א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק יב

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק יב

ת פ י ל ה ל ק י ו ם  ו א י כ ו ת  ה ס ב י ב ה

מאת עמנואל ראב"ד

"האוכל בשוק דומה לכלב, ופסול לעדות", מדוע?

הבורא יצר את תכונות האדם, "בשלושה כמלאכי השרת: 1. יש בהם דעת, 2. ומהלכין בקומה זקופה, 3. ומדברים [לשון הקודש] כמלאכים. ובשלושה כבהמה: 1. אוכלים ושותים, 2. ומוציאים רעי, 3. ופרים ורבים כבהמה", (חגיגה ט"ז.). הבורא הטביע באדם את רגשות הגאווה והבושה. וכל אדם מתגאה בכוח הדיבור כמלאכים, ומתבייש ומסתיר את הצד הבהמי שבו. בשלושת הדברים שהאדם דומה לבהמה, יש שלוש דרגות בושה להראות בציבור, כל אחת גדולה מחברתה.

1. אוכלים ושותים (כבהמה): כל מי שאינו מתבייש מהצד הבהמי שבו, אין החברה חולקת כבוד לחלק האדם שבו! אנו מקבלים ומאמינים לעדותו של אדם, רק בזמן שאנו בטוחים שהוא לא יעיד שקר. מה שמרתיע ומונע אדם לשקר הוא הפחד שמא תתגלה האמת, ותהיה לו בושה שיקראו לו שקרן. ולכן, אדם שהתגלה כאחד שאין לו בושה, אסור לחברה לקבל את עדותו, כי אין מה שימנע ממנו לשקר כאשר יהיה כדאי לו. ולכן מי שאינו מתבייש לאכול בחוץ כבהמה, פסול לעדות.

אכילת האדם בפני ציבור בבית.

ולפי זאת מדוע גם בתוך הבית אין אנו מתביישים לאכול בפני הזולת, שהרי עורכים סעודות אשר אליהן מוזמן ציבור, ומזמנים בברכת המזון בשלושה, ומזכירים את שם ה' בעשרה. 1. כדי להתקיים, האדם חייב לאכול, אך אנו עושים זאת במקום הסגור לציבור הרחב, ביתו הוא מבצרו. 2. כאשר ישנם גם מוזמנים, כולם אוכלים יחד, וזה נהפך ל"צרת רבים חצי נחמה". ודומה לאדם המתבייש ללכת עירום בחוץ, ואינו מתבייש מעירומו בפני הרוחצים יחד אתו בבית המרחץ.

"גדולה לגימה שמקרבת את הלבבות", מדוע?

בין שני אנשים הנפגשים ברחוב עלולים להיות מחיצות מפרידות. כל אחד עלול לשאול את השאלה, "אני יודע היטב מי אני, אך מי אתה ביחס אלי"? האחד יכול להיות גאון עולם כמו איינשטיין, והשני פרימיטיבי. על הפנים לא תמיד אפשר לראות את ההבדל. האחד יכול להיות עשיר כקורח, והשני, אביון ועני מרוד. פנקס הצ'קים לא מוכיח כמה כסף פנוי יש בבנק. האחד, מנכבדי הקהל, והשני, מהשוליים התחתונות. החליפה והעניבה לא תמיד מגלים את האישיות של הלובשים ועונדים אותה. אך כאשר אנשים אוכלים ושותים יחד ליד שולחן אחד, הם נהפכים ידידים, כי גילו אחד לשני את אחת מחולשותיהם, בה הם שווים: כי שניהם "אוכלים ושותים כבהמה". הם נהפכים להיות שווים בדרגה ואחים לצרה, ואז כל המחיצות המפרידות נופלות, ומתקרבים הלבבות. ולכן, "גדולה לגימה שמקרבת את הלבבות"! 3. הישיבה ליד השולחן, ואכילת לחם שאחת-עשרה פעולות חייב האדם לעשות עד שהוא משיג אותו, וכן אוכל אחר שמכינים ומבשלים אותו בעזרת כלי בישול ואכילה, כבר מהווה תכנון ושימוש בכוח המחשבה אשר מבדילה בין האדם והבהמה. אין זו אכילה של חטוף ואכול אינסטינקטיבי את אשר הטבע מספק לנו, ואשר מציין את אכילת הבהמה. האדם לא מתבייש לאכול בפני חברו, בזמן שהוא אוכל כמו בן-אדם. ובייחוד כאשר הוא מברך על האוכל ומדבר דברי תורה. כמאמר המשנה, (אבות ג:ד): "שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר: "שולחנות מלאו קיא צואה", אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משולחן של מקום, שנאמר: "זה השולחן לפני ה'".

אכילה ושתייה בבוקר לפני ובזמן תפילת שחרית!

יש מנהגים שונים. אבל לפי הפשט הפשוט, זה חוסר דרך ארץ כלפי הבורא, לטפל בצורכי הגוף הבהמיים, לפני שמתפללים ומודים לבורא על החיים הרוחניים שנתן לנו, ככתוב: "ואותי השלכת אחורי גווך"! אכילה ושתיה תוך כדי תפלת שחרית עם טלית ותפילין. כתוב: "לא שלח ידו אל אצילי בני ישראל, למרות ש-ויחזו: היו מסתכלים בו בלב גס, מתוך אכילה ושתיה". (רש"י, תנחומא). נראה מן האמור: שלאכול ולשתות באמצע התפלה, לכאורה נראה כגסות הרוח כלפי בורא עולם.

קיום מצוות ליישב בסוכה רק כאשר אוכלים גם לחם, מדוע?

כאשר חטא אדם הראשון בעץ הדעת, וקללו הבורא, ואמר לו: "ואכלת את עשב השדה", בכה האדם, ונזדעזעו איבריו, ושאל בעצב ויאוש: וכי "אני וחמורי נאכל מאבוס אחד"? ריחם עליו הקדוש ברוך הוא, עשה שינוי בין האדם והבהמה, והשיב לו: "בזיעת אפך תאכל לחם"! מיד נתקררה דעתו. (בראשית ג:יח-יט, מדרש רבה). "רבי שמעון בן אלעזר אומר: ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות, והם מתפרנסים שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער. אלא שהורעתי מעשי וקיפחתי את פרנסתי", (קידושין, משנה אחרונה) .