שיחה נאה בלתי מוגה – נא להגיהה כפי ידך הטובה – להגדיל תורה ולהקטין תוגה

נוא יורק, יום שלישי לסדר ודפקום יום אחד ומתו (תשע"ג, עם האותיות...) כל הצאן"

בתלמוד תורה: שמעון יושב לו בכיתה ושומע לקולו של המלמד, בעוד שלידו יושב קלמן, ה'גולם' של הכיתה.  לא עבר הרבה זמן מגמר ההפסקה, בה שיחקו כל ילדי הכיתה ביחד בחצר החיידר ולמעט קלמן, כלם נהנו מהמשחק.  "נו קלמן, וואס איז דער טייטש פון "ויחץ את העם אשר איתו"? הרבי מחכה לקלמן, שהתעורר כאילו מתוך חלום מתוק ונחת הישר לתוך הכיתה ועכשיו הוא בוהה במלמד כאילו רואה אותו פעם ראשון בחיים. אחרי כמה רגעים הרבי קורא לו ומנסה לדובבו: "נו קלמן, אפשר קענסטו מיר זאגען דער שייכות פון דעם פסוק צום סדר נאכט?".  ובעוד קלמן מתחיל להזיע, לחשוב ולנחש – פתאום הוא מקבל מכת חובלים על ידו מהמקל הארוך שבידי המלמד.

"קלמן, אנשטאט א 'שאינו יודע לשאול' האבען מיר היינט א 'שאינו יודע להשיב", גיי צוריק אויף דיין פלאץ און הער דיר גוט צו וואס מ'לערנט אז דאס קומענדיגע מאהל זאלסטו קענען ענטפערען צו די זאך".  הרבי מסתכל איך הוא חוזר למקומו 'אבל וחפוי ראש', וחברו לספסל לוחש לו משהו באזנו.  סקרנותו הגוברת לא נותנת לו לעבור בשתיקה על הפרעה זו – ועוד מהילד המצויין בכיתה - ומיד הוא פונה אליו בנימה של כעס: "שמעון, וואס האסטו איהם אריינגערוימט אין אויער, מיינסטו אז כ'האב נישט באמערקט?".   שמעון מסמיק קצת ומתחיל למלמל משהו מתחת לאפו, אלא שהרבי אינו מרפה ממנו ופוקדו לחזור בקול רם על לחשושיו. 

שמעון התעשת וממלא אחרי פקודת המלמד, שאינו יודע מה מוכן לו.  "די מעשה שטייט דאך אין די וואכעדיגע סדרה, "כי במקלי עברתי את הירדן הזה", 'במקלי' איז גמטריא 'חדר' - מ'קומט אין חדר און מ'כאפט פונ'ם שטעקען.

כתוב "חושך שבטו שונא בנו".  הרבה אנשים חיים עם הטעות שמלת שבטו הכונה אך ורק לכלי המיוחד לדרבן סוסי מרוץ שימהרו לרוץ, ואינם לוקחים בחשבון שאפשר לייסר – להגיד מוסר - בשבט לשונו.  אמנם המעיין ב'מצודת דוד' יראה שפרושו "דברי תוכחה", וכנראה הוכרח לפרש כן מפני חלקו השני של הפסוק: "ואוהבו שוחרו מוסר" שכל בוקר משך שחרית שלו (ימי נעוריו) שומע הילד דברי מוסר מאביו אוהבו, דאם לא כן היה צריך לסיים הפסוק: "ואוהבו מכהו". 

יבוא מאן דהו ויטעון "הרי חייבים לחנך את הילדים ואין לך כלי חינוך יותר מועיל מהשוט!" ואם לא די בכך, הוא יביא לך משנה במסכת מכות (דף ח' ע"א) אבא שאול אומר מה חטבת עצים רשות אף כל רשות יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו. 

ואם תהיה בא בטענה לומר לו "הלא מפירוש רש"י משמע שרק האב מותר לו להכותו לדרך האמת", הוא יטען כנגדך: "שפיל לסיפיה דמשנה: והרב הרודה את תלמידו".  אבל אל תשמע לו, דלשיטת רש"י (דף כ"ב ע"ב ד"ה אם) ואמרן לעיל יצא האב המכה את בנו ושליח ב"ד, ובכלל אינו גורס " והרב הרודה את תלמידו".

ואם כן איך אפשר להטיל אימה על התלמידים, כדי שייראו מלפניו?  קודם כל, מאן יימר שהתלמידים צריכים להיות רתותי מירתת – זה רק אמור בגוי החולב בפני ישראל העומד בגבו על גבו...  זרוק מרה בתלמידים פירושו שייכנעו ביראת הכבוד מלפני רבם.  אמנם בכל זאת צריך להעניש את העבריינים כדי שילמדו לקח, אבל גם אז צריך שיהיה על דעת חכמינו זכרונם לברכה. 

לדאבוננו ישנם כיום מספר לא קטן של צעירים ממורמרים שנוטשים תורת אמם.  אם זה מומר לתאבון כמו פרי שנושר טרם שנתבשל או הוא מומר שיצא לתרבות רעה מתוך כעס, הרי דיו לבן שיסתכל פעם אחת לכל מיני דברים שליליים הקורצים אליו מרחובה של כרך, אשר ישיבתם קשה. ומה יעשה הבן ולא יחטא?  אז אם מלקים אותם יותר מדי הם יצאו מהמסגרת וירוצו אחרי חיים קלים וזולים עד שהם פושטים צורה  של יהודי ל"ע ולובשים צורה של מופקר ר"ל!  ואם יטעון הטוען שהאשמה תלויה אך ורק במלמדים, מפני המכות האכזריות שחילקו בכיתה, אשר דורנו החלש אינו יכול לעמוד בו. אז נענה אנן בתריה ונאמר לו: אם דורנו יותר חלש מכל הדורות שלפנינו, אז מכותיו של המלמד הם גם כן חלשים כפי ערך הדור... הלא גם המלמד נולד לא מכבר וכחו וגבורתו הם לפי הדור שלנו!

ולכן, אף אם נאמר שהצדק עם גירסת המשנה שגם הרב (לפי הפשט: "מלמד") הרודה את תלמידו פטור מגלות, הרי זה נוגע רק למי שהרג את תלמידו בשוגג, ברצותו להנהיגו במסילה העולה בית א-ל.  אבל לא בעידן דידן שמכותיו הרצחניות של המלמד יגרום לעוד בן סורר ומורה, אשר לשמע אוזן ינועו אמות הסיפים איך בחורי חמד, זרע ברך המסולאים מפז הופכים עורם ובין לילה מתגוללים ברפש כל חצות השם ישמרנו.  הרי במקום להרוג את התלמיד בגוף בא זה והרגו בנשמה!  הרי על 'מת' כזה אין חזקה שישתכח מן הלב, ומה יענה המלמד להורים כשחבריו נכנסים לישיבה והוא אינו עמהם, ומה יאמר להורים השכולים שמשתתפים בעוד חתונה של חבירו הטוב של בנם – אשר לפי העדכון האחרון הוא משוטט באחת מארצות אמריקה הדרומית.  המבלי קברים בענפיעלד אשר שם אפשר לשפוך שיח על קברו של בחור שנהרג באיבו?!  לדאבוננו ישנם כיום למעלה ממאה ועשרים צעירים – נשמות תועות ויקרות – אשר מתנהגים כמעט כגוי לכל דבר, אשר כמה וכמה מהם מאשימים (בצדק או שלא בצדק) את הוריהם ומוריהם אשר מכותיהם דחפו אותם להידרדר לאן שהגיעו.

אדרבא, לולא דמסתפינא הייתי אומר שהתלמיד הזה – לו יש חרב בידו – היה מותר לו להרוג את הרב הרודה אותו, על סמך גמרא מפורשת (בבא בתרא כ"א ע"ב) אזל שייליה לרביה אמר ליה היאך אקריתן אמר ליה זכר שקל ספסירא למקטליה וכו' אמר רבא מקרי ינוקא וכו' כלן כמותרין ועומדין נינהו.  הרי לך שבצדק ישפטו אותו עמיתיו אם יבא על מלמדו שהרג את נשמתו וכבה נרו מלאור באורה של תורה.

וכאן המקום לרחם על הקורא היקר, העומד כאילו מן הצד ושומע הטענות לכאן ולכאן ואין לאל ידו להתערב ולהוכיח הצדק עם מי... אז בוא ונראה מה המדרש מלמדנו (תנחומא פרשת שלח ט'): תינוק שסרח ולקה ברצועה, כשמבקשין להפחידו מזכירין לו הרצועה.   

ואולי אפשר להמתיק מאמרם ז"ל: תינוק תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.  ולפלא שפתח בשמאל תחילה? אלא שאם רוצים לחנך בימין המקרבת, חייב שיהיה לפחות פעם אחת השמאל הדוחה, בצורת הרצועה, ואח"כ אפשר להסתפק בזה שמראים ביד ימין על הרצועה כדי להזכירו את נחת זרועו השמאלי.

אבל עדיין צריך לבאר את חילוקי הכפרה, איך וכמה להעניש את התלמיד כדי שיצא בריא בגופו ושלם ביצרו.  הרי פטור בלא כלום אי אפשר, ואולי אפשר להטעים בדרך מליצה את פסוקו של שלמה המלך ע"ה במשלי (כ"ב ו): חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה.  אם הולכים בחקות הגוי ונותנים לנער להתחנך בדרך שהוא רוצה לילך, אז גם כי יזקין לא "יסור" (מלשון 'מוסר ותוכחה') ממנה – הוא אף פעם לא יקבל מוסר תוכחת מאחר שנתגדל בדרך לא דרך.

מאידך גיסא צריך לזכור שאותם שיקולים שמחשבים איך ולמה לא לזרוק ילד מהכיתה או מהחדר, אותם חישובים גם צריך לעשות כשמטכסים עצה איך להעמיד מלמד שמצליף בילדים בלי רחם.  אם מסבירים לו את הבעיא ומבקשים ממנו לחשוב איך להיטיב את דרכיו, לבסוף הוא עלול להיות מלמד להועיל – יותר מאילו זורקים אותו ולוקחים אחר תחתיו, כשהסיכון שהתמונה תחזור על עצמה עם המלמד החדש שבא במקומו.

אם ניגשים לחינוך הבנים בהבנה שבעוד שבעים שנה הילד הזה יהיה עומד ומשבח את רבותיו, היינו משקיעים בו את מיטב הכשרונות הפדגוגיות בעולם – גם כדי לחסוך את הצרות של ימי הבחרות אשר ימי הביניים יכונה...

אמרו חז"ל (שבת קי"ט ע"ב): אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן.  הבה נתלכד בכח זו להבטיח שהבל זו לא תתבטל חלילה, רק שתתעצם באור יקרות כדאיתא בגמרא (בבא בתרא כ"א ע"א): מלמדי תינוקות כמו ר' שמואל בר שילת עליו הכתוב אומר ומצדיקי הרבים ככובים לעולם ועד - עד שנגיע לזמן עליו אמר האדמו"ר מוהר"א מבעלזא זצוקללה"ה: חובתנו בדורות אלו להעמיד דור של צאן קדשים שלא נתבייש מללכת עמהם לקראת מלך המשיח בב"א.

First published on 15 February 2013, on Jewish P.O.S.T. - the Jewish Voice for the People Of South Tottenham (this Blog is now defunct).