Help the Ukrainians?!

בס"ד ירושלים, חודש אדר ב' תשפ"ב

לכבוד הדיפלומט המכובד מר יבגן קורניצ'וק שגריר אקוראינה בישראל תל אביב

הנדון: פנייתך התקשורתית לעזרה מאזרחי ישרא ל

שגריר נכבד,

התרגשתי, זאת אומרת כמעט והתרגשתי, עת שמעתי בתקשורת את פנייתך הפומבית

והמתבכיינת לאזרחי ישראל להתייצב לצידו של העם האוקראיני המותקף ע"י הצבא הרוסי-

סובייטי, ואף מצאת לנכון, אולי מתוך בורות שמא מתוך התעלמות, להוסיף את המילים: 'כפי

שהאוקראינים עזרו ליהודים במלחמת העולם'...

אדוני השגריר;

צר לי לאכזב אותך, אבל אנחנו, העם היהודי, אינם יכולים ואינם מסוגלים להושיט לכם עזרה

כפי שהעם האוקראיני 'עזרו' לי הודים במלחמת העולם. אנחנו, כפי שוודאי ידוע לך אדוני

השגריר, עם שאחד ממאפייניו הבולטים הינו היות נו רחמנים, רחמנים בני רחמ נים.

ככאלו, ובהסתמך על ההיסטוריה ארוכת השנים של העם היהודי אשר הושפל עד עפר בתחילת

הווייתו בעבדות מצרים, אנו אמונים על הענקת עזרה לחלש, לאמץ את המסכן, לר חם על היתום,

לתמוך באלמנה, לאהוב את הגר, להתגייס למען המנוצל, לחוש לטובת האומלל, להושיט סיוע

למוכה הגורל.

לו היית פונה אלינו סתם, אדוני השגריר, בזעקת עזרה, כנציגו הדיפלומטי וה חוקי של עם נרדף

המשווע לעזרה, היה מתעורר בתודעתנו אמרתו של החכם מכל אדם )קהלת ג' ט"ו(: 'וְהָאֱלֹ קים

יְבַקֵּשׁ אֶת נרְדָף'. חכמי ישראל פירשו פסוק זה, אפילו צדיק רודף רשע...

אינני יודע, אדוני השגריר, מה טיבו של החכם שייעץ לך להוסיף את המילים מעוררי הדחיה

והבוז 'כפי שהאוקראינים עזרו ליהודים במלחמת העולם'...

עם שהבעת מילים אלו עוררת בנו זכרון כואב ומדמם של ה'עזרה' שהושטתם, לא לנו כי אם

לחיות הטרף הנאציות, בבורות ההריגה של ערבות אוקראינה באמצעות חיל המתנדבים שלכם -

עת התדפקתם, בהתנדבות מלאה ושלא על מנת לקבל שכר, על שערי ה'רייכסקומיסריאט

אוקראינה' כדי להציע את שירותי הרצח הסאדיסטית שלכם כלפי בני עמנו, אמותינו, אבותינו

וצאצאנו, רצח תאוותני מרושע שאין לו הסבר הגיוני זולת שנאה תהומית לעם עולם, אותה

הגשתם חינם אין כסף לשירו תו של האשמדאי הנאצי ימ"ש.

אנו זוכרים, אדוני השגריר, את מיליון היהודים שבני עמך 'המתנדבים' רצחו בתאווה בלתי

נתפסת באמצעות גדודי משטרת הסדר ומשתפי הפעולה המקומיים, צעירים ומבוגרים שדחקו

עצמם בתור כדי לבצע את משימות הרצח בניצוח האיינזצגרופן.

מזה עשרות רבות של שנים, מידי יום ומידי שעה, אנו רואים אל מול עיננו את ' פקודת המבצע'

של הצורר אוטו אולנדורף ימ"ש אותה העביר לבני עמך הבזויים " להגן על עורף הכוחות על ידי -

הריגת היהודים"...

אנו זוכרים ולא שוכחים את הימים שבין 16 עד ל- 30 לספטמבר 1941 , בו טבחתם, ללא כל

התגרות, 35,782 מיהודי העיר מיקולייב והסביבה, גברים ובנים, נשים ובנות, ילדים וילדות,

זאטוטים ויילודים שמעולם לא עשו לכם כל רע.

אל מול עיננו עדיין מרצדות תמונות הרצח וההנאה הסאדיסטית המרוח על פרצופם המרושע של

בני עמך הנחותים עת התגוללו על יהודים תמימים, ללא כל סיבה, ואילצו אותם לכרות את

קברם בידיהם, כדי להקל על אחיך ואחיותיך הרוצחים השפלים 'לבצע את המשימה'.

האם סבור אתה, אדוני השגריר, שהעם היהודי מסוגל לשכוח את הפוגרום הרצחני שחוללתם

בעיר סטורוב ביום 4 ביולי 1941 ? נדמה לך מר קורניצ'וק שפרחה מזכרוננו רצח ההמונים שביצעו

בני עמך הארורים בגיא באבי יאר מחוץ לקייב, שם רצחתם, ביממה אחת, ביום 29 לחודש

ספטמבר 1941 קהילה ענקית של 33,771 יהודים על לא עוול בכפם, נראה לך הגיוני שנשכח מעשה

רצח זוועתי שכזה?

אנו זוכרים ולא שוכחים באיזה שמחה מיהרתם, אצתם, רצתם, התנדבתם, הזדרזתם וחפזתם

לבצע את פקודת ההשמדה של השטן והמ ושל הצבאי הנאצי פרידריך אברהרדט ימ"ש, ואתו עימו

מפקד המשטרה של קבוצת ארמיות דרום, אס אס אוברגרופנפיהרר פרידריך יקלן, ומפקד -

איינזצגרופה אוטו רש כולם ימחה שמם וזכרם. -

קראתם לעצמכם 'משטרת העזר האוקראינית', ובתואר משוקץ זה הובלתם את יהודי קייב ליד

בית הקברות תוך שאתם מחדירים בהם אשליה שהם עומדים לעלות על רכבות. הרצתם את

הגברים היהודיים, הנשים והזאטוטים במסדרון בין חיילים, בקבוצות של עשרה, ואז יריתם

בהם ללא כל נקיפת מצפון, ברובים אוטומטיים שירקו כדורי עופרת באש תופת אל תוך ליבם

הטהור, תוך שאתם נהנים לצפות בהם נופל ים בגיא ההריגה אל תוך קברם, ומסופקים עד מאוד

מהזוועה שזה עתה חוללתם . אנו זוכרים היטב את ה'אקראיינישע הילפ'ס פאליציי' באמצעותו

עזרתם לשטן ה נאצי לשחוט את בני עמנו, כך שממילא מובן שלא נוכל להושיט לכם 'עזרה' כפי

שאתם הושטתם לנו...

מלמדים אותנו מקטנות וחוזרים ומשננים, כדי של עולם לא נשכח, את אשר בנ י עמך הארור

לדראון עולם עשה לאוכלוסייה היהודית תמת הלב בערים ועיירות שבמדינת אוקראינה,

במקומות כמו באבי יאר, בילה צרקבה, דנייפרופטרובסק, פאודוסיה, איוונו פרנקיבסק, קלוואן, -

לבוב, מזריטש, מיזוץ', ניקולייב, אוליקה וז'יטומיר.

הקהילות היהודיות האלו חקוקות על לוח ליבנו עד ביאת גואל צדק. אין לנו כל כוונה לשכוח, לא

אותם ולא את זעקות 'שמע ישראל' שעלה מפיהם עת התייצבתם מולם ו נעצת ם בליבם את

שנאתכם התהומית באמצעות כיד וני הרצח, כידונים שהסבו לכם קורת רוח מרובה כשננעצו

בליבותיהם של תינוקים יהו דיים המתרפקים בזרועות אימותיהם. חייכתם וצחקתם עת ביצעתם

'מבצעים' של רצח עם המוני על לא דבר, שמחתם, התהוללתם, השתוללתם, צהלתם בגיל,

בחדוה, בדיצה ובאושר על משבר עמנו וה'הישג' של רציחתם ע"י צעירי אוקראינה ונערי

ה'הילפ'ס פאליציי'. רציחתם האכזרית של תינוקים ואימהות חסרי ישע עשה לכם טוב על נשמת

הפיגולים הטמאה שלכם, נתן דרור ליצרים הכי חייתיים שבן אנוש מס וגל להגיע אליו, ואף

הוספתם והזמנתם את ילדיכם משוקצי הגוף והנפש לצפות במחזה המחריד כדי לעורר אצלם את

הגנים הרצחניים החבויים אותם ינקו עם חלב אי מם.

בושו לכם אוקראינים נחותים, עם מחפיר ו נבזה, מוכה ומושפל, אין לנו שמץ של סימפטיה

לזוועות שאתם חווים מידו הפרועה של הדב הרוסי, מי יתן ובעיננו נחזה בהתגשמות הפסוק

'אַשְׁרֵּי שֶׁיאֹּחֵּז וְ נפֵּץ אֶת עֹּלָלַ יךְ אֶל הַסָלַע'.

אתה בוודאי ער לכך, אדוני השגריר, שעדיים חיים עמנו היום אלפים מעטים של שורדי ה'עזרה'

אותה העניקו בני עמך לעמנו. הם מספרים לנו בהזדמנויות שונות עד כמה הייתם נדיבים

בהושטת אותה 'עזרה' לחיות האדם הנאציות. נזכור לעד את שראו עיניהם.

לסיום: אספר לך משהו, אדוני השגריר, משהו שאתה לא יודע.

בורא עולם ציווה עלינו, העם היהודי, לזכור ולא לשכוח, לזכור לתמיד ולשים אל מול עיננו את

אשר עשו לעמ נו עמלק ויורשיו האידיאולוגיים והמע שיים, האוקראינים הרוצחים ודומיהם,

עמים שפלים ונבזים, עמי אשפתות, דאוב ים, עצובים ונכי רוח, מדוכדכים ו תאבי רצח,

שההתאכזרות לזולת ונטילת חייו לחם חוקם. בשבת הקרובה, אדוני השגריר, שלא כמו בכל

שבת, יוציאו המוני בית ישראל שני ספרי תורה מ ההיכל שבבית הכנסת. בספר התורה הנוסף, כך

ציווה עלינו ריבון העולמים, נקרא את פרשת תמְחֶה אֶת זֵּכֶר עֲמָלֵּק מתַחַת הַשָמָ ים לאֹּ תשְׁכָח:

אכן, נזכור לתמיד, נשנן מידי שנה ונעשה הכל כדי שלא נשכח.

בשל כל אלו, לא נוכל לה יע נות לקריאתך, אדוני השגריר, להושיט לבני עמך עזרה 'כפי שאתם

עזרתם לנו בתקופת השואה'... כפי שכבר הסברתי לך, העם שלנו אינו אמון על 'עזרה' מסוג זה,

כך שאין בנו צער עת אנו דוחים את קריאתך ומסרבים למלא אחר ה משימה המבוקשת.

ישראל משה מנדל ירושלים -דוא"ל: m0522861817@gmail.com

Zman Zmanim Zmaneyhem - A Timely Time-Table for Purim

Mr Morris Milner is the stalwart president of the South Tottenham and District branch of the United Synagogue.  In his seventies, he is still attending services on a daily basis and even participates in a Daf Yomi Shiur (albeit in English...).

South Tottenham is legally known as Seven Sisters Ward, London Borough of Haringey, Middlesex County, North London, but people tend to go for the shorter, more catchy name of "Tottenham", which is also the designation of the Hotspurs FC.

South Tottenham, an enclave nestled between the King's Cross to Cambridge British Rail line and Gospel Oak to Barking Overground Rail Service, has been home to Jewish immigrants perhaps since it was developed, between the two first World Wars (I'm writing this on day two of WWIII, 25/02/2022).

Were you to be in the area of the Crowland Shul - as the locals have become used to calling it, you will be able to set your watch by the time that Mr Milner is making his way to catch the 7:00AM Minyan for the Shacharis service. 

I was privileged to be called upon to lead the services on Simchat Torah and in the fleeting minutes between the conclusion of Minchah and the beginning of my shift for Ma'ariv, I was accosted by Mr Milner who explained why we have to wait for the services to start.

According to Mr Milner, the times of sunrise, sunset and by extension candle-lighting times in the UK were historically set by the United Synagogue.  As the main Synagogal body operating under the auspices of both the London Beth Din and the Office of the Chief Rabbi, it is they who have been publishing annual calendars for the past century or more.

Whilst in the current era of readily available information with instantly searchable resources affords everyone access to daily, weekly and monthly times, this wasn't so in the days when the digital age was a figment of some Sci-Fi thrill-seekers.

In order to have an organised Kehilloh, properly run Synagogue services and friction‑free households, members of the Jewish community relied upon calendars, newspapers and announcements by the Shul‑sexton, to keep up with changing times.

You see, unlike Prime Minister's question time or the Changing of the Guards, which are held at set times throughout the year, Jewish law requires people to follow the sun.  Morning prayers should be recited when the sun is seen on the horizon - dawn, afternoon prayers when the sun has beaten the meridian and evening prayers with sunset.

For this purpose, timetables were prepared by Rabbinic officials to ensure the Jewish communities all over the British Isles can pay their dues to the Creator on time, every time.

In fact, when Mr Milner visited The Home and Hospital for Jewish Incurables in Tottenham (otherwise known as the “Tottenham Jewish Home and Hospital) - this was in the late Seventies - he found a Chumash (=one volume out of the Five Books of Moses) with the candle-lighting times printed at the back.  Upon checking the print date, he discovered that it dated back to the last quarter of the Nineteenth century.  Assuming that the Chumoshim were sent all over the UK, it would mean that Jewish communities in Scotland - Glasgow and Edinburgh for example - kept the same candle lighting times as their brethren in London... a sad situation indeed!

In the 1970's, Dr John Cohn[i] was tasked by the London Beth Din to prepare the candle‑lighting times for the weekly Shabbat.  In order to simplify the calculation of candle‑lighting times, which is essentially a ‘moving target’ (the time changes on a weekly basis; from after solstice the time moves back and after the equinox it moves forth), he average used a calculation by averaging a four year cycle, with the result being a happy median.

The Union of Orthodox Hebrew Congregations wasn’t happy with this and so started their own calendar, which was based on a year‑by‑year candle-lighting times.

At the time, Dr Cohn suggested that this updated timetable will last for 25 to 30 years.

We are now (March 2022) well into the fiftieth year since it was first published and its use is going strong as if it was published yesteryear….

The reason why it was necessary to re‑calculate Shabbath times is because since the end of WWII, members of the Jewish faith gave up on the squalid, dilapidated housing tenements of the East End and chose to move to the suburbs.

This trek to the North created a seismic shift in the Jewish calendars, when suddenly most of the synagogues in London proper emptied out and new ones were built in the up-market areas like Golders Green, Cricklewood and Hampstead.  The candle-lighting times were out by five to six minutes, which meant that the bulk of the Jewish community were potentially striking matches when the holy Shabbos already made its grand entrance!

The above number of minutes includes Tosefes Shabbos - an added timespan of two-to three minutes to bring in Shabbos early, which according to most Poskim (Halachah - Jewish Law - Authorities) is a Biblical directive, nothing to sneeze at.

Since North West London is due West by 7° and five seconds for Erev Shabbos = candle‑lighting times.  When trying to calculate the Zman (=time) for Motze Shabbos (=the end of the Sabbath), it's 8° below the horizon.

However in recent years starting in the late Nineties, the United Synagogues' communal calendar has been erroneously adding one minute to these more recent candle-lighting times, presumably due to human interference, rather than an error introduced by the eminent Professor!

---

[i] Professor of Mathematics, of London, England, who was visiting professor of mathematics at UCLA and the son in law of the celebrated Jewish scholar Rabbi Dr Dayan Isidor Grunfeld and the father of Rabbi Dovid Cohn, the incumbent Rabbi at the North Hendon Adath Yisroel Synagogue in Hendon.

Purim Katan - In Our Days

By: 

*Purim Katan - Monday night to Tuesday before sunset*

Tsadikim say that the light of Purim Katan (the small Purim) is brought upon all those who feel small in the sense that they need a Yeshua (salvation). Those who feel little because they are lacking in something.

Purim itself is the biggest day of the year to have our prayers answered. Purim Katan is a big and auspicious day as well.

Rabbi Tsadok of Lublin writes that on the day of Purim Katan, a person can merit to get ‘a new heart’. Meaning that his heart can be purified on this day. Someone who is not able to see the good in situations, in others… can be granted ‘a good heart’ on the day of Purim Katan.

To receive the light of Purim Katan, we must prepare the proper vessel. There are some minhagim (customs) that Tsadikim have suggested we do on this special day. These customs make it so we are blessed with an abundance of blessings.

*Seudat Purim Katan*

One should make a seuda (meal) in honour of Purim Katan, just as we would do on Purim. It is a mitzvah to make a meal anytime on Tuesday before sunset. One should also make it a point to drink some wine during the meal. It should be a meal filled with joy. This meal holds a lot of yeshua (salvation). 

Chazal say that Moshe Rabbenu was born on the 7th of Adar Aleph (the first Adar in a leap year) and therefore his Brit Milah was on the 14th of Adar Aleph, which is the day of Purim Katan. Given that at that time, the Jews in Egypt were forbidden to have children (Pharoah ordered that the newborn Jewish boys be killed) and Moshe was hidden in order to keep him alive, they were not able to celebrate the Brit Milah and make a proper meal - Seudat Brit Milah (a holy meal that holds a lot of Yeshua (salavation)).

The Beit Israel MiGour explains that in a leap year, we make a big seuda on Purim Katan, the 14th of Adar Aleph, in honour of Moshe Rabbenu’s Seudat Brit that he didn’t have. On this day, Moshe Rabbenu is honour and comes down to be with us. At this holy time, in the presence of Moshe Rabenu’s holiness, we can ask Hashem for all the things we need and want, and we are bound to see Yeshuot (salvations).

Tsadikim also say it is good to say the following chapters in Tehillim during the meal:

22, 39, 62, 77, 100

כ׳ב, ל׳ט, ס׳ב, ע׳ז, ק׳

Then, open our hearts and pray for all our needs.

Rav Mordechai MiNadvorna zt’l says Purim Katan is a wonderful day and it has a tremendous influence in Shamayim (Heaven).

The Baal HaMaagale Tsedek zt’l, a student of the Ba’al Shem Tov, states that Purim Katan is also a Yom Tov (a holiday), and it has a great influence in Shamayim. This day is remembered, and prayers are answered. All one must do is pray and Yeshuot will come. Sometimes, the Yeshua takes time, but it will come b’H!

It would be a shame to miss out on such a holy and promising day.

*Please be sure to share this precious information with as many people around you so they too can tap into this holy day.*

Please excuse any typos or grammatical errors.

הכובס והאפיקורס

בגמרא (סנהדרין לט ע"ב) מובא סיפור דבא אפיקורס לפני ר' ישמעאל בר"י ובפניו שאלה לועגת ולא ענהו. היה שם כובס אחד וידע להשיב לאפיקורס וכך אמר לו: שהיה הולך לשיעורו של רבי מאיר תמידין כסדרן, והיה רבי מאיר דורש שלוש מאות דרשות בהלכה, שלוש מאות דרשות בדרוש, ושלוש מאות משלים, ומזה ידע מה לענות לאפיקורס.

לומדים מענין זה דבר מופלא, דבזמן התנאים, אפילו יהודי פשוט כמו כובס משום שהיה מתדבק בעפר רגליהם של קדושי עליון, היתה לו אפשרות ללמוד מהם ולזכור מה שלמד מרבותיו, אף על פי שזה היה הרבה זמן קודם עובדה זו.

ואולי הכובס הזה האריך ימים והיה אותו כובס שהיה הולך אצל רבינו הקדוש בכל יום ומתדבק אליו וכשנצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון אלוקים באשכבתא דרבי, שכולם שהיו שם היו מזומנים לעולם הבא (כמובא בגמרא מסכת כתובות) והוא לא היה אז שם. אז עלה לאיגרא רמא ונפל ומת. יצתה בת קול: "אותו כובס מזומן לעולם הבא".

רואים מזה גודל המעלה של התדבקות בקדושי עליון:

א. שכולם שהיו שם מזומנים לעולם הבא.

ב. שהכובס הזה שכנראה היה אדם פשוט, אמנם משום שהתדבק בכל יום לרבינו הקודש - אף שלא היה באשכבתיה מוכן לעה"ב. וענין זה יותר מופלא.

ג. גם רואים כאן לכאורה שלכן האריך ימם כל כך, דההתדבקות בצדיקי אמת והלמוד ממעשיהם מאריכים ימים, דיראת השם תוסיף חיים.  דהרי רבינו הקדוש שהיה תלמידו של ר' ישמעאל בר"י (כדאיתא בגמ' סנהדרין), אף שהיה רבו של רבינו הקדוש היה כפוף לו בהיותו נשיא.

Paper Weight

Paper Weight

Louise Redden, a poorly dressed lady with a look of defeat on her face, walked into a grocery store.

She approached the owner of the store in a most humble manner and asked if he would let her charge a few groceries.

She softly explained that her husband was very ill and unable to work, they had seven children and they needed food.

John Longhouse, the grocer, scoffed at her and requested that she leave his store at once.

Visualizing the family needs, she said: 'Please, sir! I will bring you the money just as soon as I can.' John told her he could not give her credit, since she did not have a charge account at his store.

Standing beside the counter was a customer who overheard the conversation between the two.

The customer walked forward and told the grocer that he would stand good for whatever she needed for her family.

The grocer said in a very reluctant voice, 'Do you have a grocery list?'

Louise replied, 'Yes sir.' 

'O.K' he said, 'put your grocery list on the scales and whatever your grocery list weighs, I will give you that amount in groceries.' 

Louise hesitated a moment with a bowed head, then she reached into her purse and took out a piece of paper and scribbled something on it.

She then laid the piece of paper on the scale carefully with her head still bowed.The eyes of the grocer and the customer showed amazement when the scales went down and stayed down..

The grocer, staring at the scales, turned slowly to the customer and said begrudgingly, 'I can't believe it.' The customer smiled and the grocer started putting the groceries on the other side of the scales.

The scale did not balance so he continued to put more and more groceries on them until the scales would hold no more.

The grocer stood there in utter disgust.

Finally, he grabbed the piece of paper from the scales and looked at it with greater amazement.

It was not a grocery list, it was a prayer, which said: 'Dear HaShem, you know my needs and I am leaving this in your hands.' The grocer gave her the groceries that he had gathered and stood in stunned silence.

Louise thanked him and left the store.

The other customer handed a fifty-dollar bill to the grocer and said:

'It was worth every penny of it. Only G-d knows how much a prayer weighs.'

THE POWER: When you receive this, say a prayer.

That's all you have to do: Just stop right now, and say a prayer of thanks for your own good fortune...

Then please send this to all your friends and relatives

I believe if you will send this testimony out with prayer in faith, you will receive what you need HaShem to do in your and your families' life.

So dear heart, trust HaShem to heal the sick, provide food for the hungry, clothes and shelter for those that don't have as we do.

Don't break this, please! Prayer is one of the best free gifts we receive.

There is no cost but lots of reward.

I AM CLAIMING THIS FOR YOU

Three things will happen to you this coming week: Beli-Neder!

(1) You will find favor with someone you don't expect

(2) You will be too relevant to be ignored

(3) You will encounter G-d and you will never remain the same

May you never be 'wanting' Amen.

My prayer for you today: The eyes beholding this message shall not behold evil, the hands that will send this message to others shall not labor in vain, the mouth saying Amen to this prayer shall laugh forever.

(Beholding the ingathering of the Diaspora to her Homeland, Israel).

Have a lovely journey of life! Trust in HaShem with all your heart and He will never fail you because He is Awesome!

TAKE 60 SECONDS and send this on quickly and within hours, you will have caused a multitude of people to prayer to HaShem for each other.

Question: Who is Louise Redden?

Question: When did this happen?

Also to be found here:

http://dailyheadline.com/a-desperate-mother-was-turned-away-at-the-grocery-store/

https://steemit.com/story/@seyiodus/the-groceries-list

Camp Ruach Chaim

By Bassi Gruen

Right off exit 96, deep in the Catskill Mountains, you will find Camp Ruach Chaim.

Play baseball, hockey, tennis, handball, and basketball, go swimming daily – all in an atmosphere of fun.

Enjoy terrific learning programs, exciting trips and cool arts and crafts.

Camp Ruach Chaim is for kids who have Down's syndrome and other disabilities, Loy Oleynu. 

This amazing camp began when Rabbi Simcha Scharf, Belgium-born and currently living in Williamsburg, had a dream of establishing a camp for high-functioning special-needs kids.

Rabbi Simcha Scharf had already opened a Yeshivah, Banim LaMakom, for such children before.

His Yeshivah is on the top floor of yeshivas Torah VeDa’as.

The students of Banim LaMakom eat and play with the students of Torah VeDa’as and both groups gain from the arrangement.

Summer, though, was a real problem.

Two months out of school often caused the boys to lose a great deal of what they had learnt over the year.

There had to be a solution.

A Soaring Summer Success

Rabbi Simcha Scharf is a man of action.

He spotted an advertisement from Camp Kochavim offering space on their grounds.

He immediately contacted the director, who gave him a "yes" that very same day.

That first year, there were over a dozen kids, and enrolment grows each year.

This summer, CRC will be enjoyed by thirty five boys, ages 9-27, coming from England, France, Holland, Belgium, Eretz Yisrael, and all over the United States.

"Life for a special kid is so full of failures," says Shani Plotzker, the mother of a CRC camper - "We hear them say “I can't read well, I can't do math, I can't write clearly” – yet they don’t feel inadequate.  Camp gives the kids a summer of non-stop success. They do absolutely everything their brothers and sisters are doing in camp.  Sports, trips, color war, crafts – they can do it all.

It gives them an incredible feeling.  My son couldn't hold a ball before he went to camp. He came home dunking baskets!"

Dovid Plotzker is not the only one to learn new skills in camp.  One mother was pleasantly surprised to find her eighteen year old son biking when she came on visiting day.  He had never been able to cycle before.

Another mother was amazed at how much her son had learnt with his Rebbe.

The kids learn to make their beds, clean up the bunk and care for themselves.

"Aside from all the many things camp teaches," says Shlomo, a counsellor in CRC, "learning to be independent, to manage on one's own away from home, is probably the biggest benefit."

A Packed Program

The camp day is packed: Wake up is at 7:15 a.m., although early birds get to join the Cocoa Club.  For the uninitiated, the Cocoa Club is a pre-davening learning session, accompanied by hot cocoa, a real treat in the cool mountain air. Then comes a learning session with the campers divided according to their abilities, into small groups of five or six.  They learn Chumash, Halachah and Parshah, taught by teachers who have received special training for the job.  They then move on to first activity, usually sports, followed by second activity.

"A lot of the kids would be happy just to relax on the grass," admits Rabbi Simcha Scharf, "but I don't let them. My goal is to keep them busy and active all summer long."

Lunch, canteen and rest period start the afternoon, and then the action resumes.  A dip in the pool is followed by sports together with CY.

Minchah is followed by another learning group, this time focusing on skills like reading, writing and math.

Then it's off to bed, so they can be refreshed for a new day of fun.

The parents of the campers have the joy of knowing that their son is part of a regular camp, and don't have to face the pain of seeing their son isolated from mainstream society.

Caring Counsellors

Who are the people who make all this possible? The counsellors are hand-picked for their golden hearts and skills with children.

A number of them have a sibling with Down's syndrome, so they know how to deal with these special neshamos.

There is one counsellor for every two campers, to make sure the kids have all the help and supervision they need.

If a camper is sick, his counsellor accompanies him to the infirmary.

The counsellors also stay right near their campers in the pool and on trips, to make sure they're safe and happy.

“It was a fantastic experience for our son. The relief that your summer program provides to our family is immeasurable. Knowing how much Ephraim gets out of camping experience socially, spiritually and academically” E. Zussman, Denver, Colorado

Sometimes there are problems.

A child who refuses to eat, or one who eats too much.

A child who is afraid of the water, or scared of the dark.

Then the counsellors work their hardest at helping find a solution.

A chart, a prize, or a story – they keep trying, until they find the key to help this camper overcome his difficulty.

They are led in their efforts by the head counsellor, the dynamic, devoted R' Avrumi Rosenthal and Rabbi Simcha Scharf, the director, are available around the clock to help the campers and counsellors.

"Sometimes, at one o'clock in the morning I get this feeling that something isn't right," relates Rabbi Simcha Scharf. “I go to the bunks and find a kid outside with his counsellor because the kid refuses to go to sleep. I'm able to persuade him to go to bed and can then sleep myself.  Sometimes it's just a blanket that fell off the kid.  I cover him and leave."

Rabbi Simcha Scharf personally dispenses all medication, a complicated and time-consuming job in a camp like this.

"The kids love him," Mrs Plotzker tells me. "He's like a magnet for them. He knows just what to say and how to say it. Once, when he heard about a family that had just given birth to a baby with Down's syndrome, he immediately went over to the hospital to give them encouragement."

A Time to Relax

During the year, special kids must labor mightily to master the basics most kids learn easily.

Understanding the words on a page may take tremendous effort.

Holding a pencil in the correct position for writing can be a true challenge.

Camp is a time to relax.

The learning sessions ensure that what they have already mastered isn't lost, but the rest of the day is pure fun.

"You can do it." is the message.  And with the help of the counsellors, they do.  They climb up walls fifty feet high, they play hockey, they water slide into the pool.   Things they never would have normally tried, they successfully accomplish.

Right off Route 96, deep in the Catskill Mountains, is a very special camp.

I suppose we can say about Camp Ruach Chaim, the same thing a grandfather said about his special-needs grandchild's classroom. "You can feel the Malochim in the air."

Rabbi Scharf can be contacted at 718-963-0090, or (cell phone) 917-754-0011.

Camp Ruach Hachaim is a registered 501(c) 20-1610041 non-profit organization.

Deciphering the Sephirah (Counting the Omer)

Welcome to 'Tell US', where we invite you to contribute a joke, a poem or a story.

This week's contribution is by Menasche Scharf, KLBD's Certification Manager.

Deciphering the Sephirah (Counting the Omer)

The seven weeks of Omer Counting started on the morrow of Pesach

   so far, we counted one week and two days, keeping an eye on our goal

Sephirah is all about counting up – to a countdown to Chag Shavuot

   when we received the Ten Commandments on two Tablets

Sapphire is the stone from which the Tablets were hewn

   delivered to us by none other than the prophet Moses

Superman is only a fantasy; us mortals however do it slowly

   our mission these days is clear: a daily improvement regimen

Safer to stand on firm ground and work our way up - step by step

   no point trying to imitate fiction characters for short-lived thrills

Cypher conceals the layers of mystery shrouding the meaning of

   Sephirot or Middot – the personal qualities we ought to aspire to

So that by the time we count day forty-nine and are ready

   to look forward to a new ‘me’, have the cheesecake AND eat it!

A Leader in Friendliness

A Leader in Friendliness A student assigned to write an essay about an effective leader wrote this story . . . I've been taking a bus to school for years. Most passengers keep to themselves and no one ever talks to anyone else. About a year ago, an elderly man got on the bus and said loudly to the driver, ‘Good morning!’ Most people looked up, annoyed, and the bus driver just grunted. The next day the man got on at the same stop and again he said loudly, ‘Good morning!’ to the driver. Another grunt. By the fifth day, the driver relented and greeted the man with a semi-cheerful ‘Good morning!’ The man announced, ‘My name is Benny,’ and asked the driver, ‘What's yours?’ The driver said his name was Ralph. That was the first time any of us heard the driver's name and soon people began to talk to each other and say hello to Ralph and Benny. Soon Benny extended his cheerful ‘Good morning!’ to the whole bus. Within a few days his ‘Good morning!’ was returned by a whole bunch of ‘Good mornings’ and the entire bus seemed to be friendlier. People got to know each other. If a leader is someone who makes something happen, Benny was our leader in friendliness. A month ago, Benny didn't get on the bus and we haven't seen him since. Everyone began to ask about Benny and lots of people said he may have died. No one knew what to do and the bus got awful quiet again. So last week, I started to act like Benny and say, ‘Good morning!’ to everyone and they cheered up again. I guess I’m the leader now. I hope Benny comes back to see what he started.

Yakov Yosef ben Reizel will be finally arriving home to Eretz Yisroel

Yakov Yosef ben Reizel will be finally arriving home to Eretz Yisroel Date: Wed, 5 Sept 2012 at 16:19 יום בשורה היא תכלה שנה וקללותיה After four and a half years of trials and tribulations, isolated in his prison cell in Japan, Yakov Yosef ben Reizel is finally on his way home. Unimaginable mountains of red tape, that until recently seemed insurmountable, hindered and delayed the prisoner transfer procedure for what seemed like eternity. Reb Aron Nezri stood at the forefront of this painstaking campaign, that has now with great siyaate dishamye come to a close. Details of the transfer were for obvious reasons kept under wraps. As usual, Yakov Yosef has with great mesirus nefesh continued his shiurei torah diligently, and completed gomoroh masechta Shabbos just yesterday, Tuesday, when local shliach Rabbi Binyamin Edery and his family, came to pay farewell to Yakov Yosef at the Chiba Prison. Rabbi Binyamin Edery and his family have devoted unlimited care and attention to the welfare of Yakov Yosef ever since his detention. Words cannot describe the emotions. Finally, after so many years of pain and suffering, Yakov Yosef arrived at the immigration centre to prepare for his departure from Japan. Reb Aron Nezri (London) and Reb Meilech Bindinger (Antwerp) were on the phone with Yakov Yosef’s father (Bnei Brak), monitoring in real-time Yakov Yosef’s release from his jail compound and transfer to the immigration centre where procedures for his transfer to Eretz Yisroel are carried out. During the conference call whilst Yakov Yosef was at immigration, we were alerted that Yakov Yosef now had the opportunity to speak to his father for just half a minute. For the first time in four and a half years, Yakov Yosef held a telephone to his ear, and with fervor said “Boruch Matir Asurim” to which his father emotionally answered “Amen”, whilst we shed tears of gratitude and relief. The multitudes of concerned yiden across the globe who davened for Yakov Yosef and never ceased to forget his suffering; the thousands of our dear brethren who contributed towards the efforts to gain Yakov Yosef’s release, wrote letters of chizuk to Yakov Yosef, accepted upon themselves resolutions in Yakov Yosef’s merit, now rejoice along side his dear family. In conformity to Japan’s stipulations, Yakov Yosef will soon be transferred to an Israeli correctional facility. He and his family will be comforted that he is now close by, and in an environment that respects his religion and speaks his tongue. At this junction in time, we can only ask that people continue to bear Yakov Yosef ben Reizel in mind in their prayers that he should be soon unconditionally free to rejoin his family. In the best interest of Yakov Yosef, and to avoid possible negative consequences, the team of Rabonim and askonim involved, endeavoured to keep the transfer process as low profile as possible. We regret we couldn't update the tzibur on this procedure, however, our opting to confirm the good news only after Yakov Yosef was released from his cell in preparation to come home, was to circumvent damaging repercussions that past media exposure have caused. The family of Yakov Yosef, and the askonim involved, request that respect should be given to the required discretion, and they not be contacted for further details or interviews. Ksiveh v’Chasimah Tovah, Aron Nezri Meilech Bindinger

הקשר בין העליה למקדש והירידה לטבילת המקוה

הקשר בין העליה למקדש והירידה לטבילת המקוה מאת עמנואל ראב"ד עם ישראל יצא ממצרים, ב- 15 לחודש ניסן. לאחר קריעת ים סוף עם ישראל היה במדבר סיני וכעבור חודש ושבועיים הגיעו להר סיני והיה להם זמן במשך שבוע להתכונן למתן תורה על ידי פרישות מחיי אישות וטבילת מקוה. התורה נתנה במדבר במקום שלא שייך לאף אומה, כדי שנבין שהתורה לא שייכת למדינה מסוימת, היא אוניברסאלית לכל העולם, היא שייכת לכל יהודי בכל מקום שימצא סביב העולם. ב-6 לחודש סיוון היה מתן תורה בקולות וברקים, עמוד ענן ואש וההרים התרוממו באויר ורקדו כאילים. והקב"ה קרא את שני האמרות הראשונות מעשרת הדברות, וכולם היו בפחד מוות ובקשו שמשה ימשיך לדבר ולא האלוקים "פן נמות" ומשה אמר את שמונת האמרות האחרונות וכולם שמעו ואמרו נעשה ונשמע. לאחר מתן תורה משה עלה להר סיני למשך 40 יום לקבל את הלוחות שעליהם כתב הבורא באצבעו את עשרת הדברות. העם חיכה למשה 40 יום, והשטן הראה להם כאילו משה מת ועורכים לו הלוויה בשמים, לכן הם עשו את עגל הזהב. הקב"ה אמר למשה רבנו, רד מגדולתך כי העם שיחת ועשה עגל. כשמשה רבנו ירד בי"ז בתמוז, וראה איך שהם רוקדים לעגל, הוא חשב שכאשר הם יראו אותו, הם יעזבו את העגל, אבל הם המשיכו לרקוד עם העגל, והתעלמו ממנו לגמרי. לכן הוא שבר את הלוחות וקרא "מי לה' אלי". בי"ח תמוז באו אליו בני שבט לוי ולקחו כל אחד את חרבו והרגו את כל אלו שעשו את העגל. בי"ט תמוז משה רבנו עלה שוב לארבעים יום להתחנן לפני הבורא שימחל לעם ישראל ולא ישמיד אותם. כעבור 40 יום, ב-כ"ט אב הקב"ה אמר למשה רבנו, רד מההר ופסול לוחות אבנים שניות, עליהם הקב"ה יכתוב את עשרת הדברות. הלוחות הראשונות היו מאבנים שהקב"ה פסל והלוחות השניות היו מאבנים שמשה רבנו פסל. משה רבנו עלה שוב להר סיני בר"ח אלול והתחנן לקב"ה שיסלח לעם ישראל, וביום הכיפורים, לאחר שהתכפר לישראל, הוא ירד עם הלוחות השניות. לאחר יום כיפור נאמר לעם ישראל לעשות את המשכן. במשך יומיים עם ישראל אספו את כל החומרים הנדרשים לבניית המשכן, והכינו את המשכן במשך 70 יום. גמרו להכין את המשכן ב- כ"ה כסלו. אך הקב"ה לא רצה שיקימו את המשכן לגמרי לפני ר"ח ניסן שהוא יום הולדתו של יצחק אבינו, כי יצחק היה סמל של האדם שהיה מוכן להקריב את חייו בעקדה למילוי צו הבורא. לכן מכ"ה כסלו עד ר"ח ניסן המשכן היה מוכן וארוז בחבילות אך עדיין לא עמד על תילו. בראש חודש ניסן הקב"ה אמר למשה שצריך להרים את המשכן. אף אחד לא הצליח לעשות זאת. עד שבא משה רבינו ונגע במשכן והמשכן התרומם בדרך נס מעצמו. ואז כתוב בתורה שבר"ח ניסן בשנה השנית: "הוּקַם הַמִּשְׁכָּֽן" (מ,יז) אם נקרא את המילה הוקם משמאל לימין נקבל אותיות "מקוה". העובדה שהתורה בחרה לכתוב שהמשכן התרומם ועמד על תילו על ידי המילה "הוקם" ולא על ידי מילה אחרת, זה ודאי בא ללמדנו שיש קשר בין המשכן (והמקדש) לטבילת המקוה. מה הקשר? א. שאפילו אדם טהור לא יכול להיכנס למשכן או למקדש ללא טבילת מקוה, גם כדי להזכיר לו: "דע לפני מי אתה עומד". ב. כל אדם שבא למשכן ראה במשכן את נוכחות בורא עולם, היו בכל יום עשרה ניסים במשכן שעל ידם ראו, נוכחו והרגישו את בורא עולם. גם במקוה יש הרגשת נוכחות ומציאות הבורא. אדם יורד למקוה, לפגישה פרטית עם בורא עולם, כיצד? במקוה, מתחת למים, האדם נמצא בבידוד מוחלט מכל הסביבה. חמשת החושים שמטרידים אותו כל הזמן, ראיה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש, מתחת למים אינם מטרידים. לכן האדם איננו מוטרד, והוא מסוגל לרכז את כל המחשבות שלו לקראת בורא עולם. מלבד זאת, בחוסר אויר לנשימה, האדם נמצא בשער שבין החיים ובין המוות וכאשר אדם נמצא בשער שבין החיים ובין המוות הדבר הראשון שהוא מתקשר אליו באופן אינסטינקטיבי זה אל בורא עולם!!! עכשיו האדם מתקשר אל הבורא ומדבר אליו בליבו, מה האדם מדבר בליבו אל הבורא בטבילת המקוה? ראשית הוא מבקש על הבעיות שמטרידות אותו, ראשית הוא מבקש חיים, אף אדם לא רוצה למות, ככתוב "אל כרחך אתה מת". הוא מבקש חיים ומבקש שיעזור לו להתגבר על בעיות החיים, שהרי אין אדם בלי בעיות (ככתוב "תשב אנוש עד דכא ותאמר: שובו בני אדם" כי הקב"ה הוא המייצר את הבעיות לכל אדם! כדי שיחזרו בתשובה, כפי שמובא בכל המפרשים על הפסוק הנ"ל). ואז הוא מתפלל בליבו אל הבורא שיעזור לו לפתוח דף חדש ומזהיר יותר בחייו. והוא מלא תקוה שהקב"ה ישמע את תפילת ליבו, וימלא ברחמים וברצון את בקשותיו. ולכן כל אדם עולה מן המקוה בשמחת חיים, בתקוה חדשה, שהקב"ה שמע את תפילתו וימלא את בקשתו. ואז רגש הכרת הטוב של האדם מתעורר והוא מבין ביתר עוז שגם לבורא עולם יש בקשות ודרישות ממנו. וכדי שהקב"ה ימלא את בקשותיו, עליו להקדים ולמלא את דרישות הקב"ה ממנו. וזה פירושו להתחיל לעלות על הדרך לחזרה בתשובה. ולכן בטבילה במקוה ישנם כל הסממנים של העליה לרגל לבית המקדש שגם שם האדם ראה את הבורא ואת כל העשרה ניסים שהתרחשו שם שהלהיבו אותו להתקרב לבורא עולם, ולעשות את כל מה שהבורא דורש ממנו ולחזור בתשובה שלימה. לכן נאמר "הוקם" המשכן כי בשניהם אפשר להגיע לאותם התוצאות של התעלות הנפש וחזרה בתשובה. לאחר חורבן בית המקדש השני בירושלים "אמר רבי עקיבא": אל נא ניכנס ליאוש, "אשריכם ישראל"! – גם כאשר לדאבוננו אין היום את בית המקדש, אבל יש לפני מי להיטהר, לפני מי? לפני אבינו שבשמים! איך מיטהרים לפני אבינו שבשמים בזמן שאין בית המקדש? יש: מקוה ישראל ה'! כמו שמקוה מטהר את הטמאים כך הקב"ה מטהר את ישראל. "וזרקתי... מים... וטהרתם" (יחזקאל לו:כה) (ירמיהו יז:יג, יומא פה:) ולכן גם בימינו, עד שיבנה בית המקדש השלישי במהרה בימינו, למרות שאין לגברים חובה מהתורה לטבול במקוה, אבל יש חיוב! מדוע? כי אחרי טבילת מקוה כל גבר חושב אחרת! מתפלל וחי אחרת! וכל חיי הקהילה מקבלים אופי רציני יותר. וגם טהרת וקדושת המשפחה נשמרת כנדרש וכראוי כ' אדר תשפ"א 4.3.21 "כ ו ח ה ת פ י ל ה ב ט ב י ל ה"! כל זמן שאדם הראשון טבל, קין לא יכל להרוג את הבל למרות שאדם וחוה גורשו מגן עדן זמן קצר לפני השבת הראשונה שלהם עלי אדמות, בכל אופן השבת הראשונה הגנה עליהם והמשיכה לתת להם הרגשת גן-עדן. לכבודם השמש לא שקעה בליל שבת הראשון של חייהם, והם לא התנסו בחושך המפחיד. במקום זה, עבר עליהם יום שבת קודש של שלום ושלוה, התרוממות הרוח והשתפכות הנפש, "מעין עולם הבא יום שבת מנוחה"! ומעין פיצוי מועט לגירוש המעליב מגן עדן, דבר שהמריץ את האדם הראשון לבטא ולהביע את רגשותיו ב: "שיר מזמור ליום השבת"! אשר אלפי שנה מאוחר יותר נכתב בספר התהילים של דוד המלך. [העפר שאדם הראשון נברא ממנו, אסף בורא עולם מסביב לכל העולם, כדי שכאשר אדם ימות ויצטרך להיקבר, לא יהיה מקום בעולם שיוכל לטעון: "אתה לא ממקומנו ואינך יכול להיקבר כאן". אבל ראשו נברא בעיקר מעפר המקום הקדוש של בית המקדש העתידי בירושלים, ולשם הוא גורש בערב שבת]. במוצאי שבת הראשון של חייהם, אדם וחוה התנסו בפעם הראשונה בשקיעת החמה ובחושך צלמות מפחיד, וחשבו שזה סוף העולם והם הולכים למות. בורא עולם ריחם עליהם וזימן לאדם שני אבני אש, שאפשר לו להצית מדורה, כדי להאיר במקצת את חשכת הלילה. ולכן, כל מוצאי שבת, מיד אחרי צאת השבת, במשך תפלת ה"הבדלה" בין קודש לחול, אנו מברכים את ברכת האש: "בורא מאורי האש" אשר נוצרה בפעם הראשונה, במוצאי שבת הראשון של הבריאה. ברכת תודה על החשיבות והתועלת המרובה של אש מבוקרת ביצירת: אור וחום, אשר בעולם המודרני הוא גם ספק הכוח המניע את גלגלי התעשייה והתנועה. מייד בקומו משנתו, ביום ראשון הראשון של חייו, אדם הראשון לא בחר לצאת ביחד עם אשתו חוה, לטיול ביקור וסיור של העולם החדש אשר זה עתה נברא. במקום זה הוא נכנס למקוה מעיין השילוח, במקום העתידי של בנין בית המקדש, בעיר ירושלים, ל-49 יום של טבילות ותפילות. מדוע? כי רק בבוקר יום ראשון הראשון של חייו, אדם הראשון חש וראה את גודל הנפילה מהביטחון והנוחיות המושלמת של גן עדן, אל הפחד והפחת של הג'ונגל עלי אדמות של העולם הגדול, אשר הוא גן חיות ללא סורגים, בו חיות טורפות, רעבות ומאיימות, סובבות סביבו באופן חופשי וחייו נמצאים בסכנה מתמדת. מיד הוא נזכר ושמע בזיכרונו שוב ושוב את קול ה' המזהיר ומפחיד: "ביום אוכלך את הפרי האסור מות תמות"! לכן הוא הבין שכעת הוא לא הזמן המתאים להשקיע במרדף אחרי יופי ותענוגות חיים ריקניים או לטייל בעולם החדש אשר סביבו. הוא הבחין בבהירות שאם הוא רוצה לשרוד, הדרך היחידה לפניו היא החזרה בתשובה, בבכי ותחנונים לבקש סליחה ומחילה מבורא עולם, ולהתחנן בכל כוחו ונפשו שיינתן לו, לחוה אשתו, לילדיו ולעולם כולו הזדמנות שנייה להוכיח את עצמם. ההחלטה להיכנס למקוה מעיין השילוח, נבעה מתוך הבחנה של המובן הכפול של הפסוק: "ממעמקים, השם קראתיך"! לא רק שבני אדם נזכרים לקרא אל השם מעומק הצרות בו הם נמצאים, אלא גם: "מעומק מימי המקוה, בו אנו עומדים בעירום וחוסר כל, בו חסר לנו גם את הדבר הבסיסי ביותר: של קצת אויר לנשימה, שבאופן אינסטינקטיבי מקשר את האדם לבורא, ומחייב ענווה מוחלטת. וככל שהאדם נמצא בדרגת ענווה גדולה יותר, כוח התפילה שלו גדול יותר! ולכן, הטבילה במקוה הוא המקום והזמן המתאים ביותר להתקשר לבורא מקרב הלב, ולהתחנן לעזרתו "! כל אחד מאתנו, הוא המשכו של אדם וחוה, ובוודאי גם אנו עברנו על אותו חטא של חוסר ציות לבורא עולם. ולכן , גם לנו יש את אותה סיבה לחזור בתשובה ולנהוג בדרכו של האדם הראשון. רבים מהמים סביבו של האדם הראשון בתוך מימי המקוה, היו דמעותיו. בורא עולם, אשר "לעולם אינו נועל את שערי הדמעות", חנן את האדם בחלק מבקשותיו. האזהרה "תמות ביום אוכלך"! נהפכה, במקום יום של 24 שעות של האדם, ליום של בורא עולם שהוא אלף שנות האדם. מכוח התפילה בטבילה, אדם וחוה נועדו לחיות 1000 שנה במקום 24 שעות, אך כל זה במקום לחיות כל זמן שהעולם יהיה קיים, 6000 שנה. אלא שאדם הקדיש 70 שנה משנותיו עבור דוד מלך ישראל, כדי שדוד או מזרעו יהיה מלך המשיח, אשר יתקן את העולם, ויחזירהו למצבו הראשוני לפני החטא. ולכן אדם וחוה חיו רק 930 שנה. המסר: א. חובת כל אדם לתקן את אשר קלקל! ואם אין באפשרותו, חובתו למצוא את האדם אשר יתקן זאת, גם אם על חשבונו! ב. חובת כל אדם לתקן את אשר ניתן לתיקון, גם אם הקלקול נעשה על ידי אחרים. אך נגזר על אדם וחוה להפסיד את שני בניהם "ביום אחד", ככתוב: "שניכם ביום אחד"! (בראשית כז:מה תרגום יונתן). [בשבוע הראשון של הבריאה, כל הנבראים נבראו כבוגרים. גם קין והבל נולדו והתבגרו מידית ביום ששי הראשון של הבריאה]. ביום ה-50 אחרי שגורשו מגן עדן, מיד אחרי שאדם הראשון יצא מטבילותיו ותפילותיו במקוה מעיין השילוח, קין רצח את אחיו הבל ונעלם. באותו יום שני הבנים נעלמו מעיני הוריהם. הבל הרוג וקבור, וקין נענש בנדודים על פני תבל מבלי אמצעי תקשורת עם הוריו. 130 שנה עברו, עד שאדם וחוה הקימו מחדש את משפחתם והמשכם, בלדת בנם השלישי שת. תמוה - קין והבל חיו בעולם שחיים בו כיום מיליארדי אנשים. איך זה שהם לא הסתדרו בינם, ומדוע קין הרג את הבל? אם לא הסתדרו בדעות, מדוע לא נפרדו דרכיהם במקום להרוג. נראה לומר: אין חטא ללא עונש. אחד העונשים של אדם וחוה על חטאם היה לאבד את שני בניהם – קין והבל. ומכיוון שאדם ישב 49 יום במעיין השילוח ובכה והתפלל, "ותפילה עושה מחצה", לכן העונש הוחלף שרק אחד הבנים ימות. לכן רק ביום ה-50 אחרי שאדם הראשון יצא מתפילותיו במעיין השילוח רק אז קרה המקרה שקין הרג את הבל. קיים דמיון בין מות המלך דוד, בגיל 70 והרצח של הבל. דוד המלך ידע שימי חייו עלי אדמות הגיעו לקיצם. אבל הוא גם ידע שמלאך המוות אין בכוחו לקחת את נשמתו כל זמן שכל כולו עסוק בתפילה ובלימוד התורה. לכן מלאך המוות עשה רעש מוזר מחוץ לחדר שדוד המלך היה מתפלל ולומד בכל כוחו, ביום השבת האחרון של חייו, כדי להסיח את דעתו של דוד. וברגע שדוד המלך הפסיק את תפילותיו ולימודו ויצא החוצה כדי לראות מה קרה, התאפשר למלאך המוות לקחת את נשמתו והוא מת. בדומה לכך, כל זמן שאדם הראשון היה טובל ומתפלל במקוה מעיין השילוח, מלאך המוות לא היה יכול לקחת את נשמתו של בנו הבל, כחלק מהעונש שנגזר עליהם על אכילת ה"פרי האסור" של "עץ הדעת"! ורק למחרת היום שבו אדם הראשון יצא מהטבילה במקוה, קין הצליח לרצוח את הבל אחיו, וגם הוא נעלם מעיני הוריו. דבר זה מייצג את כוח תפילת הלב בזמן הטבילה במקוה! (בראשית ג:כג, יונתן בן עוזיאל כז:מה, רבה ד:כב, פרקי דרבי אליעזר י"ד, כ', שבת ל, תהילים צ:ד,י, קל:א ). "כוח התפילה בטבילה", מאמר בעל עוצמה וללא בעיית רגישות, מפיץ אור יקרות על נושא המקוה, ומעניין במיוחד גם לגברים. הוא בוודאי יניע גברים רבים להתחיל לטבול במקוה כדי לעזור להם להתקשר לבורא ולבקש את עזרתו לפתור את בעיותיהם, ואין אדם עלי אדמות שאיננו מלא בבעיות. והניסיון מראה כאשר הבעלים טובלים במקוה, לא מצוי שנשותיהן לא תאמצנה את מצוות הטבילה לעצמן. ולכן מאמר זה משמש אמצעי בלתי ישיר אך יעיל לחזק משפחות רבות לאמץ חיי משפחה המבוססים על מצוות טהרה וקדושה, ומקדמים את המטרה של "חינוך מקוה לכל יהודי". אנא הפיצו את המאמר בדפוס או בדואר אלקטרוני! הנושא איננו רגיש ומאפשר פרסום טהרת וקדושת המשפחה לציבור הרחב, ולקרב את ליבן של ישראל לאבינו שבשמים. הצטרף, ארגן ו/או תמוך בוועדות קהילתיות לחינוך מקוה לכל יהודי, בעירך ו/או בפעילות גלובאלית. ראה מאמר: "נרות שבת קודש, מדוע גם בשפע של אור חשמל"? "מקוה בבית הלבן", תוצאות מופלאות, ותמיכת מנהיגות רבנית של גדולי הדור. הפיצו ותמכו ב: "מקוה-תקוה", עמנואל ראב"ד, רח' שמעי'ה 20, דירה5, בני-ברק 5132703, ד.א. .ravad@mikvatikva.org www.mikva-lamali.org www.mikva-whyme.org© י' אדר תשע"ד – ח' אייר תשע"ט 13.5.019

כ ו ח ה ת פ י ל ה ב ט ב י ל ה

מאת עמנואל ראב"ד "כ ו ח ה ת פ י ל ה ב ט ב י ל ה"! כל זמן שאדם הראשון טבל, קין לא יכל להרוג את הבל למרות שאדם וחוה גורשו מגן עדן זמן קצר לפני השבת הראשונה שלהם עלי אדמות, בכל אופן השבת הראשונה הגנה עליהם והמשיכה לתת להם הרגשת גן-עדן. לכבודם השמש לא שקעה בליל שבת הראשון של חייהם, והם לא התנסו בחושך המפחיד. במקום זה, עבר עליהם יום שבת קודש של שלום ושלוה, התרוממות הרוח והשתפכות הנפש, "מעין עולם הבא יום שבת מנוחה"! ומעין פיצוי מועט לגירוש המעליב מגן עדן, דבר שהמריץ את האדם הראשון לבטא ולהביע את רגשותיו ב: "שיר מזמור ליום השבת"! אשר אלפי שנה מאוחר יותר נכתב בספר התהילים של דוד המלך. העפר שאדם הראשון נברא ממנו, אסף בורא עולם מסביב לכל העולם, כדי שכאשר אדם ימות ויצטרך להיקבר, לא יהיה מקום בעולם שיוכל לטעון: "אתה לא ממקומנו ואינך יכול להיקבר כאן". אבל ראשו נברא בעיקר מעפר המקום הקדוש של בית המקדש העתידי בירושלים, ולשם הוא גורש בערב שבת]. במוצאי שבת הראשון של חייהם, אדם וחוה התנסו בפעם הראשונה בשקיעת החמה ובחושך צלמות מפחיד, וחשבו שזה סוף העולם והם הולכים למות. בורא עולם ריחם עליהם וזימן לאדם שני אבני אש, שאפשר לו להצית מדורה, כדי להאיר במקצת את חשכת הלילה. ולכן, כל מוצאי שבת, מיד אחרי צאת השבת, במשך תפלת ה"הבדלה" בין קודש לחול, אנו מברכים את ברכת האש: "בורא מאורי האש" אשר נוצרה בפעם הראשונה, במוצאי שבת הראשון של הבריאה. ברכת תודה על החשיבות והתועלת המרובה של אש מבוקרת ביצירת: אור וחום, אשר בעולם המודרני הוא גם ספק הכוח המניע את גלגלי התעשייה והתנועה. מייד בקומו משנתו, ביום ראשון הראשון של חייו, אדם הראשון לא בחר לצאת ביחד עם אשתו חוה, לטיול ביקור וסיור של העולם החדש אשר זה עתה נברא. במקום זה הוא נכנס למקוה מעיין השילוח, במקום העתידי של בנין בית המקדש, בעיר ירושלים, ל-49 יום של טבילות ותפילות. מדוע? כי רק בבוקר יום ראשון הראשון של חייו, אדם הראשון חש וראה את גודל הנפילה מהביטחון והנוחיות המושלמת של גן עדן, אל הפחד והפחת של הג'ונגל עלי אדמות של העולם הגדול, אשר הוא גן חיות ללא סורגים, בו חיות טורפות, רעבות ומאיימות, סובבות סביבו באופן חופשי וחייו נמצאים בסכנה מתמדת. מיד הוא נזכר ושמע בזיכרונו שוב ושוב את קול ה' המזהיר ומפחיד: "ביום אוכלך את הפרי האסור מות תמות"! לכן הוא הבין שכעת הוא לא הזמן המתאים להשקיע במרדף אחרי יופי ותענוגות חיים ריקניים או לטייל בעולם החדש אשר סביבו. הוא הבחין בבהירות שאם הוא רוצה לשרוד, הדרך היחידה לפניו היא החזרה בתשובה, בבכי ותחנונים לבקש סליחה ומחילה מבורא עולם, ולהתחנן בכל כוחו ונפשו שיינתן לו, לחוה אשתו, לילדיו ולעולם כולו הזדמנות שנייה להוכיח את עצמם. ההחלטה להיכנס למקוה מעיין השילוח, נבעה מתוך הבחנה של המובן הכפול של הפסוק: "ממעמקים, השם קראתיך"! לא רק שבני אדם נזכרים לקרא אל השם מעומק הצרות בו הם נמצאים, אלא גם: "מעומק מימי המקוה, בו אנו עומדים בעירום וחוסר כל, בו חסר לנו גם את הדבר הבסיסי ביותר: של קצת אויר לנשימה, שבאופן אינסטינקטיבי מקשר את האדם לבורא, ומחייב ענווה מוחלטת. וככל שהאדם נמצא בדרגת ענווה גדולה יותר, כוח התפילה שלו גדול יותר! ולכן, הטבילה במקוה הוא המקום והזמן המתאים ביותר להתקשר לבורא מקרב הלב, ולהתחנן לעזרתו "! כל אחד מאתנו, הוא המשכו של אדם וחוה, ובוודאי גם אנו עברנו על אותו חטא של חוסר ציות לבורא עולם. ולכן, גם לנו יש את אותה סיבה לחזור בתשובה ולנהוג בדרכו של האדם הראשון. רבים מהמים סביבו של האדם הראשון בתוך מימי המקוה, היו דמעותיו. בורא עולם, אשר "לעולם אינו נועל את שערי הדמעות", חנן את האדם בחלק מבקשותיו. האזהרה "תמות ביום אוכלך"! נהפכה, במקום יום של 24 שעות של האדם, ליום של בורא עולם שהוא אלף שנות האדם. מכוח התפילה בטבילה, אדם וחוה נועדו לחיות 1000 שנה במקום 24 שעות, אך כל זה במקום לחיות כל זמן שהעולם יהיה קיים, 6000 שנה. אלא שאדם הקדיש 70 שנה משנותיו עבור דוד מלך ישראל, כדי שדוד או מזרעו יהיה מלך המשיח, אשר יתקן את העולם, ויחזירהו למצבו הראשוני לפני החטא. ולכן אדם וחוה חיו רק 930 שנה. המסר: א. חובת כל אדם לתקן את אשר קלקל! ואם אין באפשרותו, חובתו למצוא את האדם אשר יתקן זאת, גם אם על חשבונו! ב. חובת כל אדם לתקן את אשר ניתן לתיקון, גם אם הקלקול נעשה על ידי אחרים. אך נגזר על אדם וחוה להפסיד את שני בניהם "ביום אחד", ככתוב: "שניכם ביום אחד"! (בראשית כז:מה תרגום יונתן). [בשבוע הראשון של הבריאה, כל הנבראים נבראו כבוגרים. גם קין והבל נולדו והתבגרו מידית ביום ששי הראשון של הבריאה]. ביום ה-50 אחרי שגורשו מגן עדן, מיד אחרי שאדם הראשון יצא מטבילותיו ותפילותיו במקוה מעיין השילוח, קין רצח את אחיו הבל ונעלם. באותו יום שני הבנים נעלמו מעיני הוריהם. הבל הרוג וקבור, וקין נענש בנדודים על פני תבל מבלי אמצעי תקשורת עם הוריו. 130 שנה עברו, עד שאדם וחוה הקימו מחדש את משפחתם והמשכם, בלדת בנם השלישי שת. תמוה - קין והבל חיו בעולם שחיים בו כיום מיליארדי אנשים. איך זה שהם לא הסתדרו בינם, ומדוע קין הרג את הבל? אם לא הסתדרו בדעות, מדוע לא נפרדו דרכיהם במקום להרוג. נראה לומר: אין חטא ללא עונש. אחד העונשים של אדם וחוה על חטאם היה לאבד את שני בניהם – קין והבל. ומכיוון שאדם ישב 49 יום במעיין השילוח ובכה והתפלל, "ותפילה עושה מחצה", לכן העונש הוחלף שרק אחד הבנים ימות. לכן רק ביום ה-50 אחרי שאדם הראשון יצא מתפילותיו במעיין השילוח רק אז קרה המקרה שקין הרג את הבל. קיים דמיון בין מות המלך דוד, בגיל 70 והרצח של הבל. דוד המלך ידע שימי חייו עלי אדמות הגיעו לקיצם. אבל הוא גם ידע שמלאך המוות אין בכוחו לקחת את נשמתו כל זמן שכל כולו עסוק בתפילה ובלימוד התורה. לכן מלאך המוות עשה רעש מוזר מחוץ לחדר שדוד המלך היה מתפלל ולומד בכל כוחו, ביום השבת האחרון של חייו, כדי להסיח את דעתו של דוד. וברגע שדוד המלך הפסיק את תפילותיו ולימודו ויצא החוצה כדי לראות מה קרה, התאפשר למלאך המוות לקחת את נשמתו והוא מת. בדומה לכך, כל זמן שאדם הראשון היה טובל ומתפלל במקוה מעיין השילוח, מלאך המוות לא היה יכול לקחת את נשמתו של בנו הבל, כחלק מהעונש שנגזר עליהם על אכילת ה"פרי האסור" של "עץ הדעת"! ורק למחרת היום שבו אדם הראשון יצא מהטבילה במקוה, קין הצליח לרצוח את הבל אחיו, וגם הוא נעלם מעיני הוריו. דבר זה מייצג את כוח תפילת הלב בזמן הטבילה במקוה! (בראשית ג:כג, יונתן בן עוזיאל כז:מה, רבה ד:כב, פרקי דרבי אליעזר י"ד, כ', שבת ל, תהילים צ:ד,י, קל:א). "כוח התפילה בטבילה", מאמר בעל עוצמה וללא בעיית רגישות, מפיץ אור יקרות על נושא המקוה, ומעניין במיוחד גם לגברים. הוא בוודאי יניע גברים רבים להתחיל לטבול במקוה כדי לעזור להם להתקשר לבורא ולבקש את עזרתו לפתור את בעיותיהם, ואין אדם עלי אדמות שאיננו מלא בבעיות. והניסיון מראה כאשר הבעלים טובלים במקוה, לא מצוי שנשותיהן לא תאמצנה את מצוות הטבילה לעצמן. ולכן מאמר זה משמש אמצעי בלתי ישיר אך יעיל לחזק משפחות רבות לאמץ חיי משפחה המבוססים על מצוות טהרה וקדושה, ומקדמים את המטרה של "חינוך מקוה לכל יהודי". אנא הפיצו את המאמר בדפוס או בדואר אלקטרוני! הנושא איננו רגיש ומאפשר פרסום טהרת וקדושת המשפחה לציבור הרחב, ולקרב את ליבן של ישראל לאבינו שבשמים. הצטרף, ארגן ו/או תמוך בוועדות קהילתיות לחינוך מקוה לכל יהודי, בעירך ו/או בפעילות גלובאלית. ראה מאמרים: "נרות שבת קודש, מדוע גם בשפע של אור חשמל"? "מקוה בבית הלבן", תוצאות מופלאות, ותמיכת מנהיגות רבנית של גדולי הדור הפיצו ותמכו ב: "מקוה-תקוה", עמנואל ראב"ד, רח' שמעי'ה 20, דירה 5, בני-ברק 5132703 ravad@mikvatikva.org www.mikva-lamali.org www.mikva-whyme.org ©י' אדר תשע"ד – ח' אייר תשע"ט 13.5.019

הקשר בין העליה למקדש והירידה לטבילת המקוה

הקשר בין העליה למקדש והירידה לטבילת המקוה מאת עמנואל ראב"ד נאמר בחומש שמות: "הוּקַם הַמִּשְׁכָּֽן" (מ,יז), אם נקרא את המילה הוקם משמאל לימין נקבל אותיות "מקוה" מכאן שיש קשר בין המשכן (והמקדש) לטבילת המקוה. מה הקשר? כל אדם שבא למשכן ראה במשכן את נוכחות בורא עולם, היו בכל יום עשרה ניסים במשכן שעל ידם ראו, נוכחו והרגישו את בורא עולם. גם במקוה יש הרגשת נוכחות ומציאות הבורא. אדם יורד למקוה, לפגישה פרטית עם בורא עולם, כיצד? במקוה, מתחת למים, האדם נמצא בבידוד מוחלט מכל הסביבה. חמשת החושים שמטרידים אותו כל הזמן, ראיה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש, מתחת למים אינם מטרידים. לכן האדם איננו מוטרד, והוא מסוגל לרכז את כל המחשבות שלו לקראת בורא עולם. מלבד זאת, בחוסר אויר לנשימה, האדם נמצא בשער שבין החיים ובין המוות וכאשר אדם נמצא בשער שבין החיים ובין המוות הדבר הראשון שהוא מתקשר אליו באופן אינסטינקטיבי זה אל בורא עולם!!! עכשיו האדם מתקשר אל הבורא ומדבר אליו בליבו, מה האדם מדבר בליבו אל הבורא בטבילת המקוה? ראשית הוא מבקש על הבעיות שמטרידות אותו, ראשית הוא מבקש חיים, אף אדם לא רוצה למות, ככתוב "אל כרחך אתה מת". הוא מבקש חיים ומבקש שיעזור לו להתגבר על בעיות החיים, שהרי אין אדם בלי בעיות (ככתוב "תשב אנוש עד דכא ותאמר: שובו בני אדם" כי הקב"ה הוא המייצר את הבעיות לכל אדם! כדי שיחזרו בתשובה, כפי שמובא בכל המפרשים על הפסוק הנ"ל). ואז הוא מתפלל בליבו אל הבורא שיעזור לו לפתוח דף חדש ומזהיר יותר בחייו. והוא מלא תקוה שהקב"ה ישמע את תפילת ליבו, וימלא ברחמים וברצון את בקשותיו. ולכן כל אדם עולה מן המקוה בשמחת חיים, בתקוה חדשה, שהקב"ה שמע את תפילתו וימלא את בקשתו. ואז רגש הכרת הטוב של האדם מתעורר והוא מבין ביתר עוז שגם לבורא עולם יש בקשות ודרישות ממנו. וכדי שהקב"ה ימלא את בקשותיו, עליו להקדים ולמלא את דרישות הקב"ה ממנו. וזה פירושו להתחיל לעלות על הדרך לחזרה בתשובה. ולכן בטבילה במקוה ישנם כל הסממנים של העליה לרגל לבית המקדש שגם שם האדם ראה את הבורא ואת כל העשרה ניסים שהתרחשו שם שהלהיבו אותו להתקרב לבורא עולם, ולעשות את כל מה שהבורא דורש ממנו ולחזור בתשובה שלימה. לכן נאמר "הוקם" המשכן כי בשניהם אפשר להגיע לאותם התוצאות של התעלות הנפש וחזרה בתשובה. לאחר חורבן בית המקדש השני בירושלים "אמר רבי עקיבא": אל נא ניכנס ליאוש, "אשריכם ישראל"! – גם כאשר לדאבוננו אין היום את בית המקדש, אבל יש לפני מי להיטהר, לפני מי? לפני אבינו שבשמים! איך מיטהרים לפני אבינו שבשמים בזמן שאין בית המקדש? יש: מקוה ישראל ה'! כמו שמקוה מטהר את הטמאים כך הקב"ה מטהר את ישראל. "וזרקתי... מים... וטהרתם" (יחזקאל לו:כה) (ירמיהו יז:יג, יומא פה:) ולכן גם בימינו, עד שיבנה בית המקדש השלישי במהרה בימינו, למרות שאין לגברים חובה מהתורה לטבול במקוה, אבל יש חיוב! מדוע? כי אחרי טבילת מקוה כל גבר חושב אחרת! מתפלל וחי אחרת! וכל חיי הקהילה מקבלים אופי רציני יותר. וגם טהרת וקדושת המשפחה נשמרת כנדרש וכראוי. י"ח אדר תשפ"א 2.3.21 ראה מאמרים: "נרות שבת קודש, מדוע גם בשפע של אור חשמל"? "מקוה בבית הלבן", תוצאות מופלאות, ותמיכת מנהיגות רבנית של גדולי הדור הפיצו ותמכו ב: "מקוה-תקוה", עמנואל ראב"ד, רח' שמעי'ה 20, דירה 5, בני-ברק 5132703 ravad@mikvatikva.org www.mikva-lamali.org www.mikva-whyme.org

הוקם אותיות מקוה

Sent: 27 February 2021 23:29 Subject: Hukam Hamishkan From: mikva tikva "הוקם המשכן", הוקם אותיות מקוה כתוב בפרשת ויקהל פיקודי, "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָֽרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּֽן (מ,יז) הוקם – אם נקרא מילה זו משמאל לימין נקבל אותיות "מקוה" מכאן שעל ידי טבילת מקוה יש הרגשת בורא עולם בדיוק כמו במשכן. מה הקשר? כל אדם שבא למשכן ראה במשכן את נוכחות בורא עולם, היו בכל יום עשרה ניסים במשכן שעל ידם ראו, נוכחו והרגישו את בורא עולם. גם במקוה יש הרגשת נוכחות ומציאות הבורא. אדם יורד למקוה, לפגישה פרטית עם בורא עולם, כיצד? במקוה, מתחת למים, האדם נמצא בבידוד מוחלט מכל הסביבה. חמשת החושים שמטרידים אותו כל הזמן, ראיה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש, מתחת למים אינם מטרידים. לכן האדם איננו מוטרד, והוא מסוגל לרכז את כל המחשבות שלו לקראת בורא עולם. מלבד זאת, בחוסר אויר לנשימה, האדם נמצא בשער שבין החיים ובין המוות וכאשר אדם נמצא בשער שבין החיים ובין המוות הדבר הראשון שהוא מתקשר אליו באופן אינסטינקטיבי זה אל בורא עולם!!! עכשיו האדם מתקשר אל הבורא ומדבר אליו בליבו, מה האדם מדבר בליבו אל הבורא בטבילת המקוה? ראשית הוא מבקש על הבעיות שמטרידות אותו, ראשית הוא מבקש חיים, אף אדם לא רוצה למות, ככתוב "אל כרחך אתה מת". הוא מבקש חיים ומבקש שיעזור לו להתגבר על בעיות החיים, שהרי אין אדם בלי בעיות (ככתוב "תשב אנוש עד דכא ותאמר: שובו בני אדם" כי הקב"ה הוא המייצר את הבעיות לכל אדם! כדי שיחזרו בתשובה). ואז הוא מתפלל בליבו אל הבורא שיעזור לו לפתוח דף חדש ומזהיר יותר בחייו. והוא מלא תקוה שהקב"ה ישמע את תפילת ליבו, וימלא ברחמים וברצון את בקשותיו. ולכן כל אדם עולה מן המקוה בשמחת חיים, בתקוה חדשה, שהקב"ה שמע את תפילתו וימלא את בקשתו. ואז רגש הכרת הטוב של האדם מתעורר והוא מבין ביתר עוז שגם לבורא עולם יש בקשות ודרישות ממנו. וכדי שהקב"ה ימלא את בקשותיו, עליו להקדים ולמלא את דרישות הקב"ה ממנו. וזה פירושו להתחיל לעלות על הדרך לחזרה בתשובה. ולכן בטבילה במקוה ישנם כל הסממנים של העליה לרגל לבית המקדש שגם שם האדם ראה את הבורא ואת כל העשרה ניסים שהתרחשו שם שהלהיבו אותו להתקרב לבורא עולם, ולעשות את כל מה שהבורא דורש ממנו ולחזור בתשובה שלימה. לכן נאמר "הוקם" המשכן כי בשניהם אפשר להגיע לאותם התוצאות של התעלות הנפש וחזרה בתשובה. לאחר חורבן בית המקדש השני בירושלים "אמר רבי עקיבא": אל נא ניכנס ליאוש, "אשריכם ישראל"! – גם כאשר לדאבוננו אין היום את בית המקדש, אבל יש לפני מי להיטהר, לפני מי? לפני אבינו שבשמים! איך מיטהרים לפני אבינו שבשמים בזמן שאין בית המקדש? יש: מקוה ישראל ה'! כמו שמקוה מטהר את הטמאים כך הקב"ה מטהר את ישראל. "וזרקתי... מים... וטהרתם" (יחזקאל לו:כה) (ירמיהו יז:יג, יומא פה:) ולכן גם בימינו, עד שיבנה בית המקדש השלישי במהרה בימינו, למרות שאין לגברים חובה מהתורה לטבול במקוה, אבל יש חיוב! מדוע? כי אחרי טבילת מקוה כל גבר חושב אחרת! מתפלל וחי אחרת! וכל חיי הקהילה מקבלים אופי רציני יותר. וגם טהרת וקדושת המשפחה נשמרת כנדרש וכראוי. י"א אדר תשפ"א 23.2.21 MikvaTikva · Bnei Braq 61000 · Israel