הרב אהרן הכהן כהן זצ"ל, רב בית הכנסת מוריה באנטווערפען יצ"ו - לרגל השלשים

לכבוד המתפללים החשובים בבית הכנסת מוריה, טרליסט

רבינו זצ"ל חלה לפני שנתים במחלה נוראה, בה הלחם כשאנו מתפללים להחלמתו.  כשחשבנו-צפינו שהרב של בית מדרשנו כבר הצליח להתגבר על המחלה שהשתוללה בגופו, או אז חזרה המחלה במשנה-עוז.

רבינו זצ"ל על אף חולשתו שתקפה עליו, לא עצר ולו לרגע מפעילויותיו הרב-גוניות; הוא לא נתן לשום דבר לעמוד בדרכו ולא עלה בדעתו להפסיק מעבודת השם ומלשאת בעול הציבור ולו לרגע.  הוא היה הרב בהא הידיעה, את שיעוריו מסר במתק שפתים והתהלך עם כל אחד ואחד מאתנו כמו חבר – ככה המשיך לנהל את צאן עדתו.

רבינו זצ"ל, משך השנים שהיה אתנו הצליח להעביר אלינו את אהבתו לתורה, ללומדיה ואוהדיה.  כותלי בית מדרשנו רווים מהחום ומהאהבה שאיננה תלויה בשום דבר שספגו ממנו.  אנו עומדים המומים מהמחזה, איך הוא הצליח להקרין בתוך תוככי הבנין הדומם את החיות, את החום ואת ההתלהבות לכל דבר של קדושה.

רבינו זצ"ל הוכיח שלא חייבים לעבור בחינות בגרות באוניברסיטה כדי להיות מושלם. אנשים שבאו עמו במגע, יהיה מי שיהיה – זקן או צעיר, אקדמאי או סוחר זוטר, אברך בן תורה או זאטוט חידר – כלם כלם הפליאו את ידיעותיו המקיפות והמגוונות שזרמו מפיו, מוטעמות ומותאמות לרמת בן שיחו.

רבינו זצ"ל עם כל תכונותיו הברוכות ומדותיו התרומיות, לא תבע לקבל כבוד מאף אחד מאתנו בהראותו שמושג זה לא קים אצלו, דבר שגרם לנו לנסות ולהטעימו את טעמו של כבוד, אלא שככל שהוספנו לנסות ולכבדו, יותר ניסה הוא לברוח ממה.

רבינו זצ"ל הכין את שיעוריו בשים לב לרמת הבנתם של שומעי לקחו, היה לו חוש מפותח לשמע אותנו את מה שנעריך ולימד אותנו תלמידיו איך מקיימים ללמוד על מנת ללמוד יותר, כשהוא משקיע זמן וכח לעצב כל שיעור שיעניין אותנו עד שיגרה אצלנו צמאון לעוד ועוד תורה.

רבינו זצ"ל אפשר להעמיס עליו את ה"כבקרת רועה עדרו" כשהוא "מעביר צאנו תחת שבטו" שבט בקורתו הצליח לשלב בשיעוריו דברי תורה, מוסר והדרכה שהיו מתובלים לטעמו של כל אחד ואחד משומעי לקחו, שרקע חייהם המגוונים לא היוו מחסום בפני מדברותיו החודרות כליות ולב, עד לנקודה הפנימית של כל אחד ואחד מאתנו – דאס פינטעלע יוד.

רבינו זצ"ל בשבועותיו האחרונות עלי אדמתו אדמת קדש, שעד אז עמד על משמרתו כצור חלמיש בשערי קהלתנו, מחלתו נתנה בו את אותותיה ובכל זאת לא רצינו להשלים עם המצב בחשבנו "הנה עוד גל עובר עליו, על אהרן בן מליא שלנו, וכמו שהתגבר על הגלים הכבירים שרצו לשטוף אותו בשצף קצף ועמד בעוז נגדם – רבינו יתגבר גם יתגבר על הגל הזה".  בכל כחנו רצינו להחזיק בכנפי מעילו לבל ילקח מאתנו: "לא! לא ניתן לו לעזוב אותנו לאנחות, רצונו\רצוננו להמשיך לרעות אותנו, את צאן מרעיתו לאורך ימים ושנים – לא נוכל להמשיך בלתו!"

רבינו זצ"ל היה כנראה אהוב למעלה כמו שהיה נחמד למטה, והבורא כל עולמים קבע שלמלאך שלנו - שצורת אנוש לו – הגיע תורו שיקח את מקומו אשר הוכן עבורו לידו - אצל כסא הכבוד.  אנן בדידן: תפלותינו-מלחמתנו המהולה בדמע לא עמדו בפני שלוחו של מקום, כשהגיע לקטוף את הפרח – קהלתינו עמדה אין אונים נגד הגזרה שנגזרה על רבה של מוריה. ואינהו בדידהו:

רבינו זצ"ל - עת הגיע זמנם של מלאכי מעלה לומר שירה, זכה שנשמתו הזכה עלתה ליוצרה מתוך זמר לכבוד יום השבת, בשומעו את השיר "צמאה נפשי" וכשהגיעו ל"עת כי אפתח פי בנשמת כל חי" נשמתו עלתה לאדון כל חי.  אויה לנו ששירת חייו עלי אדמות נסתיימה – בו בזמן שנפש נקי וצדיק זה, עלתה לפתוח בשירו הנצחי ב"נשמת כל חי".

רבינו זצ"ל - השאיר אותנו עם שאלות שלא נענו, והוא הגיע למקום שאין צורך בתשובות – הרצף בו עבר מעולמנו השפל ובנשימה אחת עבר לעולם שכלו טוב – הנו עוד חוליה אחת בתוך השרשרת המפוארת והמופלה אותה טווה רבינו זצ"ל: הוא רצה למנוע מאתנו ומכל הקהלה בעירנו את הצער הצורם והכאב הצורב בלכתו על דרכו האחרונה, עת התכונן לעמוד בפני בית דין של מעלה.

רבינו זצ"ל טעה הפעם, וזו אולי הפעם הראשונה וגם האחרונה שטעה: גלי התסכול, השכול והיתמות שעברו עלינו הכה בנו כרעם ביום בהיר, ועדיין לא התאוששנו מהמכה שנחתה עלינו כמחט בבשר החי.  חשנו אז – לא, אנו חשים עכשיו כמי שחברו הלך לדרכו מבלי להיפרד ואין בדעתו לחזור מחר.

רבינו זצ"ל תמיד לימד זכות על כל אדם בישראל באשר הוא, מה כאן היה עומד לצדנו אף שם עומד הוא על משמרתו כעורך דין, כלוחם וכחיל על משמרתו.  כאשר היה באמנה אתו כשהתהלך בינותינו, תמיד היה תובע ומתחנן שנתמוך במך ונעזור לעזוב – כן גם עתה בעמדו בין העומדים במרומים, ממשיך הוא להמליץ בעדנו שיהיה לכל אחד ואחד די מחסורו עוד לפני שיחסר לו, מי לנו גדול מהכהן המשמש לפני ולפנים, הנוכל לצפות ללוחם עבור כלל ישראל יותר טוב ממנו, רבינו אהרן זצ"ל?

רבינו זצ"ל: לך לשלו'ם ותליץ יושר עבור נוות ביתך, בניכם וכל יוצאי חלציכם, זכור נא את המתפללים, תלמידיך שומעי לקחך וכל הידידים, העתר בעד קהלך ובעד כל קהל עם ישראל בכל מקום שהם. הלא מי כמוך יודע ועד כמה השתדלויות וכמה יגיעות השקעת באחינו בני ישראל, אנא בקש רחמים על שה פזורה שיוצלו מכל צרה ויגיע עת פדיום מהרה, אמן.

רבינו זצ"ל, עוד שורה אחת אביא - עדי שורותים, אקוה שזה לא יכביד עליך ושהמילים שאכביר ימצאו מסלה בלבבך, ומובטחני שתסכים עמי במלותי האמורות, גם אם איננם מזוקקות שבעתיים.  הלא מיודענו ידידך שיבדל לחיים טובים וארוכים, שהיה תמיד יד-ימינך לשאת משא העם אתך, ובזמן זמנים טובא לקח חבל בפעולותיך הכבירים מבלי להניד עפעף, כשהוא מוציאם לפועל כאילו רבינו והוא פועלים כחטיבה אחת.  היוכל מי מאתנו לחלום על חבר וידיד כמו הרב החסיד ר' אברהם יעקב 'יענקי' קאניג שליט"א?!  הוא הגבר נושא בעול זולתו ונותן וחוזר ונותן אפילו מאה פעמים ואחת.

הלא בלכתך עמנו היה הוא העומד מצד,

כשכל אחד מאתנו עסוק מעל ראש לעד,

תמיד ליווה אותך על כל צעד,

בלי לקבל פרס ולשמו הידד.

רבינו זצ"ל, אנא צרף את הסכמתך לברכותיי את הערכתינו אשר הנני מביע בשם כל קהלתנו לאברך אציל המדות הזה ומאחלים לו שמסירותו תשולם לו בכפל-כפליים, כשרבינו זצ"ל מושך אליו את כל הברכות האצורות בפרשת המן ומרעיף עליו ממרומים את הכחות הרוחניים והגשמיים כדי שיוכל להמשיך בדרכו אשר האיר לחדש תמיד בהלכות עזרה לזולת.

רבינו זצ"ל, בקשתנו שכל אחד ואחד מחברי השיעור יהיה מנושאי הארון, כשיוציאוה בית הכנסת שמשם יצאה הוראתו-תורתו, מקום בה חווינו כל כך את אהבתו אלינו, כשהוא מטה אוזנו לשיחותנו, בהשתתפו בהוותינו כשמחותינו.  בקשתו אחת היא אלינו, אנא שלמו לו אוזן תחת אוזן, שיעור תחת שיעור מנה אחת אפיים כדי להמשיך בעוצמה את השיעורים היומיים, ולא יגיע חס וחלילה ל"תעזביני יומיים", ובזה תמשיכו להיות מ"נושאי אהרון" וכמים הפנים לפנים יהיה "אהרון נושא את נושאיו" עדי יעמוד לקץ הימים יחיינו מיומיים. אמן.

רבינו זצ"ל, הנה חזרתי מהלוויתך והתפללנו תפלת ערבית, מקום שהתפללת אתה כל השנים שהיית בתוכינו.

עמדתי ונרעדתי כי הנה נפקד מושבך,

שעד אז היתה תמיד תפוסה

ובמקומך: שלהבת הנר דולקת בשלוה מעושה,

ואז "כל ההיכל שומם" הנני חולם - אין מנוסה.

רבינו זצ"ל, חבים אנו הכרת טובה לגבאים ולפרנסים אשר היביאו אותך אל תוך חיינו – הווייתינו.  הם ראו מה שנעלם מעיני רבים וטובים, הם היו ה"מבינים" על האחד המיוחד שבחבורה, אשר בכשרונותיו היחודיות הצליח לחמם את לבנו-לבכם, כמו שהצטיין בכחו לעדן את נשמתינו-נשמתכם ועל זה הננו אסירי תודה במודים דרבנן.

רבינו זצ"ל, טרם אכלה אנא ממרומי מושבך הבט, ותהיה נא עד נאמן שרציתי את משפחתך לכבד.  כבוד הרבנית, הילדים וכל המשפחה המכובדת שיחיו, את חלקכם בתקומתה, הצלחתה ושגשוגה של "מוריה" אי אפשר לשלול.  אנא תקשיבו היטיב: ידענו גם ידענו איך השקעתם בכל הפרויקטים שנרקמו בבית רבינו זצ"ל – ביתכם.  אם זה לחתוך פירות בחמשה עשר בשבט או לאסוף אתרוגים אחרי חמשה עשר בתשרי,

כל אלה לא עלה בדעתכם להיות עוצר

כל אלה הצטרפו להרבה יותר

כל אלה כבר הובא אל בית האוצר

כל אלה בעלך-אביכם עכשיו קוצר

אבל על כל אלה הננו אסירי תודה על שנתתם לנו ליהנות מזמנו-זמניכם חלק כחלק, כאילו גם אנו בני משפחה אחת גדולה.  אל נא תהיו תוהים על הראשונות, הרי השקעתכם הניבה פירות, גם בנו חברי הקהלה וגם ברבינו זצ"ל שעלה ונתעלה מעבודת הקדש שלו בנו, תלמידיו. זכרו לא יסוף מזרעו כאשר לא יכלה מבניו-תלמידיו.  עליכם אפשר להמתיק את דברי רבי עקיבא: "שלו שלנו – משלכם היא".

רבינו זצ"ל, מבכים אנו את האבידה, קשה עלינו פרידתכם ותפלתינו לאדון הנשמות שבמהרה נזכה כלנו בישועת ישראל בשוב השם שבות עמו, בלע המות לנצח ומחה השם א-לוקים דמעה מעל כל פנים, ואז יגיל יעקב ישמח ישראל, אמן. באהבה, שמוא-ל ולאה מארקאוויטש