אותי: "אל תפיץ יהדות מיותרת, שמא גם אתה תהיה מיותר"! והעדפתי זאת. בבואנו, המקוואות הקרובים היו ברדיוס 300 קילומטר מרחק. האגמים וסביבותיהם שורצים נחשים ארסיים מסוכנים. בין תכנון לבניית המקוה, עברנו צפון מערב לעיר שיש בה. בביקור בעיר הדרומית 30 שנה אחרי, מצאתי את הקהילה עדיין "בלי מקוה ובלי תקוה"! ולמרות שהעסקים עדיין פורחים, גם חצי מהקהילה פרחו, התבוללו ונעלמו מהאופק היהודי.

מקום חדש, עיר ואם בישראל, כ-60,000 יהודים, אך רק 29 בתי כנסת, ומספר תלמידי חכמים בעלי שם של גדולי תורה. באסיפת עסקנים לקראת הימים הנוראים, הצעתי: "אם נקנה יחד אתרוגים לכל העיר, נקבל במחיר זול יותר! עם קצת אומץ ומסירות נפש, כ- 25% מהמתפללים יתרמו את כל ההוצאות, ועוד תצאו ברווח, מלבד המצווה ואין סוף הזדמנויות נלוות, וכל העיר תתעלה במצווה הגוררת מצווה"! שחקו עלי כעל תמהוני חדש שנחת בעיר. רק בית כנסת אחד עם 400 משפחות הזמין 20 אתרוגים, נאנחתי אך לא נכנעתי. נשיא בית הכנסת שלי הצהיר: "אין בעיה! אם אתה רוצה, אני אשלם עבור כל חברי בית הכנסת ועוד אלף אתרוגים עבור הסטודנטים והתלמידים בעיר"! אבל 1120 לולבים לעיר של 60,000 יהודים לא סיפק את המעוף והחזון. חיפשתי דרך עוקפת את הזהירים, המחכים לראות תוצאות אצל אחרים לפני שינקפו אצבע שלהם. מצאתי צדיק נסתר, כדי לשרוד, מנהל לשכת החינוך היהודי, שנתן לי רשות בכתב לחלק חינם אתרוגים לכל תלמידי בתי הספר, נגד התחייבות שלי בכתב, שלא אבקש ולא אקבל תרומות מהילדים או מהוריהם. ובכן נתן הוראה בכתב לכל מנהלי בתי הספר, להרשות לי להיכנס ולחלק את הלולבים עם דפי ההסבר. עשיתי חשבון מהיר. "האם מישהו יעזור לי לאסוף את הכסף? כמה כסף אני עלול להפסיד? ומנגד, כמה מצוות להרוויח"? "עמנואל! שרדת מלחמות וטבילות אש, ומי יודע האם לא לעת כזאת? ומצווה הבאה לידך לא תחמיצנה"! כמה דפיקות לב, חתמתי והזמנתי כ- 10,000 "סעטים". בניו יורק התפעלו על קניין האתרוגים הגדול בעולם. שנים מאוחר יותר עוד זכרו ושטחו את השטיח האדום לכבודי. עבודה קשה יותר היא הפצת החומר. הדפסתי חוברות הסבר של 8 דפים, "אתה וארבעת המינים"! וברשות מנהל הישיבה הגדולה, כיום מנהל אחד מנכבדי הארגונים בארצות הברית, הדרכתי בחורי ישיבה, ללמד את המורים לחנך את התלמידים, ועברנו מבית ספר לבית ספר ומכתה לכתה, לחלק ולהסביר את מצוות לולב. בחג, בתי הכנסת היו מלאים עם אלפי התלמידים שבאו עם לולביהם והוריהם, וביניהם אלו שמבקרים בבית הכנסת רק ביום כיפור. במשך חודשים רבים, נושא שיחת היום בקהילה היה אתרוג ולולב, שהשאיר רושם בלתי נשכח לתלמידים והוריהם. התשלום היה בעייתי. המרחק חייב הזמנת האתרוגים לפני ראש השנה. ולפתע פרצה מלחמת יום כיפור, והקהילה אסרה לאסוף תרומות מלבד להצלת ישראל. למרות המראה המרהיב, לראשונה בחייהם, של בתי כנסת מלאים עם תלמידים ולולביהם, המצפון לא נקף כי ההתחייבויות להצלת היהודים בארץ ישראל מנעו השתתפות בהוצאות שנעשו עבורם. ראשי עם לא הטו כתף, ונגידים טענו: "לנו לא היה חשוב! לא בקשנו ממך, אל תבקש מאתנו"! יסדתי "מועצת אתרוג"! אך חבריו הסתפקו לנדב את שמם. ניסיתי לחזר על פתחי מזוזות, והמשטרה נזעקה. לא חוקי לצלצל בדלת ללא תיאום. השתחררתי בתוקף היותי ממנהיגי העיר, והתחייבות לחדול. נאלצתי למכור מספר זוגות נעליים מיותרות וירושה קטנה אחת, כדי לשלם עבור כל האתרוגים, ומבלי להזיל דמעה, כי המצווה שווה יותר מהירושה. זכות האתרוג הביאה תלמידים רבים לישיבות בעלי תשובה בירושלים. קבלתי מאות מכתבי הערכה והערצה מתלמידים, הורים ורבנים, שאמנם העלו אבק, אבל התוצאות עדיין מדברות מפיהם של יהודים ואפילו רבנים גדולי תורה, שאני פוגש לעתים, שזוכרים, מזכירים ומוקירים את האתרוג ששמר עליהם להישאר יהודים, והוליך אותם לדרך התורה. בהמשך השנים התמדתי בדרכי, גם אם לא כל שנה הייתי קניין האתרוגים הגדול בעולם. אך מצווה גוררת מצווה, והאתרוג הגיש לי את אתגר המקווה – המצווה הבסיסית ביותר ביהדות, ובהמשך המקוה גילתה לי דרך להביא את האתרוג להמונים ביתר קלות. אך לזאת אנו זקוקים לשותפות שלך, קורא יקר, בעיקר להפצת הרעיון.