א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק א

בס"ד

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם

ת פ י ל ה ל ק י ו ם  ו א י כ ו ת  ה ס ב י ב ה

מאת עמנואל ראב"ד

בעיר סנט לואיס, כאשר 29 רבני העיר סרבו להשתתף אתי למען 70.000 תושבי העיר, חילקתי בעצמי 10.000 סט אתרוגים כל שנה. לכל התלמידים ולרבים מהבוגרים ב-29 בתי הכנסת. מכרו לי בהקפה, כי הייתי הקניין הגדול בעולם וגם שילמתי בזמן. רבים מהמקבלים הפכו לשומרי תורה ומצוות, ומהתלמידים רבים המשיכו את דרכם בישיבות קדושות, והכל בהשקעה פעוטה של 15$ לנפש. בדרך כלל כ-20% מהמקבלים תורמים 80% מההוצאות ואחרים את השאר. ממצווה לא מפסידים, אבל צריך דחף וגם אומץ לקחת סיכון. כמה שווה שכל העיר שמרה עוד מצוה?!

התורה מלמדת ומחייבת להתייחס לצורכי הטבע הסובב אותנו, בכל נימי נפשנו, לא רק בזמן של רזון ומחסור, אלא אפילו בתקופה של שפע. גם החייל בלהט הקרב מצווה על הגנת הטבע וסביבתו. ככתוב, (דברים כ:יט):"כי תצור... עיר... להילחם עליה... לא תשחית עצה... לא תכרות,  כי האדם = עץ השדה". אמנם בורא עולם ברא את כל היצור רק למען האדם, ונתן לו את הזכות לשלוט בכל הטבע ולשעבדו כרצונו, ככתוב, (בראשית א:כו-ל', ב:טו): "ויאמר אלוקים: נעשה אדם... וירדו: בדגת הים, בעוף השמים, בבהמה, ובכל הארץ... נתתי לכם... כל עשב... וכל עץ פרי... לאוכלה". אך מצד שני הוא מצווה עלינו לשמור על שיווי משקל. לא להרוס את הטבע כאשר כורח המציאות איננו דורש זאת מאתנו, ככתוב: "ויניחהו בגן-עדן, לעובדה ולשומרה".

איך מצליחה התורה לחנך את האדם לנשמה עילאית כזאת, שגם בלהט המלחמה, כאשר חיילים המודרכים להרוס להשמיד ולאבד, גם בזמן שכל האינסטינקטים השפלים של החיה שבאדם מקבלים חופש לפעול ככל העולה על רוחם, ובכל אופן אנו מחויבים ויודעים לשמור על שפיות דעת, ועל טוהר מידות, שאפילו עץ לא נשחית ללא כורח המציאות?  בשנת תש"ו, כאשר בנו את מוסדות ישיבת פוניבז' על אדמת פרדס, לא עקרו את העצים עד שמתו מעצמם, אחרי תקופה ארוכה שנפסקה להם ההשקאה. נבנו בתים רבי קומות, אך בקומת הקרקע השאירו את העצים בתוך החדרים. "העצים מתים זקופים"! אומר הפתגם העממי. נתנו כבוד לעץ, כל זמן שעוד היה לו כלורופיל בעורקים, כל זמן שהוא עדיין נשם וחי, לא עקרו אותו. בקומות העליונות כבר גרו משפחות, ובקומת הקרקע מלבד הריצוף כל הדירות היו מוכנות, אך הדיירים שעמדו לאכלסם נדרשו לחכות לעץ. כל זמן שהוא היה בחיים, לא עקרו אותו. ומי שלומד תורה, המלמדת לכבד גם את העץ, אלפי פעמים פי כמה הוא מכיר את חובתו לכבד כל אדם, בכל שלבי חייו. וזאת הסיבה שבמשך אלפי שנות קיומו של העם היהודי, מעשי רצח, לא היו ידועים בקרב שומרי תורה ומצוות, וסנהדרין שהייתה פוסקת דין מוות, אפילו אם רק פעם אחת בשבעים שנה, הייתה נקראת סנהדרין קטלנית.

"כי האדם עץ השדה", ומי שלא מכבד את העץ, בסופו גם לא יכבד את האדם!

לכבד את העץ כדי לכבד את האדם הדומה לעץ!

הבה נתבונן איך מצליחה התורה לחנך את האדם לתת את הכבוד הראוי לעץ. התורה מצווה אותנו: "שלוש רגלים = חגים - תחוג לי - לפני  ה' - בשנה... 1. למועד חודש האביב... 2. וחג הקציר... 3. וחג האסיף  - בצאת השנה - באספך מעשיך מהשדה". (שמות יד-יט): - רשב"ם: וחג האסיף: חג הסוכות. בשעת האסיף אשר מלאו הגרנות בר, והיקבים - תירוש ויצהר. הרי שלושה רגלים תלויים כולם בפירות הארץ: אביב. וקציר. ואסיף. – רמב"ן: כולם על מעשיו מן השדה, לתת בהם הודאה לה' שהוא שומר "חוקות שמים" ו"מוציא לחם מהארץ", "להשביע נפש שוקקה, ונפש רעבה מילא טוב". "חג הסוכות תעשה לך... באוספך מגורנך  ומיקבך". כאשר "הארץ הוציאה לך לחם, אשר לבב אנוש יסעד", ו"יין, המשמח לבב אנוש, להצהיל פנים משמן", "ושמחת בחגך" אבל אסור לך לשמוח רק אתה לבדך, "אתה" חייב לשתף גם את "בנך ובתך, עבדך ואמתך", "והלוי". כיום אלו הם - "תופשי התורה": בחורי הישיבות, אברכי הכוללים, וכל המשרתים בקודש, "והגר, היתום והאלמנה...".

כמה זמן תארך החגיגה? - "שבעת ימים"! - לכבוד מי עושים את החגיגה?  - "תחוג לה' אלוקיך". - היכן עורכים את החגיגה? - "במקום שיבחר ה'". - בבית ה', במקום קדוש, בבית המקדש. - ובזמן שאין לנו בית מקדש, מקיימים זאת בבית הכנסת, בבית המדרש, בישיבה, בסוכה או בכל מקום אחר של קדושה.

ומדוע חייבים לעשות את השמחה בבית ה'?  - "כי יברכך ה' אלוקיך".

כדי שלא נשכח "כי ה' הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". כל רכושנו אינו אלא תוצאה של ברכת ה'.  ברכת ה' אינה לחקלאי בלבד. - "בכל תבואתך"! כל העמלים מתברכים. -  "ובכל מעשה ידיך". עתיד מזהיר מובטח לנו בזכות שמירת המצוות. - "והיית אך שמח"!  (דברים טז:יג-יז).