א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק יד

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק יד

ת פ י ל ה ל ק י ו ם  ו א י כ ו ת  ה ס ב י ב ה

מאת עמנואל ראב"ד

בעיר סנט לואיס, כאשר 29 רבני העיר סרבו להשתתף אתי למען 70.000 תושבי העיר, חילקתי בעצמי 10.000 סט אתרוגים כל שנה. לכל התלמידים ולרבים מהבוגרים ב-29 בתי הכנסת. מכרו לי בהקפה, כי הייתי הקניין הגדול בעולם וגם שילמתי בזמן. רבים מהמקבלים הפכו לשומרי תורה ומצוות, ומהתלמידים רבים המשיכו את דרכם בישיבות קדושות, והכל בהשקעה פעוטה של 15$ לנפש. בדרך כלל כ-20% מהמקבלים תורמים 80% מההוצאות ואחרים את השאר. ממצווה לא מפסידים, אבל צריך דחף וגם אומץ לקחת סיכון. כמה שווה שכל העיר שמרה עוד מצוה?!

עד שבוועידה אחת, 1976, רעם צחוק של כל המשתתפים, על נושא ה"מקוה" הרעיד את נימי נפשי! מיד נטשתי את הוועידה ונסעתי למשרד הרישוי להזמין מספר זיהוי חדש לרכב שלי: "5MIKVA"! ואז הייתי צריך להסביר, למה מקוה ומדוע 5. הראשון שקרא את המאמר, בדחן חילוני, בקש להתלוות אלי רק לביקור באמבטיה-הגדולה-מקוה, שאף פעם בחייו לא ראה. לא ביקשתי ולא ציפיתי מהבדחן לטבול. אך כאשר פתחתי את עיני, הופתעתי לראותו טובל בפינה השנייה של המקוה. ושלח לי מכתב תודה על המאורע המרגש ביותר בחייו. נוכחתי שהסברה פועלת לכן המשכתי לכתוב בנושא המקוה. נסעתי ארצה לראות מקוואות. התחנה הראשונה מבצר מצדה, המפורסמת עם 6 מקוואות. שוער מצדה לא ידע את מיקומם. שאלתיו, "כמה שנים אתה השוער כאן"? ענה: "10"! גם 4 מדריכי תיירים חילונים שעברו, לא ידעו את המיקום! חיכיתי, עד שפגשתי מדריך תיירים דתי, שהראה לי את המקוואות. כי השילוט לרוב מ-20 המקוואות שראיתי באותו יום במדבר יהודה וירושלים היה: "בור מי גשמים". ורבים מהם שמשו מקום אחסון לאשפה. הבנתי את הבעיה: "במצדה, משביעים את חיילי הצבא, כדי להחדיר בהם את מסר הגבורה והתעוזה היהודית, ומסתירים  מהם את העובדה שתושבי מצדה התבצרו ונלחמו כדי שיוכלו לשמור תורה ומצוות. לכן 700 אנשי מצדה היו זקוקים בתוך שטח קטן, ל-6 מקוואות כדי לטבול ולהתפלל מספר פעמים ביום"! והצבא לא מעוניין שהחיילים יחזרו בתשובה. לדאבוננו, גם  שליטי המדינה עדיין רחוקים מהמסר האמתי של מצדה. כפתרון חלקי לבעיה יסדתי את "מוזיאון המקוואות"! סובבתי את העולם עם תצוגת 50 תמונות ענקיות של מקוואות מכל הדורות. אחרי שהחזירו בארץ מקצת מהכבוד הראוי למקוואות, יכולתי להחזיר לארגון את השם "מקוה-תקוה"! כי מוזיאון מייצג את "העבר שחלף"! בעוד שמקוה הוא "עבר-הווה-ועתיד"! "בלי מקוה אין תקוה"! 1983 תרגמתי מאנגלית לעברית את הספר הנפלא ומרשים ביותר על מקוה, Waters of Eden, - מימי גן עדן, מאת הרב אריה קפלן. הדפסתי בארה"ב 50.000 עותקים, שלחתי באניה לישראל, לחלוקת חינם לרבנים, מחנכים ולכל הספריות, והשאר כ-30.000 ל"מרכז הארצי לטהרת המשפחה" בירושלים. אחרי פטירת הרב אריה קפלן ז"ל, הרבנית קפלן חתמה לי רשות לתרגם ולהדפיס בכל השפות. 1984 הדפסתי 50.000, בשפה אנגלית עם כמה תוספות שלי. חילקתי חינם לרבנים ומחנכים. קבלתי מכתבי תודה רבים, בעילום שם, מאלו שהתחילו לשמור טהרת משפחה. בעיר באפאלו ניו-יורק, שכנעתי את מנהל הפדרישן, למרות שהיה אדם חילוני, ושלח עבורי, [אני שילמתי גם את המשלוח בדואר], חינם לכל הרשימה  שלו של 20.000 יהודי העיר, נוצרה התנגדות להחזיר בתשובה. והתכנית מעיר לעיר נעצרה. 40 שנה היה לי דוכן מקוה בכל וועידות הפדרישן, עד שעצרו, "כי אתה נגד נישואי תערובת, והיום הרוב הגדול של המשתתפים הם מעורבים"! עד שבאתי למסקנה שאדם אחד משם לא יכול לחנך את כל הקהל כאן, וסביב העולם. חייבים עסקנים מקומיים רבים בכל מקום. ולכן כל מקוה חייבת להיות גם מרכז חינוך לטהרת המשפחה וחינוך מקוה לכל יהודי, ביחוד לתושבי העיר והסביבה. וכך, אחרי 40 שנות פעילות ענפה, עדיין יש חובה לנסוע סביב העולם, כדי להביא ולהפעיל את התכנית החדשה, החשובה והמעשית  הזאת שחתמו עליה רבים מגדולי הדור, ולזאת אנו זקוקים לעזרתך ותמיכתך המשמעותית. ראה בעלון המצורף: "אין ברירה"!

מהדורת כפר סבא, י"ב אלול תשע"ז (3.9.017)

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק יג

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק יג

ת פ י ל ה ל ק י ו ם  ו א י כ ו ת  ה ס ב י ב ה

מאת עמנואל ראב"ד

לאדם הראשון, כנציג האנושות העתידית, הייתה הברירה, להיות ניזון כמו בהמה מ"עשב השדה". מאוכל מוכן שאינו זקוק לעיבוד וייצור, והנמצא בכל מקום. בלי דאגה, בלי הצורך לשימוש בכוח המחשבה ולימוד אומנות, ובלי זיעת אפיים. אדם הראשון וויתר על היתרונות והנוחיות הגדולה הזאת, והתנחם על הצער, הטרחה והזיעה עד שזוכים לייצר פרוסת לחם, וכל זאת רק כדי שיהיה הבדל בין האדם לבהמה.

ייצור ואכילת לחם הוא אחד מההבדלים הראשוניים בין האדם לבהמה.

"בן זומא היה אומר: כמה יגיעות יגע אדם הראשון, (מכיוון שהיה יחידי בעולם, והיה חייב לעשות הכל בעצמו), עד שמצא פת לאכול: חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ורק אחר כך אכל, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני! - אורח טוב אומר: כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי? ... וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי"!! אחת עשרה מלאכות נאלץ אדם הראשון לפעול בעצמו עד שהשיג פת לחם. וכן מיני אז ועד עולם. יצור לחם דורש כוח מחשבה, תכנון, ייצור כלי עבודה לגידול חיטה, ידע הנדסי לבניית טחנת-קמח, ידע ללוש בצק מהקמח, ידע לבניית תנור אפייה, וידע בעשיית אש והשליטה עליו לשימוש פרודוקטיבי. ולכן רק אדם מתורבת מסוגל לייצר לחם. וזאת אחת הסיבות שבארצות נחשלות לא מייצרים לחם, ומסתפקים באכילת אורז או תירס, או בשר חיה שגדלה בעצמה ביער ללא התערבות האדם.

מפעילות עמנואל ראב"ד לזיכוי הרבים:

קידוש של שבת בבית כנסת קטן. שיחה קצרה עם סנטור אמריקאי לא יהודי, שבא לאירוע ואמר: "אותך צריכים בארה"ב"! סידר לי ויזה ובאתי, 1964? הצטערתי להיווכח שגם למספר רבנים דתיים חלק באשמת נישואי התערובת, כי 80% מהם, גם כמה מה"ארזים", בזמנו הזדהו בשמות נוכריים, היום כ-20%. לא הסתפקתי בזעקות והפגנות, יסדתי ארגון: "זהות וכבוד יהודי":Jewish Pride & Identity – J.P.I. "שלא שינו שמם..."! פעילות ענפה והדפסות: "שם ישראל קודש..."! קניתי מחרטה חשמלית, וחרטתי חינם את שמם היהודי, ביחוד של רבנים, מחנכים וראשי עם, על תגיות זיהוי ושלטים לדלת ושולחן המשרד, כ-10.000 בשנה,  ב-15 וועידות ארגונים יהודיים שונים, (היו שנתנו את רשימת השמות למפרע), הרצאות ושכירת דוכן בוועידות לחלוקת חומר שכתבתי וסרט שהפקתי, כל שנה, 30 שנה. כנציג הוצאת קורן, שלחתי חינם לבתי-כנסת, את התנ"ך השלם לקריאת ההפטרה, ואלפי מנורות זיכרון, "יד ושם", לזכר השואה, "זכור עמלק"! שהיה צורך לחשמל עבור בתי כנסת ומוסדות ציבור, כי נרות דולקים מהווה סכנת שריפה. ברבנות שלי: כל תלמידי בית הספר קבלו ממני חינם, ספריה תורנית בסיסית, כולל ארון ספרים קטן וכד' וכל תושבי העיר, סט ארבעת המינים, וכד', עם חוברת הסבר שלי, על "תפילת היהודי לאיכות הטבע הסובב אותנו"! בממוצע, הוצאתי על הקהילה כל שנה בערך פי חמש מגובה המשכורת שלי, והתפרנסתי מהתרומות. קניתי כל מה שחשוב שיהיה בבית יהודי, כגון: ספרי קודש, עיתונות דתית ואפילו גביעי כסף לקידוש, כי דאגתי שאם אני לא אקנה להם, לא יהיה להם.

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק יב

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק יב

ת פ י ל ה ל ק י ו ם  ו א י כ ו ת  ה ס ב י ב ה

מאת עמנואל ראב"ד

"האוכל בשוק דומה לכלב, ופסול לעדות", מדוע?

הבורא יצר את תכונות האדם, "בשלושה כמלאכי השרת: 1. יש בהם דעת, 2. ומהלכין בקומה זקופה, 3. ומדברים [לשון הקודש] כמלאכים. ובשלושה כבהמה: 1. אוכלים ושותים, 2. ומוציאים רעי, 3. ופרים ורבים כבהמה", (חגיגה ט"ז.). הבורא הטביע באדם את רגשות הגאווה והבושה. וכל אדם מתגאה בכוח הדיבור כמלאכים, ומתבייש ומסתיר את הצד הבהמי שבו. בשלושת הדברים שהאדם דומה לבהמה, יש שלוש דרגות בושה להראות בציבור, כל אחת גדולה מחברתה.

1. אוכלים ושותים (כבהמה): כל מי שאינו מתבייש מהצד הבהמי שבו, אין החברה חולקת כבוד לחלק האדם שבו! אנו מקבלים ומאמינים לעדותו של אדם, רק בזמן שאנו בטוחים שהוא לא יעיד שקר. מה שמרתיע ומונע אדם לשקר הוא הפחד שמא תתגלה האמת, ותהיה לו בושה שיקראו לו שקרן. ולכן, אדם שהתגלה כאחד שאין לו בושה, אסור לחברה לקבל את עדותו, כי אין מה שימנע ממנו לשקר כאשר יהיה כדאי לו. ולכן מי שאינו מתבייש לאכול בחוץ כבהמה, פסול לעדות.

אכילת האדם בפני ציבור בבית.

ולפי זאת מדוע גם בתוך הבית אין אנו מתביישים לאכול בפני הזולת, שהרי עורכים סעודות אשר אליהן מוזמן ציבור, ומזמנים בברכת המזון בשלושה, ומזכירים את שם ה' בעשרה. 1. כדי להתקיים, האדם חייב לאכול, אך אנו עושים זאת במקום הסגור לציבור הרחב, ביתו הוא מבצרו. 2. כאשר ישנם גם מוזמנים, כולם אוכלים יחד, וזה נהפך ל"צרת רבים חצי נחמה". ודומה לאדם המתבייש ללכת עירום בחוץ, ואינו מתבייש מעירומו בפני הרוחצים יחד אתו בבית המרחץ.

"גדולה לגימה שמקרבת את הלבבות", מדוע?

בין שני אנשים הנפגשים ברחוב עלולים להיות מחיצות מפרידות. כל אחד עלול לשאול את השאלה, "אני יודע היטב מי אני, אך מי אתה ביחס אלי"? האחד יכול להיות גאון עולם כמו איינשטיין, והשני פרימיטיבי. על הפנים לא תמיד אפשר לראות את ההבדל. האחד יכול להיות עשיר כקורח, והשני, אביון ועני מרוד. פנקס הצ'קים לא מוכיח כמה כסף פנוי יש בבנק. האחד, מנכבדי הקהל, והשני, מהשוליים התחתונות. החליפה והעניבה לא תמיד מגלים את האישיות של הלובשים ועונדים אותה. אך כאשר אנשים אוכלים ושותים יחד ליד שולחן אחד, הם נהפכים ידידים, כי גילו אחד לשני את אחת מחולשותיהם, בה הם שווים: כי שניהם "אוכלים ושותים כבהמה". הם נהפכים להיות שווים בדרגה ואחים לצרה, ואז כל המחיצות המפרידות נופלות, ומתקרבים הלבבות. ולכן, "גדולה לגימה שמקרבת את הלבבות"! 3. הישיבה ליד השולחן, ואכילת לחם שאחת-עשרה פעולות חייב האדם לעשות עד שהוא משיג אותו, וכן אוכל אחר שמכינים ומבשלים אותו בעזרת כלי בישול ואכילה, כבר מהווה תכנון ושימוש בכוח המחשבה אשר מבדילה בין האדם והבהמה. אין זו אכילה של חטוף ואכול אינסטינקטיבי את אשר הטבע מספק לנו, ואשר מציין את אכילת הבהמה. האדם לא מתבייש לאכול בפני חברו, בזמן שהוא אוכל כמו בן-אדם. ובייחוד כאשר הוא מברך על האוכל ומדבר דברי תורה. כמאמר המשנה, (אבות ג:ד): "שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר: "שולחנות מלאו קיא צואה", אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משולחן של מקום, שנאמר: "זה השולחן לפני ה'".

אכילה ושתייה בבוקר לפני ובזמן תפילת שחרית!

יש מנהגים שונים. אבל לפי הפשט הפשוט, זה חוסר דרך ארץ כלפי הבורא, לטפל בצורכי הגוף הבהמיים, לפני שמתפללים ומודים לבורא על החיים הרוחניים שנתן לנו, ככתוב: "ואותי השלכת אחורי גווך"! אכילה ושתיה תוך כדי תפלת שחרית עם טלית ותפילין. כתוב: "לא שלח ידו אל אצילי בני ישראל, למרות ש-ויחזו: היו מסתכלים בו בלב גס, מתוך אכילה ושתיה". (רש"י, תנחומא). נראה מן האמור: שלאכול ולשתות באמצע התפלה, לכאורה נראה כגסות הרוח כלפי בורא עולם.

קיום מצוות ליישב בסוכה רק כאשר אוכלים גם לחם, מדוע?

כאשר חטא אדם הראשון בעץ הדעת, וקללו הבורא, ואמר לו: "ואכלת את עשב השדה", בכה האדם, ונזדעזעו איבריו, ושאל בעצב ויאוש: וכי "אני וחמורי נאכל מאבוס אחד"? ריחם עליו הקדוש ברוך הוא, עשה שינוי בין האדם והבהמה, והשיב לו: "בזיעת אפך תאכל לחם"! מיד נתקררה דעתו. (בראשית ג:יח-יט, מדרש רבה). "רבי שמעון בן אלעזר אומר: ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות, והם מתפרנסים שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער. אלא שהורעתי מעשי וקיפחתי את פרנסתי", (קידושין, משנה אחרונה) .

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק יא

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק יא

ת פ י ל ה ל ק י ו ם  ו א י כ ו ת  ה ס ב י ב ה

מאת עמנואל ראב"ד

במגילת אסתר נצטווינו: ב"משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים". בין מנות ומתנות יש הבדל של רק אות אחת – "ת", ומשמעות רבה. לימדונו רבותינו, שבמנות, הכוונה היא רק צרכי מאכל מבושלים או מוכנים לאכילה, ומתנות יכולים להיות, כל דבר בעל ערך, וגם כסף לצדקה. מה מסמל ההבדל הזה, ולשם מה?

שלמה המלך, החכם מכל האדם, כתב, (משלי טו:כז): "שונא מתנות יחיה"! כי, קבלת מתנה מחייבת מלבד הכרת טובה במשך כל החיים, גם לעתים תשלומי תודה ללא גבול, וגם לשמור עליה במקום מכובד, בין אם היא לפי טעמי או ההפך! בין אם נותן המתנה הוא אדם אהוב, שנעים לזוכרו, או שנוא שמחפשים לשכוח ממנו. ולפי זה, חכמנו מצווים עלינו, רק פעם בשנה, לשלוח – ויש נוהגים, לא באופן אישי, אלא על ידי שליח, דבר המחייב פחות, כי נשאר מקום לתמרן סירוב קבלה! מנות – ולא מתנות! הציווי הוא על המשלוח ולא על קבלת המתנות. כי בפורים יש עניין של "ונהפוך הוא" ושלכל היהודים יהיה רגש של אהבה ואחווה, כי ה"המן, [שבכל דור ודור], מבקש להשמיד את כל היהודים", וההצלה הייתה בזכות החזרה בתשובה, הצום והתפילות של "כנוס את כל היהודים", ולכן גם השמחה והאחווה לרגל ההצלה, צריכה להיות של כל היהודים. נתינת מתנה, מעוררת רגשי אחווה אצל כל נותן, אך אצל המקבל רק אם הוא באמת אביון או זקוק למתנה זו. ולכן נצטווינו: איש לרעהו שאינו אביון, לשלוח על ידי שליח, רק צרכי מאכל המוכנים לאכילה היום, ולא נשאר מהם זכר לאחר האכילה, בעתיד המתחיל ולמחרת, ואינני יכול לשאול את המקבל איפה המתנה שנתתי לך, ועד כמה מכובד המקום שאתה שומר עליה.

ובכל אופן, גם צרכי מאכל יכולים לחייב עד מאד, אם וכאשר מקבלים אותם במקום ובזמן המצילים את האדם האוכל אותם ממוות מרעב. פרחים כנגד זה, ממלאים את שני התנאים כאחד: כי מעבר לעונג וההנאה הזמנית שהפרחים מספקים, הם דבר חולף. הם מתקיימים רק למשך זמן קצר, וגם אין להם כל משמעות ממשית להצלת חיי האדם. ולכן עוד סיבה שבחג הסוכות נצטוונו להתפלל לבורא עולם, עם פרחים – צמחים, כי "רחמנא ליבא בעי"! בורא עולם רוצה מאתנו רק את כוונת הלב, כי הוא איננו זקוק מאתנו לשום דבר אחר.

ל י ש ב  ב ס ו כ ה

'הריני מוכן ומזומן לקיים מצוות סוכה, כאשר ציווני הבורא יתברך שמו, ככתוב: "בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים"'

'יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותיי, שתשרה שכינתך בינינו, ותפרוש עלינו סוכת שלומך, בזכות מצוות סוכה שאנחנו מקיימים... ובזכות צאתי מביתי החוצה... יחשב לי כאילו הרחקתי נדוד... ולרעבים גם צמאים תן לחמם ומימם הנאמנים, ותיתן לי זכות לשבת ולחסות בסתר צל כנפיך... ותיטיב לנו החתימה, ותזכנו ליישב ימים רבים על אדמת הקודש בעבודתך וביראתך, ברוך ה' לעולם אמן ואמן!'

"תשבו כעין תדורו"

אדם חייב לנהוג בסוכה כמו במגוריו בבית. ובכל אופן החיובים המיוחדים "ליישב בסוכה", הם: רק לאכול ולישון. ומדוע דווקא בשני דברים אלו, מחויבים יותר מכל דברים אחרים שאדם עושה בביתו?

ואפשר לומר שהחיוב הוא על שני הדברים העיקריים שאסור או מסוכן לעשותם בחוץ, ואשר הם המחייבים אותנו לבנות בית להגנתנו, והם: אכילה ושינה: 1. "האוכל בחוץ דומה לכלב ופסול לעדות". 2. סכנה לישון בחוץ, מפני שודדים וחיות רעות. ולכן בייחוד את שני הדברים האלו במקום לעשותם בבית חובתנו לעשותם בסוכה.

ובכל אופן את ברכת הסוכה: "אשר קידשנו במצוותיו וצוונו, ליישב בסוכה",  מברכים רק על האכילה, ולא על השינה, ורק כאשר אוכלים גם לחם. "ליישב בסוכה" – אין הכוונה לשבת על כסא בתוך הסוכה, אלא "לגור בתוך הסוכה".

על השינה בסוכה לא מברכים, משום שכל הברכות "עובר לעשייתן". פירושו שמברכים מייד לפני הפעולה או עשיית המצווה. אבל על השינה אין לאדם שליטה. שינה איננה דבר אקטיבי שאדם יכול לצוות על מוחו לעשותו. שינה היא דבר פסיבי, שחרור פיקוד המוח לשרירים הרצוניים של הגוף. האדם יכול להילחם נגד השינה ובצורה מוגבלת נגד המוות ולא ההפך. כמובא אצל יעקב אבינו, שהיה "חולה" נוטה למות = "שכיב מרע", "ויתחזק וישב על המטה", וברך את נכדיו ואת בניו, "ויכל לצוות את בניו", וברגע שהפסיק להלחם נגד המוות, "ויאסוף רגליו אל המטה ויגווע". אחת הדוגמאות: אנשים הנמצאים בקור מקפיא, חייבים להלחם נגד השינה. כי ברגע שהם יסגרו את העיניים, ויירדמו לרגע קט, הם לא יתעוררו יותר כי יקפאו למוות. ומכיוון שכאשר האדם שוכב לישון הוא איננו יודע אם ומתי הוא יוכל להירדם, לכן אין מברכים על השינה בסוכה.

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק ה

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק ה

ת פ י ל ה ל ק י ו ם  ו א י כ ו ת  ה ס ב י ב ה

מאת עמנואל ראב"ד

ועוד דבר מיוחד בענבים - פירות עץ הגפן, הנוסחה הכימית של סוכר ענבים הוא: "גלוקוז", סוכר הזהה ל"גלוקוזה" - סוכר דם האדם, ולכן, כאשר אוכלים ענבים, סוכר הענבים נכנס מייד לשימוש בדם האדם. בעוד שהנוסחה הכימית של סוכר שאר הפירות הוא: "פרוקטוז", והגוף אינו יכול להשתמש בסוכר הפרוקטוז, עד שהוא עובר תהליך של מהפך כימי מ"פרוקטוז" ל"גלוקוז" בכבד של האדם. עוד על עץ הדעת, עיין מאמר: "בנו משפחתכם בקדושה"!

כ- 4000 עצי גפן שונים קיימים בטבע. אך רק מן כ- 700 גפנים כדאי לייצר יין, ולמעשה מייצרים יין רק מכ- 30 זנים. ומכל זן אפשר לייצר מספר אין סופי של יינות שונים. וכל יקב משתדל לייצר יין עם טעם המיוחד לו, כדי שאנשים המתרגלים לטעם המיוחד, יתמידו לקנות יין מהיקב שלהם. טעם היין משתנה לפי המקום הגיאוגרפי בו גדלו הענבים, וגם לפי כמות קרני השמש, והזמן ביום שהם ספגו אותו. ולכן גם ענבים מאותו סוג עץ גפן, שגדלו בצד שונה של ההר, צפון דרום, מזרח או מערב, מכיוון שהם ספגו כמות שונה של קרני שמש, ובזמנים שונים של היום, אפשר לייצר מהם יינות שונים. וגם יין של כל שנה הוא שונה מחברו, בגלל השוני בכמות וזמן קרינת השמש, במשך השנה. ולכן על כל יין המיוצר בצורה טבעית ומכובדת, מדפיסים על הבקבוק את שנת הייצור.

יין יכול לחיות עד קרוב ל- 200 שנה, ומשתפר בחבית עד מעבר ל- 120 שנה, כשנות חיי האדם. ככתוב: "יין מלכות רב... כרצון איש ואיש"! בגלל הסגולות המיוחדות שלו, יין הוא הנוזל היחידי הנקרא בכל השפות "משקה מלכותי". ונתנו לכל אדם יין רב = יין המבוגר מהאדם בשנים. והיה למלך אחשוורוש סוגי יין רבים, שהיה ביכולתו לתת לכל אדם יין השונה בטעמו, כרצון איש. (אסתר א:ז, מגילה יב.).

כאמור, לכל יקב יש סודות ייצור כמוסים. ולכן, כאשר ניסיתי לבקר יקב אחד, ללא תאום מראש, נחקרתי ארוכות, לאבטח שאני רק סקרן ולא מרגל תעשייתי. וסיפר לי היינן: "למרות שאני והיינן שביקב השכן, למדנו באותה כתה, באוניברסיטה הלאומית ליין, ונבחנו על אותו ידע, אסר עלי בעל היקב, באזהרת פיטורין, להיפגש ולשוחח עם חברי הטוב, שמא בדרך אגב ושלא במתכוון, אגלה לו סודות ייצור".

בנסיעה ארוכה, הזדמן לי לשבת ליד מרצה בכיר בבית ספר לאומי ליין, וסחטתי ממנו ידע משכר. כאשר הגישו יין לארוחה הוא הוציא גביע כסף קטן מכיס פנימי מיוחד בחליפתו המהודרת. ומאד התפלאתי: "החסרים כוסות אנחנו, שאתה חייב לשאת אתך גביע כסף קטן, פרטי שלך"? והסביר: "בכל טיפת יין כמוסים טעמים רבים! ורק בטעימה מגביע של כסף, אפשר להבחין ולהרגיש את רובם"! והדגים: "פעם בשנה אנו עורכים מבחן זיהוי יין. על שולחן ארוך מעמידים מאתיים בקבוקים מלאים יין ללא מדבקות זיהוי. ואחרי טעימה, חייבים הנבחנים לזהות את: שם החברה, סוג ושם היין, ושנת הייצור. וללא גביע כסף, דבר זה היא משימה בלתי אפשרית. נכון, החסנת יין במיכל כסף מקלקל אותו מייד, ומבחינתי, אחרי יום אחד, היין מתאים להישפך רק לביב שופכין, ולמרות כל זאת, לטעום יין ולפצח את הטעמים והסודות הכמוסים שהוא מכיל, אפשר רק בעזרת גביע כסף. ולכן, באותה מידה שרופא אינו עוזב את הבית מבלי לקחת אתו את הסטטוסקופ האישי שלו, גם כל יינן לא זז בלי גביע הכסף המיוחד לו"! זמן קצר אחרי השיחה קראנו בתורה בפרשת מקץ, וחמש פעמים מוזכרת המלה גביע. ויוסף שהיה בזמנו האיש העשיר ביותר בעולם, היה יכול להרשות לעצמו גביע זהב משובצת באבנים יקרות, ובכל אופן התורה מדגישה שהגביע היה דווקא ממתכת זולה יחסית של כסף - "גביעי גביע הכסף". אלא שכל סודות היקום מרומזים בתורה, ומה שהמומחים ליין יודעים היום, כבר מרומז בתורה אלפי שנה לפני הבריאה, והיא מלמדת אותנו זאת בדרך אגב. וכנראה שזאת הסיבה שבכל בית ישראל נוהגים לעשות קידוש והבדלה דווקא על גביע כסף. ומאז, כאשר במשך מסעי סביב העולם, לפעמים מגישים לי לקידוש גביע מחרסינה או זכוכית, [ופעם אחת הגישו במיוחד לכבודי גביע מזהב טהור, ולא עשיתי עליו את הקידוש], אני מבקש בנימוס גביע כסף, ואם אין להם, אז גם אני כמו הפרופסור ליין, מוציא גביע כסף, בנפח של רביעית, מהכיס הקטן של חליפת שבת, לעשות בו קידוש כפי שעשה יוסף הצדיק, מ"גביעי גביע הכסף".

פרי מצמח אשר איננו מסוגל לצמוח שנה שלימה, גם אם הוא צומח על שיח גדול-ממדים כמו הבננה, ברכתו: "בורא פרי האדמה". ולעומת זאת:

פרי מעץ המסוגל לצמוח מספר שנים, גם אם הוא נמוך-קומה ביותר, אשר בקושי מזדקר מעל פני האדמה, ברכתו: "בורא פרי העץ".

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק ד

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק ד

ת פ י ל ה ל ק י ו ם  ו א י כ ו ת  ה ס ב י ב ה

מאת עמנואל ראב"ד

דוד המלך כתב שני נושאים שלכאורה נוגדים אחד את השני, במקום אחד. הפסוק "זה היום עשה ה', נגילה ונשמחה"! מדבר על פסגת הצלחת החיים, המעורר לגילה ושמחה,  ואילו הפסוק הבא מיד אחריו: "אנא ה'! הושיעה נא"! (תהילים קי"ח: כד,כה). היא זעקה נואשת להצלה ממשבר קשה ביותר. מה הקשר בין הפסוקים ומדוע הם נכתבו יחד? המסר: להגיע לפסגת ההצלחה בחיים, לא תמיד קל. עמל רב הושקע בכך, ויש כאלה שהשקיעו בכך את כל החיים. להעפיל לראש ההר לא קל, אך חלילה וחס ליפול ממנו אפשר בקלות של הרף עין. ולכן דוד המלך מייעץ לנו בספר תהילים: לזעוק ולהתפלל לבורא עולם כל יום, גם בהיותנו בפסגת ההצלחה בחיים, כדי שלא נגיע ח"ו לנפילה.

מדוע נבחרו הנציגים דווקא מעץ השדה,

ולא מעשב השדה, או מקרב מבעלי החיים?

כמוזכר, הטבע מכיל ארבעה יסודות: 1. דומם, 2. צומח, 3. חי, 4. מדבר. היסוד הגבוה יותר מכיל גם את הנמוך ממנו, ולא להפך.  לחי יש גם יסודות של הצומח והדומם, וכו'. אין אנו יכולים להחזיק בידנו בזמן התפילה נציגים מעולם החי, כי חלקם מסכנים את חיינו, והאחרים, נוכחותם ותנועותיהם מגרות תשומת לב אשר מסיחה את דעתנו מהתפילה. ולכן הגבילה אותנו התורה בנציגים מעולם הצומח, ומעצי היער אשר הם בהרבה דרגות גבוהים יותר מעשב השדה. אחד ההבדלים בין עשב ועץ: חיי העשב מוגבלים, ואיננו מצליח לשרוד אפילו שנה שלימה אחת. בעוד שעץ, כמו האדם, מסוגל לחיות שנים רבות. ההגדרה של עץ, הוא לא רק צמח המזדקר לגובה מעל פני האדמה, אלא צמח החי יותר משנה אחת, ומסלול החיים שלו כולל תקופות של שנים המתקשרות גם עם מסלול השמש, הירח ועולם הכוכבים אשר מעלינו. לדוגמא, עץ הגפן, החשוב ביותר או לפחות המיוחד ביותר מכל העצים, אשר רק על המיץ שתסס מהפרי שלו = רק על היין שמייצרים מעץ הגפן, יש ברכה מיוחדת: "בורא פרי הגפן", הוא עץ "מתפס" שאינו מסוגל בכוחות עצמו להזדקר מעל פני האדמה ללא תמיכות, ובכל אופן הוא נקרא עץ כי הוא חי שנים רבות.

מה המיוחד בעץ הגפן? ולמרות יחודו,

מדוע איננו נכלל בין המינים שמתפללים אתם על הטבע הסובב אותנו?

יש אומרים שעץ הגפן, הוא עץ הדעת. ומכיוון שאדם וחווה חטאו על ידו, ודרכו באו קללות לעולם, ואין קטגור נעשה סנגור.  וכן מיץ פרי הגפן תוסס בקלות ומייצר יין, ולמרות שאין כמו "יין לשמח לבב אנוש", אך מכיוון שכאשר שותים ממנו יתר על המידה, משתכרים בקלות, מאבדים את העשתונות, וכל מיני תקלות וחטאים באים דרכו ולכן אין מתפללים בעזרת עץ הגפן לשלום העולם.

יין המיוצר מעץ הגפן הוא המשקה היחידי שחכמינו קבעו עבורו ברכה פרטית מיוחדת. ולמרות ששכר, משקה אלכוהולי הדומה ליין אפשר לייצר מכל פרי מאכל, וידועים המשקאות המשכרים הקרואים: "וויסקי" המיוצר מדגנים, "וודקה" המיוצר מתפוחי אדמה, ו"שליבוביץ" המיוצר משזיפים, אך רק מענבים הבאים מעץ הגפן, גם כאשר משאירים אותם לעצמם בתוך כלי, הם תוססים והופכים ליין. משאר פירות אפשר לייצר שכר, אבל רק בתהליכי ייצור וזיקוק של האדם המתורבת. אם נשאיר שאר פירות בכלי, הם ירקבו ולא יהפכו ליין או שכר. ובכל אופן בגלל הבעיות שיין עלול להביא לשותים אותו בכמות מופרזת, לשון הברכה איננה על היין המוגמר, ואין מברכים: "בורא פרי היין" או "המוציא יין", אלא על עץ הגפן, שממנו מיוצר היין, "בורא פרי הגפן". ובניגוד ללחם שמברכים על המצרך המוגמר "המוציא לחם", ואין מברכים "בורא פרי הדגן" או "בורא פרי החיטה", על מין הדגן או החיטה המייצרת את הלחם.

מוסר השכל: בסופו של דבר, החטא אף פעם אינו משתלם!

בגלל סיבת החטא, שנעשה דרכו של עץ הדעת, וגם בגלל התקלות שהשימוש המופרז ביין מביא לשותים אותו, לא בלבד שאין מברכים על היין המוגמר, בנוסף לכך, הבורא לא נתן כוח ואפשרות לעץ הגפן להזדקר מעל פני האדמה בכוחות עצמו, והוא נזקק לטפס על תמיכות זרות. ומבחינה זאת הוא דומה לנחש שהבורא קלל אותו שילך על גחונו, ונלקחו ממנו הרגליים. גם עץ הגפן הנפלא הזה, שמגדל פרי כל כך נפלא ומיוחד, גם בגלל החטא וגם כדי שלא יתגאה, הוא גדל עם גחונו על הארץ, אם הוא לא מוצא תמיכה לטפס עליה. והמוסר השכל: חובה להיזהר, לא רק שלא לחטוא, אלא גם שחטא או תקלה ציבורית לא תקרה על ידנו או בגללנו.

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק ג

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק ג

ת פ י ל ה ל ק י ו ם  ו א י כ ו ת  ה ס ב י ב ה

מאת עמנואל ראב"ד

שתי סיבות לביקור חולים, מביא התלמוד, (נדרים מ.): 1. טיפול רפואי וסיעוד החולה. "רבי עקיבא דרש: כל מי שאינו מבקר חולים כאילו שופך דמים... רב דימי אמר כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה", רש"י: מפני שבני אדם - הצוות הרפואי - שנכנסים לבקרו, עושים לו לחולה כל צרכיו.  2. תפילה לשלום החולה. "כל שאין מבקר חולה, אין מבקש עליו רחמים, לא שיחיה ולא שימות". רש"י: שהרי אינו יודע בעניינו של חולה. נראה מהאמור כי: כדי להתפלל על החולה, חייבים לבקרו, כדי לראות ולהבחין את מצבו. קשר עין הוא גולה עמוקות, בוחן לבבות, ומסוגל לקשור נשמות, לעורר רחמים ולהדליק את הדחף לעזור לזולת. קריאה מהכתב או שמיעה מרחוק, ממקור שני, לוקה בחסר. כמאמר הפתגם העממי: "רחוק מן העין רחוק מן הלב". ולכן, כדי שנוכל להתפלל על החולה עם כל הלב ומעומק הלב, מטריחה אותנו התורה במצוות ביקור חולים, כדי שנוכל לראותו.

בעיות וצורכי היקום הסובב אותנו רבים ומסובכים, והחיים או המוות של ההמונים תלוי בפרטים קטנים. ולכן התפילה הנדרשת מאתנו היא ברמה גבוהה יותר ממצוות ביקור חולים של יחידים. ולכן, לא מספיק "לראותם בלבד" – וחובתנו להחזיק את ארבעת המינים בידינו! התורה אינה מסתפקת שנבחין בדרוש תיקון. כדי לקחת את הנושא בכל הרצינות, ולהתפלל ולבקש רחמים מעומק הלב על הטבע הסובב אותנו – הנצרך לקיומינו, התורה הקדושה מציגה לנו שורה של תנאים, המפורטים במסכת סוכה (דף ל"ה), ונשתדל בזאת להוסיף נופך להסברים הרבים המובאים בספרי הקודש.

. נציגות – של כל עצי השדה.

הטבע הסובב אותנו מכיל אין סוף פריטים שונים מעולם הדומם, הצומח והחי, ואשר יש קשר קיומי בין האחד למשנהו. המכנה המשותף לכולם הוא, שכל אחד מהם זקוק לתפילה ורחמי שמים כדי לשרוד. ומכיוון שכוח הזיכרון וההתרכזות של האדם מוגבלים עד מאד, אין הוא מסוגל להתפלל אלא על מספר מצומצם ביותר מביניהם. ולכן התורה בחרה לנו נציגים של הטבע הסובב אותנו כדי שעל ידם, נתפלל ונבקש רחמים על מכלול צרכי הטבע.

התורה בחרה לנו את הנציגים המובחרים ביותר מעולם העץ הצומח, כדי שבעזרתם נשכיל להתפלל מעומק הלב למכלול הטבע הסובב אותנו. "כי האדם = עץ השדה".

ארבעת הנציגים שבחר לנו ה', הם: "ולקחתם לכם"...1. "פרי: - עץ הדר. 2. כפות תמרים. 3. ענף עץ עבות. 4. וערבי נחל". שהם ארבעת המינים הידועים לנו בתור: אתרוג, לולב, הדסים וערבות, שתפקידם לייצג לנו את כל ארבעת הסוגים השונים של עצי השדה:

1)  פרי אחד, מן הסוג של עץ פרי, אשר לפריו יש גם טעם וגם ריח טוב.

2)  ענף אחד, מעץ פרי אשר לפריו יש טעם אבל אין לו ריח. ומכיוון שהפרי איננו מושלם, שהרי אין לו ריח, וגם חסר לו נתונים אחרים המקשים את לקיחתו בידים, ולכן, אין לוקחים את הפרי, אלא ענף אחד - "כפת" - מהעץ שהתורה מזכירה את שמו - "תמרים": ענף סגור מעץ התמר, הנקרא לולב.  3)  שלושה ענפים, מעץ המייצג את אלו שלא התברכו בפרי, אבל זכו לריח טוב. שלשה ענפים, כי המיוחד בעץ זה מכל עצי היער, שסדרות של שלושה עלים מכסים לגמרי את כל גבעולי העץ.

4) שני ענפים, מעץ המייצג את אלו שלא התברכו לא בפרי ואף לא בריח.

כל אחד מארבעת המינים, תפקידו לייצג את מכלול אחד מארבעת סוגי העצים הקיימים בטבע. וכאשר אנו מחזיקים אותם ביחד, הם המייצגים בתפילתנו את מכלול כל הפריטים הקיימים בטבע הסובב אותנו, ואשר בשם כולם, בתפילות ה"הלל" וה"הושענא", אנו מודים לה' על הווה: "הודו לה' כי טוב" - ומבקשים על העתיד – "כי * לעולם חסדו"! וכל אחד, מתפלל ראשית כל על עצמו, כי "אדם קרוב אצל עצמו", אבל התפלה על עצמו, היא רק כחלק מכל עם ישראל: "אנא ה' הושיעה נא"!

זעקה לישועה גם בפסגת ההצלחה!

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק י

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק י

ת פ י ל ה ל ק י ו ם  ו א י כ ו ת  ה ס ב י ב ה

מאת עמנואל ראב"ד

זכות נוספת לערבה הגדלה לאורך חוף הנחל, שהיא שומרת את הקרקע מסחף.

ולכן למרות שמכל ארבעת המינים, הערבה היא האחרונה, בסדר החשיבות. כי הרי האתרוג מסמל את הצדיקים שיש בהם גם תורה וגם מצוות, והלולב מסמל את אלו שמלאו כריסם בתורה אבל אינם מיישמים זאת הלכה למעשה במידה מספקת. להדסים יש ריח מצוין של מעשים טובים אבל חסר להם את ה"תלמוד תורה כנגד כולם". אבל ערבות מסמלים את העניים ביותר, שאין להם לא את זכות התורה ולא מצוות ומעשים טובים, אבל בכל אופן הם עדיין יהודים, ומחייבת אותנו התורה לאגוד אותם יחד, כי גם הם חלק מהעם, ובלעדיהם אי אפשר לקיים את מצוות ארבעת המינים. גם להם יש זכויות רבות, כי הם גדלים לאורך חוף הנחל, ומגינים על הקרקע מסחף.

ארבעת המינים מסמלים גם את איברי הגוף המשתתפים בתפילה.

האתרוג: מסמל את הלב, ו"רחמנא לבא בעי" = השם מבקש את כוונת הלב! הלולב: את חוט השדרה שראוי להיות גמיש להתכופף אל ה' בתפילה. עלי ההדס: דומים לעיניים היודעות להזיל דמעה. ועלי הערבה: דומים לשפתיים המתפללות תמיד למים.

מדוע הברכה היא: "על נטילת לולב"? – כי לציבור חשיבות מעל ומעבר ליחיד!

למרות שהאתרוג הוא החשוב מכולם, שהרי הוא המייצג את הצדיק שיש בו גם טעם טוב של מצוות ומעשים טובים, וגם ריח של תורה, ובכל זאת אין מזכירים את האתרוג בברכת ארבעת המינים. אין אנו מברכים "על נטילת אתרוג", ובברכה אנו מזכירים רק את הלולב. על כל ארבעת המינים יחד, מברכים: "על נטילת לולב". וזאת מכיוון שהאתרוג עומד בפני עצמו, ובלולב אוגדים ביחד אתו עוד שני מינים, ולציבור ולקהילה יש תמיד חשיבות מרובה יותר מאשר לכל אדם פרטי בפני עצמו, ואפילו אם אדם זה הוא החשוב ביותר. ומכיוון שהאתרוג הוא החשוב מכל ארבעת המינים, ולכן מחזיקים אותו כולו בפני עצמו, ביד המוקדשת כולה לאתרוג, אבל ביד השמאלית, החשובה פחות. ביד הימנית, החשובה יותר, מחזיקים את הלולב מכיוון שהוא מאגד ביחד אתו גם את ההדסים והערבות. ההדס החשוב יותר נאגד בצד ימין של הלולב, והערבה החשובה פחות, בצד השמאל של הלולב. הברכה על ארבעת המינים נקראת על שם הלולב, כי מסביבו מתאגדים כל ארבעת המינים לאגודה אחת, וגם יש לו פרי מאכל טוב וחשוב. ולכן הברכה שאנו מברכים על לקיחת ארבעת המינים, היא: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וצוונו, "על נטילת לולב"!

כאורח לארוחות שבת קודש, במשך מסעי, בגלל הדרת כבוד לי או למגבעת והלבוש, לעתים בקשו בעלי הבית, שאקדש עבור המשפחה. ובסירוב נימוסי הבאתי כדוגמא את סיפורו של האתרוג: "גם אם אתם חושבים שהאורח הוא האדם הנכבד ביותר היושב ליד שולחנכם, ואתם רוצים לכבדו, או לדעתכם שהוא יכבד את המעמד על ידי זה שהוא יהיה המקדש, אך למרות הכל, הבעל הבית הוא המאגד את המשפחה ואת כל המסובין, ולולא בעל הבית, לא היו המסובין, ולכן ברכת הקידוש היא זכותו הבלעדית. גם האתרוג, למרות היותו היפה והיקר ביותר מכל ארבעת המינים, וכידוע, אתרוג הוא מצרך יקר יחסית, כי כמו כל דבר מושלם, הוא זקוק לטיפול רב יותר ומסובך, וכפי שראינו מסיפור רבן גמליאל שלקחו באלף זוז, ובכל אופן אין אנו מברכים "על נטילת אתרוג" אלא: "על נטילת לולב""!

פ ר ח י ם

רוב בני אדם קונים מספר פעמים בשנה פרחים לעצמם או לחבריהם. פעם בשנה התורה מחייבת אותנו לקנות פרחים – צמחים לבורא עולם! כדי שבאמצעותם נטיב להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה ולקלס על הפרי ועל ההדר, על הטעם ועל הריח, על ההדסים ועל הערבות, ועל כל הטבע הצומח והחי הסובב אותנו, שהבורא נטע וברא עבורנו להנאתנו ולשמחתנו. ובעזרתם נשכיל להתפלל לבורא על ההווה והעתיד, ושנזכה להתמיד להתעלות ולחגוג את שמחת חג הסוכות בחומר וברוח. ההשקעה מזערית, התמורה שכר מצווה, ושמחה בעולם הזה ובבא.

מדוע מגישים פרחים? פרח הוא הבטחה לפרי! בלי פרח אין פרי!

לא לחינם פרחים חשובים לכל אשה! כי האשה, היא הפרח המושלם ביותר בבריאה, והשאיפה הראשונית והעמוקה ביותר של כל אשה, מהרגע שהיא מתחילה לחשוב ולהבין, וחלום והתגשמות חייה היא, להיות אם לילדים. כזעקתה הנרגשת של רחל אמנו: "הבה לי בנים, ואם אין, מתה אנוכי"! ופרח הוא הבטחה לפרי! בלי פרח אין פרי! מתחת לסף ההכרה, כל אשה, רואה בפרח את ההבטחה לפרי – לפרי הבטן לו היא משתוקקת כל ימי חייה.

פרחים! הצהרת מחשבה וכוונות טובות, אך מתנה חולפת, ללא ערך ממשי מתמיד!

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק ט

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק ט

ת פ י ל ה ל ק י ו ם  ו א י כ ו ת  ה ס ב י ב ה

מאת עמנואל ראב"ד

ומוסיף התלמוד הסבר, רבי אומר: "אל תקרא הדר, אלא - 2. "הדיר", (דיר צאן), מה דיר יש בו גדולים וקטנים, תמימים ובעלי מומים, כך גם בעץ האתרוג. אך לכל הפירות יש זכות קיום, ועל כולם חובתנו להתפלל. המוסר השכל: גם אם לפעמים אנו מוכרחים להתפשר על כמות, כי בדיר לא כולם בעלי אותו גודל ומשקל, ויש לפעמים גם בעלי מומים, לכולם יש זכות קיום, כולם זקוקים לתשומת לב וטיפול אבל אסור לנו להתפשר על האיכות. גם אם הוא קטן או בעל מום, הוא בעל איכות של עץ, שטעם עצו ופריו שווים!  ומוסיף התלמוד להסביר:

רבי אבהו אמר: אל תקרא הדר = יופי, אלא - 3. "הדר", (הגר = מלשון דירה), דבר שדר באילנו משנה לשנה! רש"י: "שפרי האתרוג דר וגדל באילנו שתיים ושלוש שנים. וכשבאים וחונטים של עכשיו, עדיין גידולים של אשתקד קיימים בו". טעם וריח, ודר באילנו משנה לשנה. פרי עץ האתרוג הוא היחידי מכל עצי היער שהפרי אינו נופל מהעץ מיד אחרי שהבשיל. וגם אם לא קוטפים אותו הוא ממשיך לחיות על העץ קרוב לשלוש שנים, ושלוש דורות של פירות חיים יחד, בו זמנית, על אותו העץ, דבר המסמל את הסבא – האבא – והבן שהוא הנכד,  וזה יופיו וזה הדרו של העץ! כל פירות עצי היער, ברגע שהם בשלים, הם נופלים ונרקבים כדומן על פני השדה. והעץ נשאר לעמוד רוב השנה, ערירי ועצוב, בלי פירות, בלי צאצאים. בעץ האתרוג, בניגוד לשאר העצים, כעבור שלוש שנים, אם לא קטפו את הפירות, אמנם הפרי ייפול, אבל אז כבר נמצאים על העץ שלוש דורות חדשים. האתרוג לעולם איננו ערירי. תמיד גדלים יחד אתו על העץ שלוש דורות של אתרוגים. החדשים של שנה זו, ועוד שתי דורות משנה שעברה ומלפני שנתיים. "פרי עץ הדר" : היופי של האדם מישראל, שיש לו קיום והמשך בכמות של: לפחות שלושה דורות, ובאיכות של: "וילכו שניהם יחדיו"!  עץ, שטעם עצו ופריו שווים! ככתוב, (ישעי' נט:כא): "ובא לציון גואל... ואני זאת בריתי... רוחי אשר שמתי עליך, ודברי אשר שמתי בפיך, לא ימושו מפיך, ומפי זרעך, ומפי זרע זרעך, אמר ה', מעתה ועד עולם". וכאשר האדם משתדל בכל כוחותיו שיהיו לו שלושה דורות של קיום, והמשך באיכות של תורה ומצוות, מבטיח לו ה' שההמשך יהיה עד סוף כל הדורות, מעתה ועד עולם".

איך מגיעים להישגים מרשימים אלו, של "פרי  עץ הדר"??

בן עזאי אומר: 4. אל תקרא  "הדר", אלא  "אידור" = "הדור", (השקאה - הידראולי בלע"ז), ואיזה הוא עץ שגדל על כל מים? (שלגדלו דרוש הרבה מים)? הוי אומר זה אתרוג. הרבה מים, ואין מים אלא תורה, דרוש ל"אדם עץ השדה", כדי שיוכל להצמיח  צאצאים בקיום ובהמשך של לפחות שלושה דורות, ובאיכות  תורנית של, "וילכו שניהם יחדיו"!  עץ, שטעם עצו ופריו שווים!

אתרוג ואגס, אופי הפוך והמסר!

צורת פרי האגס נובעת מהעובדה שכל המיץ מתרכז בתחתית הפרי, בגלל כוח המשיכה של האדמה, והוא דומה לבלון גומי רך הממולא מים. לאגס אין כוח משיכה עצמאי לשמור חלק מהנוזלים בחלקו העליון של הפרי במקום החיבור בין העץ והפרי. ולכן, בשפות רבות, האגס מסמל פחדן וחסר אופי עצמאי, הפועל לפי תכתיבי הסביבה. צורת האתרוג היא בדיוק הפוכה. הוא הפרי היחידי בטבע אשר רוב המיץ נמצא למעלה ליד מקום החיבור לעץ, למרות כוח המשיכה של האדמה. ולכן האתרוג מסמל אדם ישר, בעל אופי עצמאי, הפועל בצורה עניינית, ומבלי להתחשב בלחצים שליליים של הסביבה. (כ"ה תשרי תשע"ד)

2. "כ פ תת מ ר י ם"=  ל ו ל ב. לולב לוקחים רק ענף אחד, כי התורה מצווה "כפת" בלשון יחיד, כמו האתרוג שכתוב פרי בלשון יחיד. ומוסיף התלמוד, מכיוון שיש לו, לתמר, "לב אחד לאבינו שבשמים". יש לו רק גזע אחד, שאינו מתפצל לענפים רבים.  "צדיק כתמר יפרח"!  התמר צומח ישר וכלפי מעלה. שאר העצים המגדלים פירות, הם מפוצלים לענפים רבים, אשר מתכופפים מעומס הפרי. התמר מגדל את אחד הפירות החשובים ביותר, משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. התורה קוראת לפרי התמר "דבש" = "ארץ זית שמן ודבש" – "דבש תמרים". התמר הוא פרי המכיל סוכרים, חלבונים וויטמינים ומינרלים החשובים לחיי האדם. ומסמל לנו כדוגמא שאפשר גם לצמוח ישר מבלי להתכופף. בני אדם שכורעים תחת עול הפרנסה לכלכל את משפחם, לפעמים נדמה להם שלמען חיי ילדיהם, בריאותם או חינוכם, מותר להם לסטות מהדרך הישרה. עוני איננו רשיון לפשע!! "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה"! חלק גדול מהגדולים בתורה ובחכמה שבכל הדורות, וכן צדיקי עולם, נולדו במשפחות עניות ומטופלות בהרבה ילדים, ובכל אופן הצליחו להתרומם משכמם ומעלה. בא התמר לשמש דוגמא, שבכל המצבים חייבים ללכת בדרך הישרה, וגם אפשר להצליח, ככתוב: "צדיק כתמר יפרח", התמר גם מניב פירות מובחרים, גם גדל ישר וגם צומח לגובה!

3. "ענף עץ עבות"  =  הדסים. שלושה ענפים, מעץ המייצג את אלו שלא התברכו בפרי, אבל לכל הפחות יש להם ריח טוב. גם את ההדס, כמו את האתרוג, אין התורה מזכירה בשמו המלא, ומסתפקת בתיאורו. כי גם להדסים ישנה תכונה אחת שאין לאף אחד אחר מכל עצי היער. אמנם חסרה לו ברכת פרי הבטן, כי אין לו ילדים - אין לו פירות, אבל יש לו עלים משולשים, המפיצים ריח נעים וטוב, והמיוחד שבהם, שהם סוככים אותו בכנפיהם – בעליהם, באופן מושלם ביותר, ומגינים על הענף ממנו הם יוצאים, ולפעמים בצורה מסורה ומושלמת יותר מאשר ילדים מוכנים להתמסר להוריהם. והמוסר השכל: אדם שאין לו ילדים, לא צריך לחשוב או להרגיש שעולמו חרב עליו. עדיין יכול להיות לו ריח טוב, המטיב עם הסביבה בה הוא חי. ועם קצת התאמצות יכולים להיות לו הרבה חברים או תלמידים המוכנים לסכך ולהגן עליו באופן מושלם.

4. "וערבי נחל"  = ערבות. שני ענפים, מעץ המייצג את אלו שלא התברכו לא בפרי ולא בריח. התורה חייבת להזכירו בשם. כי לדאבוננו, ישנם הרבה עצי סרק שאין להם לא פרי ולא ריח טוב, אבל גם הם בימות המשיח "עתידים לתת פירות". הערבה גדלה על שפת הנחל, והיא זקוקה להרבה מים כדי לשרוד. מארבעת המינים היא הראשונה לכמוש מיובש. ולכן מנהג נביאים לקחת ביום האחרון של חג הסוכות, הוא = הושענא רבה,  חמישה ענפי ערבה אגודים, כי הערבה מסמלת את הצימאון והצורך במים, ולכן ענפיה הם המתאימים ביותר להתפלל יחד אתם אודות המים. מניחים את האתרוג ולולב, וחולקים כבוד לערבה ומתפללים עם ענפיה על הגשם. חובטים בהם על הקרקע ומתחננים על צורכי המים. (הקטע הבא, תקציר התפילה):

"תענה, אמונים שופכים לך לב כמים, והושיע נא. למען בא באש ובמים... תענה, ידידים נוחלי דת משולת מים, והושיעה נא... להכין למו ולצאצאינו מים, והצליחה נא והושיענו א-ל מעוזנו. תענה, מתחננים כבישימון עלי מים... סלע הך ויזובו מים... תענה, עונים עלי באר מים... למען תל תלפיות מוצא מים, תפתח ארץ ותרעיף שמים... רחם נא קהל עדת ישורון, סלח ומחל עוונם, והושיענו למען שמך".

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק ח

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק ח

ת פ י ל ה ל ק י ו ם  ו א י כ ו ת  ה ס ב י ב ה

מאת עמנואל ראב"ד

תנו-רבנן: "פרי עץ הדר": 1. עץ, שטעם עצו ופריו שווים! הווי אומר זה "אתרוג"!

מהו ההדר - היופי של העץ? שטעם עצו ופריו שווים!

מובא, שבזמן בריאת העולם, (בראשית א:יא-יב), הקדוש ברוך הוא ציווה על האדמה להצמיח: "עץ פרי", שגם העץ עצמו וגם הפרי יהיה ניתן לאכילה בתור: "עץ פרי"! כדוגמת ה"בצל" הנאכל משורשו עד ראשו. האדמה הייתה הראשונה שחטאה. היא לא שמעה לקול ה', והצמיחה: "עץ עושה פרי"! העץ עצמו לא ניתן לאכילה, רק את הפרי היוצא מן העץ אנו יכולים לאכול. הקדוש ברוך הוא לא העניש את האדמה מיד, כי קיווה, שהאדם אשר ייווצר מהאדמה, בשכלו הבהיר, ידע לתקן את הקלקול הזה, ויחסוך לאדמה, אשר הוא לוקח ממנה, עונש וקללה על חטאה. ולכן כאשר גם האדם חטא ואכל מעץ הדעת, אשר יש אומרים שהיה עץ "האתרוג", הדבר הראשון שנאמר לו, (בראשית ג:יז): "ארורה האדמה בעבורך". בגלל החטא שלך נענשת כעת גם האדמה על החטא שלה. ודבר זה מסביר את אחת התפילות של הימים הנוראים, שם אנו מתחננים ומתנצלים:

על ה"אדם בגלל שיסודו מעפר". ולפי האמור, פירוש התפילה: ריבונו של עולם: הרי אתה הוא שיצרת אותנו מעפר, מהאדמה, מחומר חוטא, לכן אנא התחשב בעובדה זו, שבגללה יש גם לנו נטייה לחטוא, אנא סלח נא!  ולכן, כאשר אנו באים להתפלל בחג הסוכות עבור האדמה והטבע הסובב אותנו, אנו חייבים לקחת את האתרוג ביד, כי הוא המייצג היחידי מכל עצי היער שגם אם העץ עצמו איננו פרי, אבל לפחות יש לו את אותו הטעם כמו לפרי! עץ, שטעם עצו ופריו שווים! ולקבל על עצמנו לתקן את חטא האדמה, להשתדל שבכל פעולותינו ובכל מעשי ידינו נצמיח "עץ פרי", שגם העץ עצמו וגם הפרי יהיה ניתן לאכילה בתור: "עץ פרי"!  זהו ה"הדר" = היופי של העץ, ושל חיי האדם = עץ השדה! (שמעתי מפי האדמו"ר  מבלוז'ב זצוק"ל).

ונראה להוסיף: באוכל הכשר לנו לאכילה, מן החי, יש שני סימנים, 1. מעלה גרה, ו-2. מפריס פרסה. נדרשים כל שני הסימנים כדי שהבהמה תהיה כשרה. לחזיר יש 50% מסימני כשרות ובכל אופן הוא נחשב לסמל הטומאה. בפירות יש גם כן שני סימנים. 1. טעם ו- 2. ריח. משני הסימנים האלו יש לנו את ארבעת סוגי העצים. 1. עץ בעל פרי שיש לו גם טעם וגם ריח, והוא האתרוג. 2. רובם ככולם של העצים בעלי פרי מאכל, לפרי יש טעם ובלי ריח. 3. יש עצים שיש להם ריח ואין להם פרי. ו- 4. עצים שאין להם לא טעם לא פרי ולא ריח. ומדוע התורה לא מצווה אותנו בפירות כמו במאכל בהמה, לאכול רק מהפירות שיש להם גם טעם וגם ריח??? ונראה לומר, שפרי כזה יש רק אחד, והוא האתרוג. ואת האתרוג אפשר אמנם לאכול, אבל אינו פרי מאכל שאפשר לחיות ממנו. האתרוג, כמאמר חז"ל, היה עץ הדעת, שנאסר באכילה לאדם הראשון, ומכיוון שחטאו בו, איננו ממש עץ מאכל, למרות שהוא מסמל את היופי - את ההדר, של עץ ופריו שווים.

מדוע האתרוג הוא הדר? כמו שהוזכר, הראשונה לחטוא הייתה האדמה. שהקדוש ברוך הוא ביקש מהאדמה להוציא עץ פרי. שאפשר יהיה לאכול גם את העץ וגם את הפרי, והאדמה הוציאה, עץ עושה פרי. שאפשר לאכול רק את הפרי ולא את העץ עצמו. וכמו שאמרנו היופי של האתרוג הוא: שהוא עץ שטעם עצו ופריו שווים. זאת אומרת שהאתרוג הוא העץ היחידי שהאדמה הוציאה כפי דרישת בורא עולם, "עץ פרי" "עץ שטעם עצו ופריו שווים". ומכיוון שכל שאר העצים אינם כאלו, והאתרוג למעשה איננו עץ שאפשר לחיות ממנו, לכן התורה לא נתנה סימני כשרות בפירות, כמו בבעלי חיים.

אך עדיין עלינו לתרץ: איך העיזה האדמה להפר את ציווי הבורא, ומדוע סירבה להוציא "עץ פרי"? ונראה לאמור, שהאדמה טענה לפני הקדוש ברוך הוא, ברגע שהעץ עצמו גם כן יהיה פרי – "עץ פרי", דבר מושלם, ואין הבדל יותר בין העץ והפרי, כי את שניהם ניתן למאכל האדם, נזר הבריאה, לא יהיה לעץ יותר שום אתגר להמשיך להתקיים. לכל דבר חי, כדי שיהיה לו אתגר להמשיך להתקיים, הוא צריך את האפשרות ליצור דבר חדש שנעלה ממנו. האתגר של העץ הוא שהוא מוציא פירות. אבל אם העץ עצמו הוא כבר פרי, אין לא יותר אתגר להוציא פירות. פירושו שהחטא של האדמה לא היה מרידה סתמית בקדוש ברוך הוא, אלא טעות בשיקול הדעת. וזה היה גם סיבת החטא של אדם וחווה, טעות בשיקול הדעת. ולכן אנו נוטלים את האתרוג, כדי להזכיר לנו לתקן את החטא של אדם וחווה, וגם להראות לנו שאפשר גם אחרת. לו האדם וחווה לא היו חוטאים, הם היו מתקנים את חטא האדמה, להראות לה שאפשר להתקיים ולחיות עם אתגרים, גם כאשר העץ ופריו שווים. וזהו היופי של הבריאה, ככתוב אצל אברהם ויצחק: "וילכו שניהם יחדיו"! שהאב ובנו היו שווים: בדומה ל-עץ, שטעם עצו ופריו שווים!  שאיפת היהודי היא לחנך את צאצאיו שיהיו ממשיכי דרכו, "שווים" בדרך התורה והיראה.

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק ז

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק ז

ת פ י ל ה ל ק י ו ם  ו א י כ ו ת  ה ס ב י ב ה

מאת עמנואל ראב"ד

מורידים לפני התיבה":

"רבי יהודה אומר: מטופל ואין לו - יש לו טפלים (ילדים או אחרים שחייב בפרנסתם) ואין לו במה להתפרנס, שליבו דואג עליו, [והוא צריך לקרות מקירות ליבו עליהם].  'ויש לו יגיעה בשדה', - שמתכוון יותר בתפילת הגשמים. 'וביתו ריקם' - אמר רב חסדא: זהו שביתו ריקם מן העבירה - שאין חמס וגזל בביתו. 'ופרקו נאה' - אמר אביי: זה שלא יצא לו שם רע בילדותו. אפילו כשעמד על בחרותו היה נאה בלי שם רע".

"ויש לו יגיעה בשדה". שהוא בעצמו יגע בעיבוד אדמת שדהו, היא אחת העדיפויות החשובות, אשר בו אנו בוחרים כשליח להתפלל עבורנו, להורדת גשם. אדם אשר לא בלבד שיש לו שדות, פרדסים וכרמים הזקוקים לגשם, אלא שהוא בעצמו ביגיע כפיו מעבד את שדהו, ככתוב: "בזיעת אפך תאכל לחם", ולא על ידי פועלים, אדם זה מתקשר בכל נימי נפשו לכל עץ ולכל צמח בשדה, פי כמה מכל אדם שאינו מזיע כדי לגדל את מאכלו. וכמובא: "רוצה אדם בקב שלו יותר מעשרה קבים של חברו" - אדם מעדיף פרי אחד שהוא גידל במו ידיו, יותר מעשרה פירות שגודלו על ידי אחרים. ולכן, למי שמתייגע לגדל את פירותיו חשוב לו עד מאד הגשם וכל הנצרך לקיומם של יגיע כפיו אשר בשדה, ככתוב: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". ולכן תפילת אדם זה בוודאי תבוא יותר מעומק הלב, ויש סיכוי טוב יותר שיצליח לעורר רחמי שמים להוריד לנו גשם.

ובכן ברור, שכל אדם מישראל המגדל בחצרו את ארבעת המינים הללו - ויש לו יגיעה עליהם, נוצר אצלו קשר נפשי חזק יותר לעצים אלו. והרי הם הם אשר צריכים לעורר אותנו להתפלל על כל שאר העצים והצמחים בטבע, ועל כל היקום הסובב אותנו. אך מכיוון שלא לכל אדם יש שדה או זמן לגדל בו את ארבעת המינים, וגם לא כל אדם נמצא בכושר גופני לעבד את אדמתו, ולכן התורה התירה לנו לקנות את ארבעת המינים, או לקבלם במתנה. אבל העיקרון הבסיסי נשאר שהם חייבים לכל הפחות להיות שלנו: "ולקחתם  לכם" – 'משלכם'.

******************

ובפרק החליל, (סוכה נ"א-נ"ג) מובא: "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים בפניהם באבוקות של אור שבידיהם, ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות. יש מהם אומרים: "אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותנו". - שלא עברנו עבירה בילדותינו לבייש את זקנותינו - אלו חסידים ואנשי מעשה. ויש מהם אומרים:

"אשרי זקנותינו שכיפרה את ילדותינו". אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרים:

"אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא, ישוב – יחזור בתשובה, והשם ימחול לו". הלל הזקן כששמח בשמחת בית השואבה אמר כן:

"אם אני - הקדוש ברוך הוא - כאן, הכל כאן! ואם איני כאן, מי כאן"?

רש"י: דורש היה לרבים שלא יחטאו. והיה אומר בשמו של הקדוש ברוך הוא: "כל זמן שאני חפץ בבית הזה - בבית-המקדש - ושכינתי שרויה בו, יהא כבודו קיים, ויבואו הכל כאן, ואם תחטאו ואסלק שכינתי, מי יבוא כאן"?

האתרוג וההדס, שנים מתוך ארבעת המינים,

התורה איננה מזכירה את שמם ומסתפקת בתיאורם! מדוע?

יתכן ש- 1. התורה רצתה שנחקור ונדרוש עד שנבין היטב את הסיבה והסמליות אשר בגללם נבחרו עצים אלו, כדי לייצג את כל שאר העצים, הצמחים, בעלי החיים וכל הטבע הסובב אותנו. 2. מספר העצים בטבע העונים לתיאור התורה של אתרוג והדס הוא מצומצם ביותר, ולכן אם נשקיע רק קצת מחשבה, לא נוכל לבוא לידי טעות, ולכן לא הוכרחה התורה לקרא לעצים בשמם.

מהו המיוחד בכל אחד מארבעת המינים

שבגללו הוא נבחר כדי לייצג את כל האין ספור עצים מסוגו הקיימים בטבע?

1. "אתרוג". את המין הראשון מתארת התורה בתור: "פרי עץ הדר". ננסה לנתח את התיאור. יש ביער כמות גדולה של עצים הנותנים פירות. אבל התורה מגבילה אותנו בפרי הגדל מתוך עץ שחובתו להיות הדר = יפה. אנו חייבים להבין מכך שהמלה "הדר" חייבת להיות המפתח למצוא לאיזה עץ מתכוונת התורה הקדושה. אבל יופי הרי הוא דבר יחסי, לכל אדם יש קנה מידה שונה ליופי, אם בכלל קיים קנה מידה שכזה. בא התלמוד, (סוכה לה.): ומגלה לנו את הסוד.