הקשר בין העליה למקדש והירידה לטבילת המקוה

הקשר בין העליה למקדש והירידה לטבילת המקוה מאת עמנואל ראב"ד עם ישראל יצא ממצרים, ב- 15 לחודש ניסן. לאחר קריעת ים סוף עם ישראל היה במדבר סיני וכעבור חודש ושבועיים הגיעו להר סיני והיה להם זמן במשך שבוע להתכונן למתן תורה על ידי פרישות מחיי אישות וטבילת מקוה. התורה נתנה במדבר במקום שלא שייך לאף אומה, כדי שנבין שהתורה לא שייכת למדינה מסוימת, היא אוניברסאלית לכל העולם, היא שייכת לכל יהודי בכל מקום שימצא סביב העולם. ב-6 לחודש סיוון היה מתן תורה בקולות וברקים, עמוד ענן ואש וההרים התרוממו באויר ורקדו כאילים. והקב"ה קרא את שני האמרות הראשונות מעשרת הדברות, וכולם היו בפחד מוות ובקשו שמשה ימשיך לדבר ולא האלוקים "פן נמות" ומשה אמר את שמונת האמרות האחרונות וכולם שמעו ואמרו נעשה ונשמע. לאחר מתן תורה משה עלה להר סיני למשך 40 יום לקבל את הלוחות שעליהם כתב הבורא באצבעו את עשרת הדברות. העם חיכה למשה 40 יום, והשטן הראה להם כאילו משה מת ועורכים לו הלוויה בשמים, לכן הם עשו את עגל הזהב. הקב"ה אמר למשה רבנו, רד מגדולתך כי העם שיחת ועשה עגל. כשמשה רבנו ירד בי"ז בתמוז, וראה איך שהם רוקדים לעגל, הוא חשב שכאשר הם יראו אותו, הם יעזבו את העגל, אבל הם המשיכו לרקוד עם העגל, והתעלמו ממנו לגמרי. לכן הוא שבר את הלוחות וקרא "מי לה' אלי". בי"ח תמוז באו אליו בני שבט לוי ולקחו כל אחד את חרבו והרגו את כל אלו שעשו את העגל. בי"ט תמוז משה רבנו עלה שוב לארבעים יום להתחנן לפני הבורא שימחל לעם ישראל ולא ישמיד אותם. כעבור 40 יום, ב-כ"ט אב הקב"ה אמר למשה רבנו, רד מההר ופסול לוחות אבנים שניות, עליהם הקב"ה יכתוב את עשרת הדברות. הלוחות הראשונות היו מאבנים שהקב"ה פסל והלוחות השניות היו מאבנים שמשה רבנו פסל. משה רבנו עלה שוב להר סיני בר"ח אלול והתחנן לקב"ה שיסלח לעם ישראל, וביום הכיפורים, לאחר שהתכפר לישראל, הוא ירד עם הלוחות השניות. לאחר יום כיפור נאמר לעם ישראל לעשות את המשכן. במשך יומיים עם ישראל אספו את כל החומרים הנדרשים לבניית המשכן, והכינו את המשכן במשך 70 יום. גמרו להכין את המשכן ב- כ"ה כסלו. אך הקב"ה לא רצה שיקימו את המשכן לגמרי לפני ר"ח ניסן שהוא יום הולדתו של יצחק אבינו, כי יצחק היה סמל של האדם שהיה מוכן להקריב את חייו בעקדה למילוי צו הבורא. לכן מכ"ה כסלו עד ר"ח ניסן המשכן היה מוכן וארוז בחבילות אך עדיין לא עמד על תילו. בראש חודש ניסן הקב"ה אמר למשה שצריך להרים את המשכן. אף אחד לא הצליח לעשות זאת. עד שבא משה רבינו ונגע במשכן והמשכן התרומם בדרך נס מעצמו. ואז כתוב בתורה שבר"ח ניסן בשנה השנית: "הוּקַם הַמִּשְׁכָּֽן" (מ,יז) אם נקרא את המילה הוקם משמאל לימין נקבל אותיות "מקוה". העובדה שהתורה בחרה לכתוב שהמשכן התרומם ועמד על תילו על ידי המילה "הוקם" ולא על ידי מילה אחרת, זה ודאי בא ללמדנו שיש קשר בין המשכן (והמקדש) לטבילת המקוה. מה הקשר? א. שאפילו אדם טהור לא יכול להיכנס למשכן או למקדש ללא טבילת מקוה, גם כדי להזכיר לו: "דע לפני מי אתה עומד". ב. כל אדם שבא למשכן ראה במשכן את נוכחות בורא עולם, היו בכל יום עשרה ניסים במשכן שעל ידם ראו, נוכחו והרגישו את בורא עולם. גם במקוה יש הרגשת נוכחות ומציאות הבורא. אדם יורד למקוה, לפגישה פרטית עם בורא עולם, כיצד? במקוה, מתחת למים, האדם נמצא בבידוד מוחלט מכל הסביבה. חמשת החושים שמטרידים אותו כל הזמן, ראיה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש, מתחת למים אינם מטרידים. לכן האדם איננו מוטרד, והוא מסוגל לרכז את כל המחשבות שלו לקראת בורא עולם. מלבד זאת, בחוסר אויר לנשימה, האדם נמצא בשער שבין החיים ובין המוות וכאשר אדם נמצא בשער שבין החיים ובין המוות הדבר הראשון שהוא מתקשר אליו באופן אינסטינקטיבי זה אל בורא עולם!!! עכשיו האדם מתקשר אל הבורא ומדבר אליו בליבו, מה האדם מדבר בליבו אל הבורא בטבילת המקוה? ראשית הוא מבקש על הבעיות שמטרידות אותו, ראשית הוא מבקש חיים, אף אדם לא רוצה למות, ככתוב "אל כרחך אתה מת". הוא מבקש חיים ומבקש שיעזור לו להתגבר על בעיות החיים, שהרי אין אדם בלי בעיות (ככתוב "תשב אנוש עד דכא ותאמר: שובו בני אדם" כי הקב"ה הוא המייצר את הבעיות לכל אדם! כדי שיחזרו בתשובה, כפי שמובא בכל המפרשים על הפסוק הנ"ל). ואז הוא מתפלל בליבו אל הבורא שיעזור לו לפתוח דף חדש ומזהיר יותר בחייו. והוא מלא תקוה שהקב"ה ישמע את תפילת ליבו, וימלא ברחמים וברצון את בקשותיו. ולכן כל אדם עולה מן המקוה בשמחת חיים, בתקוה חדשה, שהקב"ה שמע את תפילתו וימלא את בקשתו. ואז רגש הכרת הטוב של האדם מתעורר והוא מבין ביתר עוז שגם לבורא עולם יש בקשות ודרישות ממנו. וכדי שהקב"ה ימלא את בקשותיו, עליו להקדים ולמלא את דרישות הקב"ה ממנו. וזה פירושו להתחיל לעלות על הדרך לחזרה בתשובה. ולכן בטבילה במקוה ישנם כל הסממנים של העליה לרגל לבית המקדש שגם שם האדם ראה את הבורא ואת כל העשרה ניסים שהתרחשו שם שהלהיבו אותו להתקרב לבורא עולם, ולעשות את כל מה שהבורא דורש ממנו ולחזור בתשובה שלימה. לכן נאמר "הוקם" המשכן כי בשניהם אפשר להגיע לאותם התוצאות של התעלות הנפש וחזרה בתשובה. לאחר חורבן בית המקדש השני בירושלים "אמר רבי עקיבא": אל נא ניכנס ליאוש, "אשריכם ישראל"! – גם כאשר לדאבוננו אין היום את בית המקדש, אבל יש לפני מי להיטהר, לפני מי? לפני אבינו שבשמים! איך מיטהרים לפני אבינו שבשמים בזמן שאין בית המקדש? יש: מקוה ישראל ה'! כמו שמקוה מטהר את הטמאים כך הקב"ה מטהר את ישראל. "וזרקתי... מים... וטהרתם" (יחזקאל לו:כה) (ירמיהו יז:יג, יומא פה:) ולכן גם בימינו, עד שיבנה בית המקדש השלישי במהרה בימינו, למרות שאין לגברים חובה מהתורה לטבול במקוה, אבל יש חיוב! מדוע? כי אחרי טבילת מקוה כל גבר חושב אחרת! מתפלל וחי אחרת! וכל חיי הקהילה מקבלים אופי רציני יותר. וגם טהרת וקדושת המשפחה נשמרת כנדרש וכראוי כ' אדר תשפ"א 4.3.21 "כ ו ח ה ת פ י ל ה ב ט ב י ל ה"! כל זמן שאדם הראשון טבל, קין לא יכל להרוג את הבל למרות שאדם וחוה גורשו מגן עדן זמן קצר לפני השבת הראשונה שלהם עלי אדמות, בכל אופן השבת הראשונה הגנה עליהם והמשיכה לתת להם הרגשת גן-עדן. לכבודם השמש לא שקעה בליל שבת הראשון של חייהם, והם לא התנסו בחושך המפחיד. במקום זה, עבר עליהם יום שבת קודש של שלום ושלוה, התרוממות הרוח והשתפכות הנפש, "מעין עולם הבא יום שבת מנוחה"! ומעין פיצוי מועט לגירוש המעליב מגן עדן, דבר שהמריץ את האדם הראשון לבטא ולהביע את רגשותיו ב: "שיר מזמור ליום השבת"! אשר אלפי שנה מאוחר יותר נכתב בספר התהילים של דוד המלך. [העפר שאדם הראשון נברא ממנו, אסף בורא עולם מסביב לכל העולם, כדי שכאשר אדם ימות ויצטרך להיקבר, לא יהיה מקום בעולם שיוכל לטעון: "אתה לא ממקומנו ואינך יכול להיקבר כאן". אבל ראשו נברא בעיקר מעפר המקום הקדוש של בית המקדש העתידי בירושלים, ולשם הוא גורש בערב שבת]. במוצאי שבת הראשון של חייהם, אדם וחוה התנסו בפעם הראשונה בשקיעת החמה ובחושך צלמות מפחיד, וחשבו שזה סוף העולם והם הולכים למות. בורא עולם ריחם עליהם וזימן לאדם שני אבני אש, שאפשר לו להצית מדורה, כדי להאיר במקצת את חשכת הלילה. ולכן, כל מוצאי שבת, מיד אחרי צאת השבת, במשך תפלת ה"הבדלה" בין קודש לחול, אנו מברכים את ברכת האש: "בורא מאורי האש" אשר נוצרה בפעם הראשונה, במוצאי שבת הראשון של הבריאה. ברכת תודה על החשיבות והתועלת המרובה של אש מבוקרת ביצירת: אור וחום, אשר בעולם המודרני הוא גם ספק הכוח המניע את גלגלי התעשייה והתנועה. מייד בקומו משנתו, ביום ראשון הראשון של חייו, אדם הראשון לא בחר לצאת ביחד עם אשתו חוה, לטיול ביקור וסיור של העולם החדש אשר זה עתה נברא. במקום זה הוא נכנס למקוה מעיין השילוח, במקום העתידי של בנין בית המקדש, בעיר ירושלים, ל-49 יום של טבילות ותפילות. מדוע? כי רק בבוקר יום ראשון הראשון של חייו, אדם הראשון חש וראה את גודל הנפילה מהביטחון והנוחיות המושלמת של גן עדן, אל הפחד והפחת של הג'ונגל עלי אדמות של העולם הגדול, אשר הוא גן חיות ללא סורגים, בו חיות טורפות, רעבות ומאיימות, סובבות סביבו באופן חופשי וחייו נמצאים בסכנה מתמדת. מיד הוא נזכר ושמע בזיכרונו שוב ושוב את קול ה' המזהיר ומפחיד: "ביום אוכלך את הפרי האסור מות תמות"! לכן הוא הבין שכעת הוא לא הזמן המתאים להשקיע במרדף אחרי יופי ותענוגות חיים ריקניים או לטייל בעולם החדש אשר סביבו. הוא הבחין בבהירות שאם הוא רוצה לשרוד, הדרך היחידה לפניו היא החזרה בתשובה, בבכי ותחנונים לבקש סליחה ומחילה מבורא עולם, ולהתחנן בכל כוחו ונפשו שיינתן לו, לחוה אשתו, לילדיו ולעולם כולו הזדמנות שנייה להוכיח את עצמם. ההחלטה להיכנס למקוה מעיין השילוח, נבעה מתוך הבחנה של המובן הכפול של הפסוק: "ממעמקים, השם קראתיך"! לא רק שבני אדם נזכרים לקרא אל השם מעומק הצרות בו הם נמצאים, אלא גם: "מעומק מימי המקוה, בו אנו עומדים בעירום וחוסר כל, בו חסר לנו גם את הדבר הבסיסי ביותר: של קצת אויר לנשימה, שבאופן אינסטינקטיבי מקשר את האדם לבורא, ומחייב ענווה מוחלטת. וככל שהאדם נמצא בדרגת ענווה גדולה יותר, כוח התפילה שלו גדול יותר! ולכן, הטבילה במקוה הוא המקום והזמן המתאים ביותר להתקשר לבורא מקרב הלב, ולהתחנן לעזרתו "! כל אחד מאתנו, הוא המשכו של אדם וחוה, ובוודאי גם אנו עברנו על אותו חטא של חוסר ציות לבורא עולם. ולכן , גם לנו יש את אותה סיבה לחזור בתשובה ולנהוג בדרכו של האדם הראשון. רבים מהמים סביבו של האדם הראשון בתוך מימי המקוה, היו דמעותיו. בורא עולם, אשר "לעולם אינו נועל את שערי הדמעות", חנן את האדם בחלק מבקשותיו. האזהרה "תמות ביום אוכלך"! נהפכה, במקום יום של 24 שעות של האדם, ליום של בורא עולם שהוא אלף שנות האדם. מכוח התפילה בטבילה, אדם וחוה נועדו לחיות 1000 שנה במקום 24 שעות, אך כל זה במקום לחיות כל זמן שהעולם יהיה קיים, 6000 שנה. אלא שאדם הקדיש 70 שנה משנותיו עבור דוד מלך ישראל, כדי שדוד או מזרעו יהיה מלך המשיח, אשר יתקן את העולם, ויחזירהו למצבו הראשוני לפני החטא. ולכן אדם וחוה חיו רק 930 שנה. המסר: א. חובת כל אדם לתקן את אשר קלקל! ואם אין באפשרותו, חובתו למצוא את האדם אשר יתקן זאת, גם אם על חשבונו! ב. חובת כל אדם לתקן את אשר ניתן לתיקון, גם אם הקלקול נעשה על ידי אחרים. אך נגזר על אדם וחוה להפסיד את שני בניהם "ביום אחד", ככתוב: "שניכם ביום אחד"! (בראשית כז:מה תרגום יונתן). [בשבוע הראשון של הבריאה, כל הנבראים נבראו כבוגרים. גם קין והבל נולדו והתבגרו מידית ביום ששי הראשון של הבריאה]. ביום ה-50 אחרי שגורשו מגן עדן, מיד אחרי שאדם הראשון יצא מטבילותיו ותפילותיו במקוה מעיין השילוח, קין רצח את אחיו הבל ונעלם. באותו יום שני הבנים נעלמו מעיני הוריהם. הבל הרוג וקבור, וקין נענש בנדודים על פני תבל מבלי אמצעי תקשורת עם הוריו. 130 שנה עברו, עד שאדם וחוה הקימו מחדש את משפחתם והמשכם, בלדת בנם השלישי שת. תמוה - קין והבל חיו בעולם שחיים בו כיום מיליארדי אנשים. איך זה שהם לא הסתדרו בינם, ומדוע קין הרג את הבל? אם לא הסתדרו בדעות, מדוע לא נפרדו דרכיהם במקום להרוג. נראה לומר: אין חטא ללא עונש. אחד העונשים של אדם וחוה על חטאם היה לאבד את שני בניהם – קין והבל. ומכיוון שאדם ישב 49 יום במעיין השילוח ובכה והתפלל, "ותפילה עושה מחצה", לכן העונש הוחלף שרק אחד הבנים ימות. לכן רק ביום ה-50 אחרי שאדם הראשון יצא מתפילותיו במעיין השילוח רק אז קרה המקרה שקין הרג את הבל. קיים דמיון בין מות המלך דוד, בגיל 70 והרצח של הבל. דוד המלך ידע שימי חייו עלי אדמות הגיעו לקיצם. אבל הוא גם ידע שמלאך המוות אין בכוחו לקחת את נשמתו כל זמן שכל כולו עסוק בתפילה ובלימוד התורה. לכן מלאך המוות עשה רעש מוזר מחוץ לחדר שדוד המלך היה מתפלל ולומד בכל כוחו, ביום השבת האחרון של חייו, כדי להסיח את דעתו של דוד. וברגע שדוד המלך הפסיק את תפילותיו ולימודו ויצא החוצה כדי לראות מה קרה, התאפשר למלאך המוות לקחת את נשמתו והוא מת. בדומה לכך, כל זמן שאדם הראשון היה טובל ומתפלל במקוה מעיין השילוח, מלאך המוות לא היה יכול לקחת את נשמתו של בנו הבל, כחלק מהעונש שנגזר עליהם על אכילת ה"פרי האסור" של "עץ הדעת"! ורק למחרת היום שבו אדם הראשון יצא מהטבילה במקוה, קין הצליח לרצוח את הבל אחיו, וגם הוא נעלם מעיני הוריו. דבר זה מייצג את כוח תפילת הלב בזמן הטבילה במקוה! (בראשית ג:כג, יונתן בן עוזיאל כז:מה, רבה ד:כב, פרקי דרבי אליעזר י"ד, כ', שבת ל, תהילים צ:ד,י, קל:א ). "כוח התפילה בטבילה", מאמר בעל עוצמה וללא בעיית רגישות, מפיץ אור יקרות על נושא המקוה, ומעניין במיוחד גם לגברים. הוא בוודאי יניע גברים רבים להתחיל לטבול במקוה כדי לעזור להם להתקשר לבורא ולבקש את עזרתו לפתור את בעיותיהם, ואין אדם עלי אדמות שאיננו מלא בבעיות. והניסיון מראה כאשר הבעלים טובלים במקוה, לא מצוי שנשותיהן לא תאמצנה את מצוות הטבילה לעצמן. ולכן מאמר זה משמש אמצעי בלתי ישיר אך יעיל לחזק משפחות רבות לאמץ חיי משפחה המבוססים על מצוות טהרה וקדושה, ומקדמים את המטרה של "חינוך מקוה לכל יהודי". אנא הפיצו את המאמר בדפוס או בדואר אלקטרוני! הנושא איננו רגיש ומאפשר פרסום טהרת וקדושת המשפחה לציבור הרחב, ולקרב את ליבן של ישראל לאבינו שבשמים. הצטרף, ארגן ו/או תמוך בוועדות קהילתיות לחינוך מקוה לכל יהודי, בעירך ו/או בפעילות גלובאלית. ראה מאמר: "נרות שבת קודש, מדוע גם בשפע של אור חשמל"? "מקוה בבית הלבן", תוצאות מופלאות, ותמיכת מנהיגות רבנית של גדולי הדור. הפיצו ותמכו ב: "מקוה-תקוה", עמנואל ראב"ד, רח' שמעי'ה 20, דירה5, בני-ברק 5132703, ד.א. .ravad@mikvatikva.org www.mikva-lamali.org www.mikva-whyme.org© י' אדר תשע"ד – ח' אייר תשע"ט 13.5.019