בטור אורח חיים סימן קע"ג בב"י ד"ה וכתבו עוד הגהות אשירי וכו', ואפילו מוחלקין. צ"ל מחולקין, כמו שמופיע במקור: הגהות אשרי במסכת חולין דף ק"ז ע"ב ד"ה וכגון
בטור אורח חיים סימן קע"ג בב"י ד"ה ומ"ש שני אחים: והא שאסור להעלותו צ"ל להעלותם (לשון רבים במקום לשון יחיד, דקאי על הבשר וגם על הגבינה) וכן לשון הטור ביו"ד סימן פ"ח
בטור יורה דעה סימן פ"ז בבית יוסף ד"ה איסור. לכאורה מה חידש לנו הבית יוסף שהביא דברי הגמרא שהטור מתחיל בו? אלא שהבית יוסף תיקן את לשון הטור בתוך פירושו ולא בגוף דברי הטור, שיהיו מתאימים למקור בגמרא, שמה הסדר הוא שהמלים "איסור אכילה" מופיעים לפני "איסור בישול".
ב' אלול ה'תשפ"ה. בטור יורה דעה הוצאת הטור המבואר שע"י הרה"ח ר' ישראל משה ראזענפעלד, כעת בוועסטקליף שעל הים: סימן פ"ז בפרישה אות ב, ד"ה כתיב "דף ק"ה" חסר אות "יוד" וצ"ל "דף קי"ה" (שזה בעצם האופן שבו השתמשו בזמנים קדומים, לפני שהתחילו להחמיר ולכתוב "ט"ו" במקום "י"ה") ולכן התקון שלכם בדברי הפרישה, שהדפסתם "(ק"ה) קט"ו" לאו דוקא.
במחבר סימן פ"ז סעיף יוד בסוגריים לכתחילה אין להניחו בקיבה וכו' האם המלה "להניחו" מלשון הנחת חפץ - היינו להביא חלב ממקום אחר ולשום את החלב בתוך הקיבה או מלשון ומניח בקדושה לעם מדושני עונג - היינו החלב שנמצא בקיבה ממה שהעגל ינקה לפני השחיטה?
ברמ"א סימן פ"ז סעיף יוד "ואם היה הקיבה קרושה וכו' ואם היה הקיבה צלול מתחלה וקרש וכו' שאלה: איך אפשר לדעת אם החלב שבקיבה צלול או קרוש? תשובה: נסה לנענע את הקיבה ואם שומעים קול אזי הקיבה צלול...
בית יוסף סימן פ"ז ד"ה כתב הרמב"ם חסרים המלה "בחלב" בין המלים "שליל" ו"חייב"
בית יוסף סימן פ"ז ד"ה כתב הרמב"ם "וכן האוכלו" בין המלה "פטור" ו"פטור" צ"ל "וכן האוכלן" (כמודפס במהדורת פרענקעל)
בית יוסף סימן פ"ז ד"ה דגים בסוף הדבור: "בספר" צ"ל "בטור" כמו שמודפס בפרישה אות ח': "כמ"ש בטור א"ח סימן קע"ג עכ"ל ב"י".
בטור דפוס ישן וגם במהדורת מכון ירושלים של שנת ה'תשמ"ח, סימן פ"ח בב"ח ד"ה ומ"ש: ויש מפרשים וכו' בתפיסת הבית. צ"ל בתפוסת הבית (ואו במקום יוד)
טור ביו"ד סימן פ"ח בב"י ד"ה אכל בשר: אבל הרמב"ם ז"ל כתב וכו' לפי שבשר החיה דומה לבהמה אולי צ"ל דומה לבשר בהמה. וכן בב"ח שם ד"ה וכתב הרמב"ם
במחבר סימן פ"ח "אבל בשלחן שסודר עליו התבשיל מותר ליתן זה בצד זה" וצריך לציין כאן שכל זה הדין מיירי בשלחן של עץ אבל בשלחן של מתכת מותר לעשות כך רק אם האוכלים צוננים אבל באוכל חם החום של הכלים נבלעים בשלחן ויכולים להפליט בפעם הבא כשבמקום שהיה הכלי החלבי שמים עכשיו הכלי הבשרי וכן להיפך - אמנם כשאומרים נ"ט בר נ"ט אין בעיה וצריך בירור נוסף
ב"ח סימן פ"ח בד"ה ומ"ש אפי': כדאיתא בע"ז פ' ר' ישמעאל (דף נ' ע"א) היכא דמי - צריך לומר היכי דמי
סימן צ' בבית יוסף ד"ה ומ"ש ואם בישלו פעם אחרת צ"ל ואם בשלו פעם אחרת - בלי יוד
סימן צ' בבית יוסף ד"ה ומ"ש ואם בשלו בקדרה: הואיל וגיד הנשה בריה בפני עצמה החמירו בו כאיסור תורה. וק"ק דהלא גם הכחל הוא בריה בפני עצמו?
סימן צ' בדרישה ד"ה הכחל: "בין אינה של מניקה" - צ"ל "אינו" בואו
סימן צ' בדרישה ד"ה הכחל: "ור"ת מפרש וכו' - ולכך אסרו חכמים" במקור (מסכת חולין דף ק"ט ע"ב בתוד"ה ההוא) הגרסא "ולכך גזרו חכמים"
מסכת חולין דף ק"ט ע"ב בפירושו של רבנו גרשום ד"ה וזה "הכחל אינו כנוס (ואינו) [אלא] בולע" אם ההגהה נכונה, אז צ"ל "הכחל אינו כנוס אלא בלוע" ואם ההגהה מוטעית, אז צ"ל "הכחל אינו כנוס ואינו בולע" ואכן, מההמשך "אבל קיבה" וכו' נראה שההגהה מוטעית.
מסכת חולין דף ק"י ע"א תוד"ה איכא: ואולי אפשר לחלק שכשמופיע השם אבדימי בלא ואו, הכונה לרבו של רב, שהיה גר בארץ ישראל, וכשמופיע השם אבודימי בואו, הכונה לרבו של רבא, שהיה גר בבבל.
סימן צ' בדרישה ד"ה הכחל: "דאין החלב בעינא" צ"ל בעינה וכן להלן בדברי הרי"ף: "והאי כיון דאינה בעינא ממש" צ"ל "בעינה" בהא
סימן צ' בדרישה ד"ה הכחל: "(ולא אתי למיכל בשר בחלב עכ"ה)" צ"ל "ולא אתי למיכל בשר בחלב (עכ"ה)"
סימן צ"ב "כזית" בשר שנפל וכו' מה המקור של זה שדוקא כזית?
סימן צ"ב "ודוקא כשלא ניער הקדרה" וכו' הכל מצטרף לבטל החלב" עכ"ל. וקשה, הלא אין מבטלין איסור לכתחלה? התשובה מוצאין להלן בבית יוסף ד"ה כתב הרמב"ם: בשורה האחרונה של דיבור זה, לפני התחלת ד"ה וכתב עוד הרמב"ם - דוק ותשכח
סימן צ"ב בבית יוסף ד"ה אם יש בה בנ"ט יין פרש"י כיון שנתנה וכו' ולא היה בזו ס' באיסור". דברי רש"י אלה צריכים ביאור, למה לא כתב "כנגד האיסור"?
סימן צ"ב בסוגיא דטיפת חלב בבית יוסף ד"ה ובספר המצות וצ"ע מה עם האדים שנוצרים מהפיעפוע האם הם לא יכולים לבטל את טיפת החלב? וכמו שרואין בסוףסימן זה בענין זיעה העולה ממחבת של חלב שנתנו בכירה תחת קדרה של אש. וצריך עיון.
בית יוסף סימן צ"ג ד"ה ומ"ש רבינו כך הוא מסקנת הרא"ש ז"ל עכ"ל. זה מוסב על מה שכתב הבית יוסף באותה שורה :דאם בשלה כו' אסור. אם זה באמת לשון הרא"ש איך אפשר שהדרישה בסעיף קטן א' משנה הגירסא ממלת "אסור" למלת "אוסר". וכן בחי' הגהות אות א' מביא אותו תקון טעות וצ"ע
גמרא עבודה זרה דף ע"ה עמוד ב' ברש"י ד"ה יטביל: ותו לא צריך. וקשה למה כותב רש"י מה שכבר פירש בד"ה הקודם: "כלומר כלי הראוי ליטהר בטבילה אין צריך תיקון אחר"? בדרך צחות, שאנשים מאד מפחדים מהלכות כשרות ולכן חוזר ומדגיש רש"י בדיבור הבא: "ותו לא צריך"!
גמרא עבודה זרה דף ע"ה עמוד א' "בת יומא" ובפוסקים מובא הלשון "בן יומו". ולולי דמסטפינא הייתי אומר שהמלה "בת" כאן פירושו כמו שתרגם אונקלוס בפסוקים בבראשית המובאים להלן: פרק י"ט פסוק ב': ולינו - וביתו, נלין - נבית, פרק כ"ח פסוק י"א: וילן - ובת, פרק ל"ב פסוק כ"ב: לן - בת. וזה מדויק בפירוש רש"י ד"ה בת: "כבר הפיג טעמו בלינת לילה".
סימן צ"ד כתב בספר התרומות אע"ג דבשאר איסורים וכו' בבב"ח אינו כן וכו' מותר אע"פ שהוא בתוך מל"ע לחימום המים. שאלה: האם דין זה שייך רק בקדרה או גם בתנור? ואולי אפשר לברר ספק זה מתוך דברי הבית יוסף בד"ה כתב רבינו ירוחם מעשה היה וכו' וכיון דאין שם רוטב להבליע ולהפליט אינו אוסר יותר מכדי קליפה. וצ"ע
סימן צ"ד בדרישה אות א' ד"ה ואם תחב - בסוף הדבור: "אבל לא בחלב" ומה עם הקדרה של בשר?
סימן צ"ד בבית יוסף ד"ה ומ"ש ולא נודע בנתיים... יחשב לכף בהגעלה וכו' כי אם מקצתה וכו' וקשה למה לא אמרינן כאן "חם מקצתה חם כולה" ותועיל ההגעלה על חלק מהכף לכל הכף?
סימן צ"ה בבית יוסף ד"ה דגים וכ"נ מדברי ראבי"ה וזקנו. מיהו זקינו? עיין סדר הדורות ערך ראבי"ה
בית יוסף סימן צ"ז ד"ה וכתוב בהג"א פרק ב' דעבודה זרה אף על גב דריחא מילתא וכו' בסוף הדבור: אלא יאפה הפשטיד"א ויסיק התנור. למה לא הצריכו להמתין שיהיה בן יומו, לפני שמסיק את התנור?
בית יוסף סימן צ"ז ד"ה גדי וכו' באמצע הדבור: ונהי דלענין שלא גזרו וכו' מ"מ מ"ש: מכל מקום מה שכתב
המחבר איננו אוסר ליהודי לחתות תחת קדרה של אינו יהודי, אע"פ שבתוך הקדרה ישנו בב"ח והרמ"א אוסר. אולי ההבדל בין השיטות תלוי בזה שהמחבר מתיר בישול ישראל רק אם הוא בעצמו מדליק את האש וגם שופת את הקדרה?
פחות מששים אסור משום נותן טעם וסימנך: ראשי תיבות של "נותן טעם" - נ"ט גמטריא 59 שהוא אחד פחות מ60