Thursday, November 16

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק ז

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק ז
ת פ י ל ה ל ק י ו ם  ו א י כ ו ת  ה ס ב י ב ה
מאת עמנואל ראב"ד
מורידים לפני התיבה":
"רבי יהודה אומר: מטופל ואין לו - יש לו טפלים (ילדים או אחרים שחייב בפרנסתם) ואין לו במה להתפרנס, שליבו דואג עליו, [והוא צריך לקרות מקירות ליבו עליהם].  'ויש לו יגיעה בשדה', - שמתכוון יותר בתפילת הגשמים. 'וביתו ריקם' - אמר רב חסדא: זהו שביתו ריקם מן העבירה - שאין חמס וגזל בביתו. 'ופרקו נאה' - אמר אביי: זה שלא יצא לו שם רע בילדותו. אפילו כשעמד על בחרותו היה נאה בלי שם רע".
"ויש לו יגיעה בשדה". שהוא בעצמו יגע בעיבוד אדמת שדהו, היא אחת העדיפויות החשובות, אשר בו אנו בוחרים כשליח להתפלל עבורנו, להורדת גשם. אדם אשר לא בלבד שיש לו שדות, פרדסים וכרמים הזקוקים לגשם, אלא שהוא בעצמו ביגיע כפיו מעבד את שדהו, ככתוב: "בזיעת אפך תאכל לחם", ולא על ידי פועלים, אדם זה מתקשר בכל נימי נפשו לכל עץ ולכל צמח בשדה, פי כמה מכל אדם שאינו מזיע כדי לגדל את מאכלו. וכמובא: "רוצה אדם בקב שלו יותר מעשרה קבים של חברו" - אדם מעדיף פרי אחד שהוא גידל במו ידיו, יותר מעשרה פירות שגודלו על ידי אחרים. ולכן, למי שמתייגע לגדל את פירותיו חשוב לו עד מאד הגשם וכל הנצרך לקיומם של יגיע כפיו אשר בשדה, ככתוב: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". ולכן תפילת אדם זה בוודאי תבוא יותר מעומק הלב, ויש סיכוי טוב יותר שיצליח לעורר רחמי שמים להוריד לנו גשם.
ובכן ברור, שכל אדם מישראל המגדל בחצרו את ארבעת המינים הללו - ויש לו יגיעה עליהם, נוצר אצלו קשר נפשי חזק יותר לעצים אלו. והרי הם הם אשר צריכים לעורר אותנו להתפלל על כל שאר העצים והצמחים בטבע, ועל כל היקום הסובב אותנו. אך מכיוון שלא לכל אדם יש שדה או זמן לגדל בו את ארבעת המינים, וגם לא כל אדם נמצא בכושר גופני לעבד את אדמתו, ולכן התורה התירה לנו לקנות את ארבעת המינים, או לקבלם במתנה. אבל העיקרון הבסיסי נשאר שהם חייבים לכל הפחות להיות שלנו: "ולקחתם  לכם" – 'משלכם'.
******************
ובפרק החליל, (סוכה נ"א-נ"ג) מובא: "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים בפניהם באבוקות של אור שבידיהם, ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות. יש מהם אומרים: "אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותנו". - שלא עברנו עבירה בילדותינו לבייש את זקנותינו - אלו חסידים ואנשי מעשה. ויש מהם אומרים:
"אשרי זקנותינו שכיפרה את ילדותינו". אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרים:
"אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא, ישוב – יחזור בתשובה, והשם ימחול לו". הלל הזקן כששמח בשמחת בית השואבה אמר כן:
"אם אני - הקדוש ברוך הוא - כאן, הכל כאן! ואם איני כאן, מי כאן"?
רש"י: דורש היה לרבים שלא יחטאו. והיה אומר בשמו של הקדוש ברוך הוא: "כל זמן שאני חפץ בבית הזה - בבית-המקדש - ושכינתי שרויה בו, יהא כבודו קיים, ויבואו הכל כאן, ואם תחטאו ואסלק שכינתי, מי יבוא כאן"?
האתרוג וההדס, שנים מתוך ארבעת המינים,
התורה איננה מזכירה את שמם ומסתפקת בתיאורם! מדוע?
יתכן ש- 1. התורה רצתה שנחקור ונדרוש עד שנבין היטב את הסיבה והסמליות אשר בגללם נבחרו עצים אלו, כדי לייצג את כל שאר העצים, הצמחים, בעלי החיים וכל הטבע הסובב אותנו. 2. מספר העצים בטבע העונים לתיאור התורה של אתרוג והדס הוא מצומצם ביותר, ולכן אם נשקיע רק קצת מחשבה, לא נוכל לבוא לידי טעות, ולכן לא הוכרחה התורה לקרא לעצים בשמם.
מהו המיוחד בכל אחד מארבעת המינים
שבגללו הוא נבחר כדי לייצג את כל האין ספור עצים מסוגו הקיימים בטבע?

1. "אתרוג". את המין הראשון מתארת התורה בתור: "פרי עץ הדר". ננסה לנתח את התיאור. יש ביער כמות גדולה של עצים הנותנים פירות. אבל התורה מגבילה אותנו בפרי הגדל מתוך עץ שחובתו להיות הדר = יפה. אנו חייבים להבין מכך שהמלה "הדר" חייבת להיות המפתח למצוא לאיזה עץ מתכוונת התורה הקדושה. אבל יופי הרי הוא דבר יחסי, לכל אדם יש קנה מידה שונה ליופי, אם בכלל קיים קנה מידה שכזה. בא התלמוד, (סוכה לה.): ומגלה לנו את הסוד.

Wednesday, November 15

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק ו

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק ו
ת פ י ל ה ל ק י ו ם  ו א י כ ו ת  ה ס ב י ב ה
מאת עמנואל ראב"ד
מרד בבורא וקיצורי דרך, עלולים להאריך את הדרך ולהחטיא את המטרה!
האדם חי שנים רבות, יחסית. ולמרות שהאדם הראשון וחווה, כמובא בתלמוד, נבראו כבוגרים בני עשרים שנה, ומיד דברו בלשון הקודש, והיה להם דעת וידע לראות מתחילת העולם ועד סופו, אך בגלל מרד האדם וחווה בבורא, שניסו לקצר את הדרך אל ה"דעת", ואכלו מ"עץ הדעת", שלוש שעות לפני שתוכנן להתיר להם, ובזאת, הם האריכו לנו, צאצאיהם, את הדרך אל הדעת בשנים רבות. ולכן, תולדות האדם נולדים חסרי ישע, וזקוקים לעמל של עשרים שנה להגיע לבגרות שכלית, שאיננה מספיקה להתגבר על בעיות ואתגרים שהסביבה מעמידה בפנינו, והמחייבת להמשיך ללמוד כל החיים. וזאת בניגוד לשאר בעלי החיים, שלמרות מוגבלות שכלם, הם מגיעים מייד לבגרות השכלית הנועדת להם, ביום הראשון לחייהם, ככתוב: "שור כי ייוולד". ביום היוולדו הוא כבר נקרא שור, כי הוא מייד יודע את כל מה שהוא צריך לדעת כל החיים. בעלי החיים ככל שהם איטיים יותר, כן חייהם ארוכים יותר. הפיל מסוגל לחיות 200 שנה, והצב האיטי כ- 500 שנה, אך אחרי 500 שנה אין הצב יודע שום דבר יותר מאשר הוא ידע ביום הראשון לחייו. וכמובן שהאדם דומה יותר לעץ השדה הצומח שנים רבות, מאשר לעשב השדה אשר אינו שורד אפילו שנה אחת. ולכן בתפילותינו לחיי הטבע הסובבים אותנו, התורה מחייבת אותנו להחזיק בידינו נציגים מעצי היער, שהם דומים יותר לאדם. "כי האדם = עץ השדה".
2. "ולקחתם"! - להחזיק בידיים.
את ארבעת הנציגים המובחרים של עצי השדה, אשר בנוכחותם אנו מתפללים על הטבע הסובב אותנו, חובתנו להחזיק בידיים. כדי שנוכל להרגישם בידינו ובכל חושינו, לחבקם בכל חום ליבנו, ולראותם מקרוב עד מאד, "קרוב לעיניים וקרוב ללב", כדי לעורר את "האדם עץ השדה" להתפלל בכל ליבו ובכל כוחו על כל "עצי השדה", ועל כל הטבע הסובב אותנו, עד שיצליח לעורר רוח רחמים ממרום, ו"ההרים והגבעות יפצחו רינה, ועצי השדה - ימחאו כף". ככתוב: "אך בחמישה עשר יום לחודש השביעי, באוספכם...  תבואת הארץ...  ולקחתם"! לקיחה בידיים, "שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד", (סוכה מ"א:).
3. "לכם" - שייכות למתפלל.
"ולקחתם 'לכם" - משלכם', להוציא את השאול ואת הגזול. מכאן אמרו חכמים: אין אדם יוצא חובתו... בלולבו של חברו, אלא אם כן נתנו לו במתנה. ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהיו באים בספינה, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו, (ברך והתפלל בו), ונתנו לרבי יהושע במתנה... ויצא בו, ונתנו במתנה לרבי עקיבא, נטלו רבי עקיבא ויצא בו, והחזירו לרבן גמליאל... "שלקחו באלף זוז": להודיעך כמה מצוות חביבות עליהם...  "אבא: צלויי קא מצלי ביה", רש"י: כשהיה מתפלל היה לולבו בידו, מרוב חיבתו עליו היה מתפלל בו...
"ולולבו בידו": כך היה מנהגם של אנשי ירושלים: אדם יוצא מביתו, ולולבו בידו. הולך לבית הכנסת, לולבו בידו. קורא קריאת שמע ומתפלל, ולולבו בידו... הולך לבקר חולים ולנחם אבלים, לולבו בידו... להודיעך: כמה היו זריזים במצוות! (סוכה מ"א:).
הלולב חייב להיות שייך למתפלל, מדוע?

יוצאים ידי חובת מצוות תפילין, שופר, סוכה וכד' השאולים מאדם אחר. ומדוע רק ודווקא במצוות לולב, כל ארבעת המינים חייבים להיות שייכים למתפלל?
מובא במסכת תענית, (ט"ו-ט"ז), סדר התפילה בשנת בצורת או בכל צרה שלא תבוא על הציבור: "מוציאים את התיבה, (את ארון הקודש), לרחובה של עיר, ונותנים אפר מקלה על גבי התיבה, ובראש הנשיא, ובראש אב בית דין. וכל אחד ואחד נותן בראשו. הזקן שבהם, אומר לפניהם דברי כיבושים - שכובשים את הלבבות להחזירם למוטב: "אחינו, לא נאמר באנשי נינווה 'וירא אלוקים את שקם ואת תעניתם', אלא: 'וירא אלוקים את מעשיהם, כי שבו מדרכם הרעה'! ובקבלה הוא אומר: 'וקרעו לבבכם ואל בגדיכם'!  עמדו בתפילה"!
"מורידים לפני התיבה זקן ורגיל, ויש לו בנים וביתו ריקם", כדי שיהיה לבו שלם בתפילה. תנו-רבנן: אם יש זקן, אומר זקן. ואם לאו, אומר חכם. ואם לאו, אומר אדם של צורה - בעל קומה, שישמעו ויקבלו דבריו לרכך את הלב. אחינו: לא שק ותענית גורמים, אלא תשובה ומעשים טובים גורמים... שנאמר: 'וירא אלוקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה'... ואומר: 'נישא לבבינו אל כפים, אל ה' בשמים' - עם הכפים צריך לשאת את הלב לשמים, כלומר שיחזור בו מקלקולו!

Tuesday, November 14

מיליונים עבור לולב של דולר - חלק ה

מיליונים עבור לולב של דולר - חלק ה
התוכנית: תמונת כל תלמיד יהודי, סביב העולם, עם ארבעת המינים, מוגדלת וממוסגרת!
בגלל מגבלות זמן ומשאבים, העלתה אבק במגירה 25 שנה, והגיע הזמן ליישמה!!
השגחה משמים, לאחרונה, כאשר הגדלתי פילם ישן. היתה שם גם תמונה מרהיבה של תלמיד בית ספר המחזיק את ארבעת המינים, שחיכתה 5 חודשים במצלמה. עוצמת התמונה דחפה להדפיס כמות לחלק לראשי עם. חישבתי: "הגעת למקוה דרך האתרוג, ואולי זאת הדרך להגיע גם לנטילת ידים וגם לנושאים שונים אחרים! ואם מהשמים יסכימו, כולם יסכימו! חובתנו להביא את מסר התקווה לכל עמנו, האתרוג יכול רק לעזור"! תיקנתי כתיבה של לפני 30 שנה. מצאתי מקום להגדלת תמונות (עדיף מפילם, כי האיכות טובה וזולה יותר מדיגיטאלי), בגודל 30 X 45 סנטימטר, ומיסגור בזכוכית בלתי שבירה, בכמויות, בחצי חינם של 35 ₪ ליחידה. ו-50 ₪ מדיגיטאלי. וחצי שנה לפני החג, הזמן מתאים להתחיל להריץ את הנושא.
הבאתי את החומר הרב המוצע לבתי הספר לבדיקה אצל רבנים גאונים, המפורסמים בין השאר גם, כיועצים והמדריכים הרוחניים לרשתות חינוך חרדיים, (רשימת שמם במשרדנו), אשר כתבו:
ב"ה, יום ה'' א' אייר ה'תשס"ד,אישור, קראתי את החומר שמפיץ עמנואל ראב"ד, בנושאי: אתרוג, קדושה וטהרה, ועברתי עליו בעיון, ולדעתי הוא מתאים ומומלץ גם לבתי ספר, (כמובן כפוף לדעת המחנכים במוסדות אלו), ויש בו כדי לתרום לקירוב ולעלי-ה רוחנית.
על החתום: הרב יהודא סילמן, קהל חסידים, רמת אלחנן, בני ברק.
לרשתות בתי ספר מוצע כיום: פוסטרים מרהיבים שונים, וגם של נטילת ידים לכל תלמיד, תחת הכותרת: "טהרת וקידוש ידיים" - "מעל ומעבר נקיון כפיים".
ומכאן יוצאת קריאה קדושה של חיבה למחנכים ומנהלי בתי ספר: אנא ונא! תכננו לזמן של בין כסא לעשור: 1. לצלם את תלמידיכם עם ארבעת המינים. 2. המריצו אותם להשתתף בתחרות חיבור ו/או תמונה היפה ביותר של ארבעת המינים. 3. ארגנו הגדלה ומיסגור. רוב ההורים ישמחו להשתתף בהוצאות המינימליות. ואם יחסר בתקציב, בוודאי ימצאו בכל עיר, תורמים פרטיים, עירוניים או ממשלתיים, שישמחו לשותפות בהשקעה הקדושה עבור העתיד הרוחני של ילדינו.
כמו כן, אנא נסו לפחות מספר כיתות בכל בית ספר גם בנושאים האחרים. ועוד נופתע לגלות שגם ההורים מאד מעוניינים!
לפני שבועיים, נתתי לכתב עתונות חילונית לקרא קטעים ממאמרי על מקוה. והצהיר בהתפעלות ובהתרגשות: "החומר הזה הוא תגלייות"!! עניתי: "ובכן, תדפיס"! והתנצל: "לצערי, כיום, בעיתונות החילונית מרשים פרסום רק נגד הדת! מאמר חיובי, למרות התגלייות, לא ייראה ולא ימצא! חובתך להדפיס ולמכור ספרים"! התשובה:
1. הזקוקים לתגלייות, לא יקנו ספר על מקוה, וחייבים לחלק חינם.
2. הוצאות ההפצה הם מעל ומעבר להדפסה, וכסף אין!
3. מאמרים שונים מודפסים בעיתונים, המופצים כל יום לכמיליון קוראים ונתפלל ליום שישכילו להדפיס גם תגלייות שהקוראים זקוקים להם. נקווה שלאתרוג תהיה אוזן קשבת, ויושיע גם את מקוה ישראל, במהרה בימינו, אמן!
ועתה, אנא קורא נכבד, גם אתה יכול וחייב להירתם למצוה קלה וגדולה זו, הגוררת מצווה של קדושה וטהרה, שבכוחה להציל את ירושלים ואת קהילתנו. אנא הטה שכם בכל דרך הפתוחה לפניך, ולכל הפחות השתדל להפיץ את הרעיונות שקראת בדפים אלו.
בס"ד א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם
תפילה לקיום ואיכות הסביבה
תחרות של- 10 פרסים בסכום כולל של 2000 ₪ לחיבור ו/או תמונה היפים ביותר בנושא ארבעת המינים
התמונה תכלול: ראש, חזה וכל ארבעת המינים בשלמותם, מוחזקים בידים, בגודל 30X45 או 25X35, ללא מיסגור,
עדיף לצלם בין ראש השנה ליום כיפור, מכיוון שאין חופש, והנושא נלמד בבית הספר, וכבר אפשר להשיג סט ארבעת המינים אחד, שמספיק כדי לצלם בו את כל התלמידים. אנא, תכננו מראש! אם אין תקציב לצלם מקצועי, אחד ההורים או המורים עם מצלמה טובה בוודאי יתנדב למבצע זה.
שלחו אל:  תחרות ארבעת המינים / הישרדות / מקוה תקוה, רח' שמעי'ה 20, בני ברק 5132703
עמנואל ראב"ד -Imanuel Ravad  ©, א' אייר תשס"ד–מ"ז בעומר (22.05.004) הישרדות / מקוה-תקוה, חינוך מקוה לכל יהודי, רח' שמעי'ה 20, בני ברק 5132703

Monday, November 13

מיליונים עבור לולב של דולר - חלק ד

מיליונים עבור לולב של דולר - חלק ד
בארצות הברית, קיימת אפשרות הזמנת לוחית רישוי למכונית עם אותיות במקום מספרים, "כרצון איש ואיש". נהגתי להחליף את לוחית הרישוי פעמיים בשנה, כדי לפרסם דרכם מסרים חינוכיים שונים. כמובן, שבגלל מבצעי ארבעת המינים, היו לי גם לוחיות רישוי בשם: "לולב" –LULAV, "אתרוג" – ETHROG, ו- "שבת" - SHABAT . בוועידת עסקנים אורתודוקסיים, הצעתי לבחור לוחיות רישוי בעלות מסר חינוכי, במקום זהות אישית. ואז לץ אחד התלוצץ: "ראב"ד! ומדוע אין לך לוחית בשם "מקוה"? אמנם הוא צדק, אך רעם הצחוק מ-200 העסקנים שפרץ והרעיד את האולם העליב בזמנו, עד נטישת הוועידה ישירות למשרד הרישוי. כעבור שבוע קבלתי את אשר בקשתי לוחית בשם: "מקוה-5" =MIKVE-5, עבור המכונית המשפחתית השניה, ועכשיו היה עלי להסביר בכתב, מדוע מקוה, ומדוע 5. הראשון שקרא את המאמר, בדחן צעיר, שלא ראה מקוה מימיו, ביקש ממני: "בפעם הבאה שתלך לאמבטיה הגדולה שלך, אנא קח אותי אתך"! הייתי בטוח שחיפש רק סיור, אך ירד לטבול במקוה מייד אחרי, ובמכתב שקבלתי יומיים אחרי, תיאר את הטבילה כמאורע המרומם ומרגש ביותר בחייו. וזה הספיק להמשך דרכי בפרסום והפצת רעיון המקוה סביב העולם, עד הלום.
מכתבו הוכיח כוחו של מאמר משכנע. ולכן, הבאתי כמות לוועידה הבאה, בהצעה שישתמשו בו בקהילותיהם. נתקלתי במחסום פסיכולוגי קשה מעבר עד היום, של צעיר וזר המנסה להסביר לזקנים וחכמים ממנו את אשר הם מנסים להשיג בצורות ובדרגות הצלחה שונות. 27 שנה אחרי, העובדה שסביב העולם אחוז שומרי המצווה הוא מזערי, זועק לשמים, את חובתנו למבצע הסברה כולל, עם מיטב החומר המשכנע, ושיגיע לכל יהודי בשפתו ובאשר הוא שם. אמנם ב- 25 שנה אחרונות, אני עובד 24 שעות ביממה בהתנדבות, ללא משכורת, מלבד השקעה של חמש ירושות, אבל "ציפור אחת לא מביאה את האביב", ואנו זקוקים לכוחות משותפים, רבים ורציניים, לקידום הנושא.
מוכר הספרים, שהבחין ביגוני, ניחם: "אם זה נושא חייך, קרא את ספר המקוואות המרשים, "מימי גן עדן", מהרב אריה קפלן ז"ל. שזה עתה ראה אור, וההפצה קשה"! זוגתי ואני "בלענו את הספר", והשתדלתי להפיצו. התיידדתי עם הרב קפלן בהיותו רב נוער בתי הכנסת –NCSY, ואני דרשתי וחרטתי בוועידות את שמם היהודי על סיכות ושלטים כחלק מפעולותיי נגד ההתבוללות. ולכן, אחרי מותו הפתאומי, אשתו הרשתה לי בכתב, תרגום והפצה בכל השפות. תרגמתי לעברית, שילמתי תרגומים והדפסתי במספר שפות.
חילקתי חינם: מעבר למיליון ספרים, עלונים, פוסטרים, תמונות-גלויות וקסטות ווידאו סביב העולם. הגבלות תקציב, אילצו להתמקד בוועידות עסקנים, מחנכים וראשי עם. כי כל אחד מהם מסוגל להעביר את המסר למאות תלמידים, לאלפים ולרבבות מחברי קהילותיהם, עם קצת רצון טוב, עוז ומעוף, ונכונות להקרבה אישית.
דוגמא מרשימה ומחייבת: מלבד מקוואות רבים שנבנו תודות לדרשות וחומר ההסברה שערכתי, והפצתי במיליונים, ומעבר לאלו שכתוצאה מפעילותי התחילו לשמור את המצווה, ושאת מספרם המדויק, בגלל רגישות הנושא, רק בשמים יודעים אם הם יחידים, מאות, אלפים או רבבות, בקהילה רחוקה, בעידן המודרני, של נוחיות ופינוק מקסימאלי, מחומר הסברה שלי, התחילו לשמור כל המצוות, וגם בנהר מסוכן, ולמרות קור החורף, עד שנבנתה המקווה. למדתי להתמיד ולהמשיך, גם אם לא מצליחים לכבוש את העולם בבת אחת, וגם אם אין ההצלחה מאירה פנים מייד. והרי עוד דוגמא:

הופתעתי בשדה התעופה על ידי מנהל חינוכי לשעבר, ומייסד ארגון המחנכים. נאנחתי: "ועדיין קוראים לך ג'ערי? הלחינם התבזבזו כוחותיי"? וענה: "בוא ואראה לך את פירות עבודתך בקודש"! וקרא לבנו שהדריך קבוצה של 100 תלמידים, הממריאים לשנת לימודים בארץ, וביקש שיציגו את עצמם לפני, ולכולם היה רק שמות יהודיים. והמשיך: "לי יצחק קוראים ג'ערי, בגלל סחר בינלאומי במקומות רגישים, אבל לדור הצעיר, אצלנו במערב הפרוע, בזכותך הגדולה, שמות וזהות יהודית, וכן בנושא הרגיש של מקוואות". ובמכתבו הוסיף: "במשך למעלה מעשרים שנה שהתמדת בעבודת הקודש, עזרת לדור שלם של מורים לקרב ליהדות, העשרת וחיזקת את עמנו במלחמה נגד סחף והתבוללות. טביעת האצבעות שלך ניכרת על דורנו"!
יסדתי את מוזיאון המקוואות, הדפסתי מאמרים וספרים שלי, וכיום לפני הדפסת הספר:
מקוה  -  ♦"מים חיים". ♦תקוות עם ישראל! ♦ לעמוד לבד עם בורא עולם! לא לגברים בלבד! (גם מקוה כלים). גלו מדוע?
צילום סביב העולם עבור מוזיאון המקוואות חייב תכנון ומצלמות מהשורה הראשונה. ולכן, בתחנה האחרונה שלי כמדריך הקהילה, ניצלתי את המיכשור החדיש וצילמתי כל תלמיד באופן שבתמונה רואים את הראש והחזה ואת כל ארבעת המינים בשלמותם מוחזקים בידיו.הגדלתי ומסגרתי את התמונות, כדי שלא יוכלו להיכנס לאלבום או מגירה, ויתאימו רק לתליה על הקיר. תלמיד שקבל לולב הוא ברך עליו רק שבוע אחד, ומצפה לקבל גם בשנה הבאה. ומי יודע האם יהיה שם מי שיתן לו שנית? מי שקבל גם תמונה גדולה שתלה על הקיר, הוא ממשיך לראות ולחיות עם ארבעת המינים במחשבתו במשך שנים רבות, וכשיגדל בוודאי יקנה בעצמו את ארבעת המינים, ומצווה גוררת מצווה.

Friday, November 10

Trying to smile

Date: Tue, 18 Aug 2015

Trying to smile

At 3145m it’s pretty cold in Hohsaas, so the smile is a bit frozen…

The ride up from Kreuzboden Gondelstation (reached by Gondelbahn Saas-Grund - Kreuzboden in Saas-Grund Dorf) to Hohsaas is quite impressive, with the landscape morphing from lush green pastures into barren, lifeless ridges.
Still, once you step outside the cable-car, the scene is breathtakingly beautiful, with snow-covered walls on one side and rocky terrain on the other.
No need to take your water flask with you, as melted snow see to it that there is a constant flow of fresh, sweet and cool drinking water.
For the more adventurous type, there are a variety of routes that will reveal even more picturesque panoramas. For these you will need to come prepared with climbing gear, warm clothing and hot water flask...

מיליונים עבור לולב של דולר - חלק ג

מיליונים עבור לולב של דולר - חלק ג
אחר הדברים האלה, חזן-זמר, צעיר ישראלי, עם גיטרה ביד, מתדפק על דלתי. "שמעתי על פנסיון מלא וחינם, ליורדים חדשים מישראל, הרשה לי בבקשה לבדוק האם המקום מתאים לאישיות שלי"? ונאלצתי לעסוק גם כאמרגן לזמרים וציירי אמנות. לימים זכיתי בבת כהן. האדמו"ר מסאטמר זצוקללה"ה, זכותו יגן עלינו, בצעירותו היה נוהג לעתים, לשבור את הקרח, ולטבול במקוה המהודר והמקפיא של הסבא שלה, בברג אורפאלו, פרבר של עיירת אורשעווע במדינת סאטמר אשר בהונגריה. אחרי ירחי לידה, הצטדק נשיא בית הכנסת שאין ביכולתם לשלם משכורת משפחתית, "לאשה וילדיה", וחובתי למצוא מקום חדש. וכך נדדנו 3000 קילומטר, לגבול הדרומי של ארצות הברית. משם לא יכולתי לקנות שעה לפני החג, את שאריות הלולבים במחיר סמלי. שלמתי מחיר מלא, לכ-500 סעטים, שדאגתי לחלק באופן אישי לכל אחד מיהודי העיר, מהקהילות השונות. גם בדרום, 25% מהמקבלים תרמו את כל ההוצאות, 50% נוספים לפחות אמרו תודה, והשאר רק השתוממו ונהנו. הנהלת הקהילה דרשה ממני: למשפחה אחת לא לגשת. כי, ב-30 שנות מגורים בעיר, לא באו לבית הכנסת, ולא תרמו פרוטה למוסדות יהודיים, למרות שיש להם. עניתי: "זו היא סיבה נוספות לגשת בדחיפות". התייצבתי במשרד, ללא תיאום, אתרוג ולולב ביד. חלקו כבוד רב לרב. עזבו את כל עיסוקיהם, והתרכזו לשתות בצמא דברי תורה. רשמו טשעק לקניית ארונות מלאים ספרי קודש לביתי ולבית כנסת. הפכו לתורמים הגדולים ביותר לקהילה, ומיליונים רבים זרמו ממשרדם לישיבות ומוסדות קדושים בארץ. בהמשך נדודינו התארחו אצלנו בחגים גם בצפון מזרח ומערב, לשתות בצמא דברי תורה, ולתרום מטבע כבדה לישיבות ולפרויקטים חינוכיים. צעיר אחד שלא זכה לקבל אתרוג, הפך לא עלינו למטיף שמד בצפון אמריקה, במקביל לצעיר אחר שהאתרוג חילץ אותו מסמים, פשע ומעצר, וכיום בעל משפחה רציני המחנך את ילדיו כיהודים. לפחות עוד אתרוג אחד ששווה את מחיר ההשקעה!
בדרום היוקד, זהב היה למכביר, אבל יהדות הייתה חשובה להם פחות. ולכן חששתי: "מה שאני לא אביא להם, מי יביא"? לא יכולתי להסתפק "במצווה קלה" של סוכה, אתרוג ולולב. ובמשך חצי שנה השקעתי בקהילה פי שלוש ממשכורתי השנתית הגבוהה. קניתי ארונות ספרים, וכל תלמיד והרבה מבוגרים קיבלו אותם מלאים עם כל הספרים הבסיסיים ביהדות. החתמתי את כל התלמידים והמשפחות על שבועונים וירחונים דתיים, וכד', והכל חינם אין כסף. היה שם "זקן ממרא", והזהירו אותי: "אל תפיץ יהדות מיותרת, שמא גם אתה תהיה מיותר"! והעדפתי זאת. בבואנו, המקוואות הקרובים היו ברדיוס 300 קילומטר מרחק. האגמים וסביבותיהם שורצים נחשים ארסיים מסוכנים. בין תכנון לבניית המקוה, עברנו צפון מערב לעיר שיש בה. בביקור בעיר הדרומית 30 שנה אחרי, מצאתי את הקהילה עדיין "בלי מקוה ובלי תקוה"! ולמרות שהעסקים עדיין פורחים, גם חצי מהקהילה פרחו, התבוללו ונעלמו מהאופק היהודי.

מקום חדש, עיר ואם בישראל, כ-60,000 יהודים, אך רק 29 בתי כנסת, ומספר תלמידי חכמים בעלי שם של גדולי תורה. באסיפת עסקנים לקראת הימים הנוראים, הצעתי: "אם נקנה יחד אתרוגים לכל העיר, נקבל במחיר זול יותר! עם קצת אומץ ומסירות נפש, כ- 25% מהמתפללים יתרמו את כל ההוצאות, ועוד תצאו ברווח, מלבד המצווה ואין סוף הזדמנויות נלוות, וכל העיר תתעלה במצווה הגוררת מצווה"! שחקו עלי כעל תמהוני חדש שנחת בעיר. רק בית כנסת אחד עם 400 משפחות הזמין 20 אתרוגים, נאנחתי אך לא נכנעתי. נשיא בית הכנסת שלי הצהיר: "אין בעיה! אם אתה רוצה, אני אשלם עבור כל חברי בית הכנסת ועוד אלף אתרוגים עבור הסטודנטים והתלמידים בעיר"! אבל 1120 לולבים לעיר של 60,000 יהודים לא סיפק את המעוף והחזון. חיפשתי דרך עוקפת את הזהירים, המחכים לראות תוצאות אצל אחרים לפני שינקפו אצבע שלהם. מצאתי צדיק נסתר, כדי לשרוד, מנהל לשכת החינוך היהודי, שנתן לי רשות בכתב לחלק חינם אתרוגים לכל תלמידי בתי הספר, נגד התחייבות שלי בכתב, שלא אבקש ולא אקבל תרומות מהילדים או מהוריהם. ובכן נתן הוראה בכתב לכל מנהלי בתי הספר, להרשות לי להיכנס ולחלק את הלולבים עם דפי ההסבר. עשיתי חשבון מהיר. "האם מישהו יעזור לי לאסוף את הכסף? כמה כסף אני עלול להפסיד? ומנגד, כמה מצוות להרוויח"? "עמנואל! שרדת מלחמות וטבילות אש, ומי יודע האם לא לעת כזאת? ומצווה הבאה לידך לא תחמיצנה"! כמה דפיקות לב, חתמתי והזמנתי כ- 10,000 "סעטים". בניו יורק התפעלו על קניין האתרוגים הגדול בעולם. שנים מאוחר יותר עוד זכרו ושטחו את השטיח האדום לכבודי. עבודה קשה יותר היא הפצת החומר. הדפסתי חוברות הסבר של 8 דפים, "אתה וארבעת המינים"! וברשות מנהל הישיבה הגדולה, כיום מנהל אחד מנכבדי הארגונים בארצות הברית, הדרכתי בחורי ישיבה, ללמד את המורים לחנך את התלמידים, ועברנו מבית ספר לבית ספר ומכתה לכתה, לחלק ולהסביר את מצוות לולב. בחג, בתי הכנסת היו מלאים עם אלפי התלמידים שבאו עם לולביהם והוריהם, וביניהם אלו שמבקרים בבית הכנסת רק ביום כיפור. במשך חודשים רבים, נושא שיחת היום בקהילה היה אתרוג ולולב, שהשאיר רושם בלתי נשכח לתלמידים והוריהם. התשלום היה בעייתי. המרחק חייב הזמנת האתרוגים לפני ראש השנה. ולפתע פרצה מלחמת יום כיפור, והקהילה אסרה לאסוף תרומות מלבד להצלת ישראל. למרות המראה המרהיב, לראשונה בחייהם, של בתי כנסת מלאים עם תלמידים ולולביהם, המצפון לא נקף כי ההתחייבויות להצלת היהודים בארץ ישראל מנעו השתתפות בהוצאות שנעשו עבורם. ראשי עם לא הטו כתף, ונגידים טענו: "לנו לא היה חשוב! לא בקשנו ממך, אל תבקש מאתנו"! יסדתי "מועצת אתרוג"! אך חבריו הסתפקו לנדב את שמם. ניסיתי לחזר על פתחי מזוזות, והמשטרה נזעקה. לא חוקי לצלצל בדלת ללא תיאום. השתחררתי בתוקף היותי ממנהיגי העיר, והתחייבות לחדול. נאלצתי למכור מספר זוגות נעליים מיותרות וירושה קטנה אחת, כדי לשלם עבור כל האתרוגים, ומבלי להזיל דמעה, כי המצווה שווה יותר מהירושה. זכות האתרוג הביאה תלמידים רבים לישיבות בעלי תשובה בירושלים. קבלתי מאות מכתבי הערכה והערצה מתלמידים, הורים ורבנים, שאמנם העלו אבק, אבל התוצאות עדיין מדברות מפיהם של יהודים ואפילו רבנים גדולי תורה, שאני פוגש לעתים, שזוכרים, מזכירים ומוקירים את האתרוג ששמר עליהם להישאר יהודים, והוליך אותם לדרך התורה. בהמשך השנים התמדתי בדרכי, גם אם לא כל שנה הייתי קניין האתרוגים הגדול בעולם. אך מצווה גוררת מצווה, והאתרוג הגיש לי את אתגר המקווה – המצווה הבסיסית ביותר ביהדות, ובהמשך המקוה גילתה לי דרך להביא את האתרוג להמונים ביתר קלות. אך לזאת אנו זקוקים לשותפות שלך, קורא יקר, בעיקר להפצת הרעיון.

Thursday, November 9

מיליונים עבור לולב של דולר - חלק ב

מיליונים עבור לולב של דולר - חלק ב
יריד האתרוגים של אמריקה באותה תקופה, היה מעבר לנהר, ב"איסט סייד", רק 5 דקות נסיעה ברכב, חצי שעה זחילה ברגל. מחיר ארבעת המינים באותה שנה התחיל ב- 15$ עד 200$ לפי יופי האתרוג. ניגשתי ליבואן האתרוגים הגדול ביותר מישראל, ושאלתי: "בכמה תמכור את כל השאריות, שעה לפני החג, שאז ערך האתרוג פחות מלימון"? אחרי חישוב הפסד הסובסידיות ממשרד החקלאות של ממשלת ישראל, על אתרוגים שלא נמכרו ולא יוחזרו ארצה לתעשיית הריבות, נקב במחיר 1.5$ על כל סט של כל ארבעת המינים. קניתי את השאריות של כל סוחרי השוק, כחמש מאות במספר. פעלתי בסודיות מוחלטת, כי חששתי שהנהלת בית הכנסת תאמר: "חביבי! אתה לא יכול לנסות דברים חדשים, לפני אסיפה מוקדמת, של שבעה ימים ושבעה לילות, החלטה של חברי ההנהלה ורשות בכתב מנשיא בית הכנסת"! ופירושו לחכות לשנה הבאה, והביצוע בעוד שנתיים, ומי יודע אם? עמלתי בזריזות ביחד עם עוד כעשרה צעירים ישראלים ואמריקאים חסרי בית, שהתארחו אצלי בפנסיון מלא, בבית הגדול הנספח לבית הכנסת. רק בבוקר יום ראשון של חג, נודע הדבר, כאשר ליד כל מושב בבית הכנסת עמד כמו חיל "סעט" של ארבעת מינים, וגם קופסה יפה לאתרוגים, ומעליה שלט קטן, שעליו חרטתי את שמו הפרטי היהודי, ושם משפחתו של כל אחד מחברי בית הכנסת.
את הלולבים והאתרוגים שנשארו יתומים במושבים הריקים בבית הכנסת, אספתי וחילקתי בחול המועד ליהודי השכונה, ולאלו שבאים לבית כנסת רק ביום כיפור. מאף אחד לא בקשתי ולא רמזתי על כסף, אבל 25% מהמקבלים הבינו מעצמם, והתרומות כיסו את כל ההוצאות והותר. עוד כ-50% לפחות אמרו תודה, וה-25% הנותרים, לפחות נראו כנהנים מהמראה הנדיר הזה.
כל בית הכנסת השתתף בהקפות, ושמתי לב לזקן נמרץ אחד, המתקרב לגיל ה-90 ש"הלוך יהלך ובכה" בדמעות שליש. שאלתי אותו לפשר הדמעות, וענה: "למעלה משמונים שנה אני בא כל יום לבית כנסת, ולא זכיתי עד היום הזה שיהיה לי אתרוג ולולב שלי. זו הפעם הראשונה בחיי שאני משתתף בהקפות של ההושענות, עם אתרוג ולולב שלי בידי, ולא כמשקיף מהצד! איך אפשר לא לבכות?". לקחתי אותו לדינר ישיבת פוניבז', ותרם כסף רב לנציבות עולם. שאלתי: "האם הבינות את דרשת הרב באידיש"? וענה: "אפילו לא מלה אחת! אבל דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב"!
פחות מחודש אחרי, הופתעתי מהזמנה למשרד עורך דין, לחתום על צוואה: שעלי להתחייב לתת דולר אחד לבתו של אותו זקן, כתנאי בחוק הצוואות האמריקאי, שכל המיליונים הנותרים יוכלו לעבור לרשותי, אחרי ה- 120 שנה שלו. סירבתי לחתום! שאלתי: "שמחתי לשמוע שיש לך בת ומשפחה, ומדוע לא תוריש להם"? והצטדק: שמאז שנתאלמן לפני 20 שנה והתחתן שנית, בתו האינטעלעקטואלית, המנהלת בית ספר עירוני גדול, אינה מדברת אתו, וגם עברו דירה למקום רחוק, כדי שלא ידע מקום מגוריהם, ולא יבקרם. תרגילי ריגול בסיסיים, ואיתרתי אותם במרחק 80 קילומטר. בפגישה בביתם, שאלתי בנימוס: "הוכחת שאביך לא מעניין אותך, אבל מאיפה הביטחון שלשלושת בנותייך לא מעניין הסבא? ואם הסבא לא מעניין, המיליונים בוודאי מעניינים! ומדוע תמנעי זהב מבנותייך? האם את באמת מעדיפה שרכוש אביך הגדול יכנס לכיסי הקטן"? היא תיארה את הקושי להתגבר על מחסום הבושה, על שמנעה ידע משלוש בנותיה בגיל 15, 17 ו- 18 שנה, שיש להן סבא, ולמרות שהוא גר כה קרוב, הוא כה רחוק. שעתיים ניסיונות ללא מוצא, ועדיין היא מסרבת להתראות עם אביה. לפתע, חשתי בזעקתה האלמת לעזרה, להתרומם מעל המחסום הפסיכולוגי. ולכן קמתי, ובאגרוף על השולחן פקדתי: "גבירתי הנכבדה! בשבוע הבא, בשעה 7:30 בערב, אני בא אליכם עם אביך! אני משאיר לך רק את הכבוד להחליט האם ביום שני או שלישי"? וענתה: "ביום שלישי"! ומיד הוסיפה: "אבל אני לא אהיה בבית"! ועל זאת גערתי: "גבירתי הנכבדה! ביום שלישי אחרי שבת, בשעה 7:30 בערב, בדיוק! אני בא למשפחתך ביחד עם אביך! ואת לא תעיזי להעדר מהבית"!
בשעה הנקובה, על השנייה, התייצבנו בביתה. חצי שעה הם התייפחו בבכי אחד על הצוואר של השני, והתפייסו, ובזאת נגמר תפקידי. 10% מהמיליונים, שלשל העורך דין לכיסו מייד, עבור שעת עבודה אחת, חצי מהנשאר קבלו הנכדות כעבור כשנתיים, החצי השני לישיבת פוניבז, ואני הסתפקתי בדולר שהוא ביקש להוריש לבתו, ובשכר המצווה של "סעט" ארבעת מינים אחד. ועכשיו תארו לעצמכם כמה שכר מחכה לכם בעולם הזה ובבא, על עזרתכם לעורר את המצווה הקלה של ארבעת המינים בארץ ובגלויות ישראל, וכמה, על אחת המצוות הגדולות ביותר של קדושת וטהרת עם ישראל, אשר בכוחה להציל את ירושלים ואת קהילותינו.

Monday, November 6

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק ב

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק ב
ת פ י ל ה ל ק י ו ם  ו א י כ ו ת  ה ס ב י ב ה
מאת עמנואל ראב"ד
איך חוגגים את "חג הסוכות... לה'"?
"לה'" - תרגום אונקלוס: לפני ה'. תרגום יונתן: לשם ה'. (ויקרא כג:לג-מד). "שבעה ימים תקריבו... לה'" - תרגום יונתן: "תתכנסו להתפלל לפני ה' על הגשם".
שלוש פעמים ביום, כל יום מימות החול של השנה, במשך כל ימי חיינו, ולא רק בשנת בצורת, או בגלל אסון טבע שהתרחש, חלילה וחס, מתייחסים אנו לחיי הטבע הסובבים אותנו, ומתפללים עבורם:  "ברך עלינו, ה' אלוקינו, את השנה הזאת, ואת כל מיני תבואתה לטובה. ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה, - (יש נוסחאות מפורטים יותר) - ורווה פני תבל, ושבע את העולם כולו מטובך, ומלא ידינו מברכותיך, ומעושר מתנות ידך, שמרה והצילה שנה זו מכל דבר רע, ומכל מיני משחית, ומכל מיני פורענות, ועשה לה תקווה טובה ואחרית שלום, חוס ורחם עליה ועל כל תבואתה ופירותיה, וברכה בגשמי רצון ברכה ונדבה, ותהי אחריתה חיים ושובע ושלום, כשנים הטובות לברכה, כי א-ל טוב ומטיב אתה ומברך השנים. ברוך אתה ה', מברך השנים".
וההפך, בתקופת השפע של השנה, בחג הסוכות, שהוא חג האסיף: "אך... באוספכם תבואת הארץ... תחוגו... את חג ה'". דווקא בזמן "שמלאו הגרנות בר, והשיקו היקבים תירוש ויצהר", במקום לחגוג על ידי אכילה זללנית, שתייה לשכרה, ושחרור יצרים של חיי הוללות, דווקא  אז יש לנו חיוב מיוחד להתפלל ביתר שאת וביתר עוז לבורא הטבע, שישמור אותנו ואת כל הטבע הסובב אותנו מכל צרה וצוקה, ומכל נגע ומחלה. חובה עלינו לשמוח בחגי השנה, אבל יחד עם זאת לשמור על שפיות דעת, ולהלך בעיניים פקוחות בכל המצבים, ובכל הזמנים, ובייחוד בזמנים הטובים של ימי חיינו, הקצרים יחסית, עלי אדמות.
אחת התפילות הייחודיות לחג הסוכות היא:  ה"הושענות".
לקראת תפילת ה"הושענות" פותחים את ארון הקודש, המקום המקודש ביותר שיש לנו כיום, המסמל את מקום השכינה, מוציאים את ספר התורה ומחזיקים אותו בעמידה בבימה המרכזית, וכל הקהל עם ארבעת המינים: אתרוגים, לולבים, הדסים וערבות אגודים בידיהם, מסובבים את ספר התורה שמוחזק כעת במרכז בית הכנסת, ובתפילה בוכייה זועקים: "הושענא, למענך אלוקינו הושענא!"
על מה זועקים אנו עד בכי,  הושענא?
בתפילת ההושענא מוזכרים נושאים שונים, כי כל אדם סוחב על גבו שק מלא בעיות. ולמען לא נשכח, אנו מזכירים פרקים נבחרים מהעבר של עם ישראל, "ובגלל אבות אנו מבקשים ישועה לבנים", ובזכות קדושים וטהורים שנרצחו רק בגלל היותם יהודים, ומסרו נפשם על קדושת השם, אנו מתפללים ומתחננים על העתיד.

מקום מיוחד בחשיבותו בתפילת ההושענא הוא לחיי הטבע הסובבים אותנו.
הטבע מורכב מארבעה יסודות: 1. דומם. 2. צומח. 3. חי. 4. מדבר.
ובתפילת  הה ו ש ע נ א  אנו מבקשים על כל אחד ואחד מהם:
"הושענא אדון המושיע הושענא! ... טלאיך תשביע... יבול להשפיע...  כל שיח תדשא ותושיע... לגיא בל תרשיע... מגדים תמתיק ותושיע... נשיאים להסיע... שעירים להניע... עננים מלהמניע... פותח יד ומשביע... הושענא צמאיך תשביע הושענא..."
"הושענא אדם ובהמה הושענא...  בשר רוח ונשמה... גיד ועצם וקרמה... דמות וצלם ורקמה... הוד להבל דמה... ונמשל כבהמות נדמה... זיו ותואר וקומה... חידוש פני האדמה... נטיעת עצי נשמה... יקבים וקמה... כרמים ושקמה... לתבל המסוימה... מטרות עוז לסממה... נשיה לקימה... שיחים לקוממה... עדנים לעצמה... פרחים להעצימה... צמחים לגשמה... קרים לזרמה... רביבים לשלמה... שתייה לרוממה... הושענא תלויה על בלימה הושענא".
"הושענא אדמה מארר הושענא... בהמה ממשכלת... גורן מגזם... דגן מדלקת... הון ממארה... ואוכל ממהומה... זית מנשל... חיטה מחגב... טרף מגובי... יקב מילק... כרם מתולעת... לקש מארבה... מגד מצלצל... נפש מבהלה... שובע מסלעם... עדרים מדלות... פירות משידפון... צאן מצמיתות... קציר מקללה... רוב מרזון... שיבולת מצנמון... הושענא תבואה מחסיל הושענא".
מה המחייב את נטילת ארבעת המינים: אתרוג לולב הדסים וערבות, בידינו,
בזמן תפילת הבכייה והזעקה של הושענא?

Thursday, October 26

חרדי דתי יהודי

בס"ד, ערש"ק פר' לך לך תשע"ח, ידידיי ומכובדיי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה' הע"י
שלשה סיפורים המתפרסים על פני 70 שנה, ומכנה משותף ביניהם.
סיפור א: האדמו"ר מבאבוב זצ"ל שאחר השואה פעל ועשה לרומם את קרן התורה והחסידות בארה"ב ולהפיח רוח חיים באודים ניצולים מאש התופת של הנאצים ימ"ש, ולמרות שהוא עצמו איבד הרבה מבני משפחתו בשואה ושתה את כוס התרעלה, לא כיחש באמונתו ופעל והצליח.
אירע פעם שהלך הרבי ברחוב בניו יורק ומולו הגיע ברנש שנראה כגוי גמור, ומושיט ידו לשלום, הרבי החזיר לו שלום. אומר הלה לרבי באידיש גליצאית עסיסית: 'הרבי אינו מכיר אותי? בישיבה כשלמדנו יחד הכרת אותי!', כששמע את קולו, הבין הרבי במי המדובר, היה זה בחור שלמד בישיבה בהתמדה לפני השואה, אך אחר שעבר את מאורעות השואה פקר ל"ע, הרבי קלט מיד את הסיטואציה וענה לו בשנינות, 'כעת אני מכיר אותך, אז לא הכרתי אותך'...

סיפור ב': בדידי הוה עובדא: לפני כחצי יובל שנים, טרם היה לי רשיון ורכב, עמדתי בבוקר בגאולה ונופפתי בידי לעצור טרמפ, עצר לי יהודי, אחד מהכוכבים המפורסמים של ירושלים, באמצע הנסיעה הנהג אומר לי: 'עוד 5 דק' סוף זמן ק"ש' ותוך כדי אני רואה אותו מכסה בידיו את עיניו וצועק 'שמע ישראל ה"א ה' אחד' וכל זה תוך כדי דהירה על כביש הומה אדם וסיכון חייו, חיי וחיי עוברי דרכים. כשסיים ק"ש אמרתי לו: אתה צדיק יותר מכל הקדושים של כל הדורות, שהם היו מוכנים להיהרג על קדוש ה' בצעקם שמע ישראל, ואתה מוכן להיהרג ולהרוג אחרים בצעקך שמע ישראל'...

סיפור ג': 2 בחורים שנראים 'ישיביש' עמדו השבוע ועצרו טרמפ ברח' בר אילן צומת שמואל הנביא לכיוון היציאה מן העיר, יהודי עם כיפה סרוגה עצר להם והסיע אותם אל מחוז חפצם, ברדתם מן הרכב אמרו לו תודה רבה ובירכוהו בכל חותמי ברכות ותוך כדי דיבור ירדו לכביש וחסמו אותו בגופם יחד עם שאר החוסמים הקדושים. הנהג לא האמין למראה עיניו, יצא מהרכב ושאל אותם: 'אינכם מתביישים? אני לקחתי אתכם טרמפ לפה, הודיתם לי וברכתם אותי, וכעת אתם חוסמים אותי?, בחורי הקודש לא התבלבלו וענו לו בעגה ישיבתית תוך סלסול למדנית באצבע צרדה: 'תבין, יש כאן 2 דינים, דין אחד של הכרת הטוב, ועל זה הודינו לך וברכנו אותך, דין שני של הצלת עולם ה.... ועל זה אנו חוסמים אותך'...

ומה המכנה המשותף?
ידענו כל הדורות על מסירות נפש למען אידישקייט, ברח' ישעיהו היה בעבר קולנוע אדיסון הידוע לשימצה, והיה שם חלון קטן פתוח לרחוב למכירת כרטיסים להצגות ביום השבת, היה הצדיק ר' עמרם בלוי זצ"ל דוחף את ראשו לתוך החלון הנ"ל ומנע בגופו את מכירת הכרטיסים בשבת, הפקיד בתוך החדר תפס מקל והפליא בו מכות רצח, אך ר' עמרם לא נע ולא זע והיה מוכן למסור על כך את נפשו.
מעולם לא עלה על דעתו למסור על כך את נפש הזולת, לחסום אוטובוסים מלא באנשים חפים מפשע בדרך לעבודה, לבית חולים, לכולל, לבית ספר, לשדה התעופה ולהתעלם מקול בכייתם ושוועתם של עמך בני ישראל אנשים ונשים, זקן וטף.
גם כאשר הקנאים עשו הפגנות וחסמו כביש בגאולה, מא"ש, שבטי, שמואל הנביא וכו' (מבלי להצדיק את זה), ידעו על זה פחות או יותר ונמנעו מלבוא לשם, אך לשתק את כל העיר ולהפתיע בחסימות במקומות בלתי צפויים זה לא היה מעולם בציבור החרדי.
אכן, הם מוכנים למסירות נפש של להיהרג ולהרוג אחרים, אה, הם בטוחים כי עליהם נאמר: 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך', ואני הקטן אומר שעל זה נאמר 'אל תהי צדיק הרבה ואל תרשע הרבה', בפשטות מדובר על 2 מקרים, צדיק הרבה ורשע הרבה, אך לא, זהו מקרה אחד, 'אל תהי צדיק הרבה', היינו, אל תנסה לעשות מסירות נפש תוך כדי רמיסת הזולת, כי זוהי ההגדרה של 'אל תרשע הרבה'.
זה הקשר בין סיפור ב' וסיפור ג' אך כאן מגיע סיפור א' בתמונה.
כאשר מנסים הם להצדיק את הפשעים האכזריים, ומשווים עצמם לקומץ מפגינים נכים חילונים שלא למדו בחייהם תורה ויראת שמים ואף אחד לא מצפה מהם לעדינות נפש כיאה לבן תורה נעים הליכות, ולא נצטוו לקדש שם שמים בהליכותיהם ובמעשיהם, (מתבטא טוב באידיש 'קיינער קוקט נישט ארויף אויף זיי'), ואנו שואלים את עצמנו 'הזאת נעמי?' האם אלו הם בני התורה הנעימים והנאהבים שהכרנו מאז, שעיני כל הדורות נשואות עליהם בהערכה ובהערצה?
אזי אין לנו אלא להפטיר לעומתם בסיפור א': 'כעת אנו מכירים אתכם, אז לא הכרנו אתכם'...
אמרו חז"ל: כשהם יורדים יורדים עד לתהום, הלב נכמר ונחמץ לחשוב שצריך בכלל לכתוב על כך, לאן התדרדרנו? דברים כ"כ פשוטים וברורים שצריך להיות עיוור וסתום מח כדי לא להבין זאת.
על הפסוק: 'מהרסיך ומחריביך ממך יצאו' יש לו פשט ודרש, הדרש הידוע לכל הוא: שהמהרסים והמחריבים יצוצו מתוכנו, ואת זה הם מקיימים במלואו, אך הפשט הפשוט הוא) שהמהרסים והמחריבים יתבדלו ויצאו מתוכנו אל מחוץ למחנה וידע כל אחד להבדיל בין הטהור ובין הטמא (מפרשי התנ"ך).
ואת עצמנו נחזק ונאמר: עוד לא אפסה תקווה כי נצח ישראל לא ישקר ושארית ישראל לא יעשו עוולה, יש לנו אב זקן ועולם התורה האמיתי אשר עוסקיו מקדשים שם שמים בהליכותיהם, פורח וגודל ועושה פרי, ואנו תפילה שהשי"ת יסיר חרפת עמו וירפא את פצעי חילול ה' הנורא שלא זכור דוגמתו בהיקף כזה, וה' אשר צר יחד בצרתנו כי שמו הם מחללים, יחלצנו מהגלות הנורא ונזכה בקרוב ל'ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים' אכי"ר.

שבת שלום ומבורך: ישראל אהרן קלצקין
 זהו כתובת האימייל להערות והארות ולבקשת 

Wednesday, October 25

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק א

בס"ד
א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם
ת פ י ל ה ל ק י ו ם  ו א י כ ו ת  ה ס ב י ב ה
מאת עמנואל ראב"ד
בעיר סנט לואיס, כאשר 29 רבני העיר סרבו להשתתף אתי למען 70.000 תושבי העיר, חילקתי בעצמי 10.000 סט אתרוגים כל שנה. לכל התלמידים ולרבים מהבוגרים ב-29 בתי הכנסת. מכרו לי בהקפה, כי הייתי הקניין הגדול בעולם וגם שילמתי בזמן. רבים מהמקבלים הפכו לשומרי תורה ומצוות, ומהתלמידים רבים המשיכו את דרכם בישיבות קדושות, והכל בהשקעה פעוטה של 15$ לנפש. בדרך כלל כ-20% מהמקבלים תורמים 80% מההוצאות ואחרים את השאר. ממצווה לא מפסידים, אבל צריך דחף וגם אומץ לקחת סיכון. כמה שווה שכל העיר שמרה עוד מצוה?!
התורה מלמדת ומחייבת להתייחס לצורכי הטבע הסובב אותנו, בכל נימי נפשנו, לא רק בזמן של רזון ומחסור, אלא אפילו בתקופה של שפע. גם החייל בלהט הקרב מצווה על הגנת הטבע וסביבתו. ככתוב, (דברים כ:יט):"כי תצור... עיר... להילחם עליה... לא תשחית עצה... לא תכרות,  כי האדם = עץ השדה". אמנם בורא עולם ברא את כל היצור רק למען האדם, ונתן לו את הזכות לשלוט בכל הטבע ולשעבדו כרצונו, ככתוב, (בראשית א:כו-ל', ב:טו): "ויאמר אלוקים: נעשה אדם... וירדו: בדגת הים, בעוף השמים, בבהמה, ובכל הארץ... נתתי לכם... כל עשב... וכל עץ פרי... לאוכלה". אך מצד שני הוא מצווה עלינו לשמור על שיווי משקל. לא להרוס את הטבע כאשר כורח המציאות איננו דורש זאת מאתנו, ככתוב: "ויניחהו בגן-עדן, לעובדה ולשומרה".

איך מצליחה התורה לחנך את האדם לנשמה עילאית כזאת, שגם בלהט המלחמה, כאשר חיילים המודרכים להרוס להשמיד ולאבד, גם בזמן שכל האינסטינקטים השפלים של החיה שבאדם מקבלים חופש לפעול ככל העולה על רוחם, ובכל אופן אנו מחויבים ויודעים לשמור על שפיות דעת, ועל טוהר מידות, שאפילו עץ לא נשחית ללא כורח המציאות?  בשנת תש"ו, כאשר בנו את מוסדות ישיבת פוניבז' על אדמת פרדס, לא עקרו את העצים עד שמתו מעצמם, אחרי תקופה ארוכה שנפסקה להם ההשקאה. נבנו בתים רבי קומות, אך בקומת הקרקע השאירו את העצים בתוך החדרים. "העצים מתים זקופים"! אומר הפתגם העממי. נתנו כבוד לעץ, כל זמן שעוד היה לו כלורופיל בעורקים, כל זמן שהוא עדיין נשם וחי, לא עקרו אותו. בקומות העליונות כבר גרו משפחות, ובקומת הקרקע מלבד הריצוף כל הדירות היו מוכנות, אך הדיירים שעמדו לאכלסם נדרשו לחכות לעץ. כל זמן שהוא היה בחיים, לא עקרו אותו. ומי שלומד תורה, המלמדת לכבד גם את העץ, אלפי פעמים פי כמה הוא מכיר את חובתו לכבד כל אדם, בכל שלבי חייו. וזאת הסיבה שבמשך אלפי שנות קיומו של העם היהודי, מעשי רצח, לא היו ידועים בקרב שומרי תורה ומצוות, וסנהדרין שהייתה פוסקת דין מוות, אפילו אם רק פעם אחת בשבעים שנה, הייתה נקראת סנהדרין קטלנית.
"כי האדם עץ השדה", ומי שלא מכבד את העץ, בסופו גם לא יכבד את האדם!
לכבד את העץ כדי לכבד את האדם הדומה לעץ!
הבה נתבונן איך מצליחה התורה לחנך את האדם לתת את הכבוד הראוי לעץ. התורה מצווה אותנו: "שלוש רגלים = חגים - תחוג לי - לפני  ה' - בשנה... 1. למועד חודש האביב... 2. וחג הקציר... 3. וחג האסיף  - בצאת השנה - באספך מעשיך מהשדה". (שמות יד-יט): - רשב"ם: וחג האסיף: חג הסוכות. בשעת האסיף אשר מלאו הגרנות בר, והיקבים - תירוש ויצהר. הרי שלושה רגלים תלויים כולם בפירות הארץ: אביב. וקציר. ואסיף. – רמב"ן: כולם על מעשיו מן השדה, לתת בהם הודאה לה' שהוא שומר "חוקות שמים" ו"מוציא לחם מהארץ", "להשביע נפש שוקקה, ונפש רעבה מילא טוב". "חג הסוכות תעשה לך... באוספך מגורנך  ומיקבך". כאשר "הארץ הוציאה לך לחם, אשר לבב אנוש יסעד", ו"יין, המשמח לבב אנוש, להצהיל פנים משמן", "ושמחת בחגך" אבל אסור לך לשמוח רק אתה לבדך, "אתה" חייב לשתף גם את "בנך ובתך, עבדך ואמתך", "והלוי". כיום אלו הם - "תופשי התורה": בחורי הישיבות, אברכי הכוללים, וכל המשרתים בקודש, "והגר, היתום והאלמנה...".
כמה זמן תארך החגיגה? - "שבעת ימים"! - לכבוד מי עושים את החגיגה?  - "תחוג לה' אלוקיך". - היכן עורכים את החגיגה? - "במקום שיבחר ה'". - בבית ה', במקום קדוש, בבית המקדש. - ובזמן שאין לנו בית מקדש, מקיימים זאת בבית הכנסת, בבית המדרש, בישיבה, בסוכה או בכל מקום אחר של קדושה.
ומדוע חייבים לעשות את השמחה בבית ה'?  - "כי יברכך ה' אלוקיך".
כדי שלא נשכח "כי ה' הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". כל רכושנו אינו אלא תוצאה של ברכת ה'.  ברכת ה' אינה לחקלאי בלבד. - "בכל תבואתך"! כל העמלים מתברכים. -  "ובכל מעשה ידיך". עתיד מזהיר מובטח לנו בזכות שמירת המצוות. - "והיית אך שמח"!  (דברים טז:יג-יז).