כיצד נגיע לכך שכל עמנו ישמרו תורה ומצוות

במקומות רבים בתנ"ך, עמנו - עם ישראל, הוזהר ששלומנו בארץ הקודש וסביב העולם מובטח על ידי שכל עמנו ישמרו תורה ומצוות (ויקרא כה, ישעיהו נד). השאלה היא כיצד נגיע לכך שכל עמנו ישמרו תורה ומצוות? במאמר זה נשתדל להוכיח שהדרך הקלה והיעילה ביותר להגיע למצב זה היא על ידי חינוך וזירוז גברים לטבילה במקוה גברים. מאין לקחנו זאת? משפט הפתיחה של התלמוד - "מאימתי..." – "מזמן שהכהנים שטבלו" (במקוה גברים). ראה במפרש התורה "מאור ושמש" על הפסוק: "אמר לכהנים" (ויקרא כא,א), פירוש זה מעניין וחשוב במיוחד למחנכים. כדי להוכיח לבני אדם שיש בורא לעולם, ה' מביא לכך שהעתיד לא בידינו – ובני אדם אף פעם אינם יודעים באופן מידי, האם ההשתדלות שלהם תישא פרי - ראה פרשת בראשית, שכל אחד מה-10 דורות שמאדם עד נח, לכל אחד מהם נולד הילד הראשון בגיל שונה, חוץ משניים: מהללאל וחנוך, שילדו שניהם באותו גיל (65) משום ששניהם היו יוצאים מן הכלל בצדקותם. בשם מהללאל – יש את שם ה'. וחנוך – לקח אותו האלוקים. האדם הראשון שטבל במקוה, היה אדם הראשון. הוא טבל במשך 49 יום, במעיין השילוח (אשר ראשיתו מתחת לקודש הקודשים במקדש), בתפילה לחזרה בתשובה על חטאו ועל חטא חוה אשתו, בתקוה להזדמנות שניה להוכיח שהם ישמרו את כל מצוות הבורא (פרקי דרבי אליעזר). רק ביום החמישים, יום אחרי שאדם הראשון יצא מהמקוה, והפסיק את התפילות שלו בטבילת המקוה, רק אז קין היה יכול להרוג את הבל אחיו. אדם וחוה אבדו ביום אחד את שני בניהם, אחד הרוג, והשני נעלם, בלי אפשרות ליצור קשר עם ההורים. כל זמן שאדם הראשון טבל והתפלל בליבו במשך הטבילה, קין לא יכל להרוג את הבל. ראה מאמר "כח התפילה בטבילה" במדריך להצלת עמנו עמ' 51. יש הנוהגים לטבול לפני קיום מצוות הכרוכות בפעילות הגוף, כגון תקיעת שופר, הדלקת נרות חנוכה, שחיטה וכדו'. חמש תפילות של כהן גדול ביום הכיפורים, למרות שביום כיפור אחד מחמשת העינויים הוא איסור רחיצה במים, בכל אופן כהן גדול, חייב לטבול לפני כל אחד מחמשת עבודות יום כיפור, כדי להבטיח שתפילותיו ועבודתו יצאו מעומק הלב, לשלום עם ישראל ושלום העולם מנהג טבילת גברים במקוה בערב יום כיפור: הוא משום תשובה (או"ח תר"ו אות ח', מגן אברהם)". ושוב בתשובה יום לפני מותך" (פרקי אבות ב,י), ומכיוון שאין אדם יודע יום מותו, יש הנוהגים לטבול כל יום לפני תפילת שחרית ישנם בתי כנסת, ביחוד של חסידים, שמי שלא טבל בבוקר לפני התפילה, לא יכול לשמש כשליח ציבור, ולקבל כיבודים אחרים לכן ברבים מבתי הכנסת, בייחוד של חסידים, יש במרתף שלהם מקוואות טבילה לגברים כדי לאפשר עליה ישירה מתפילת הלב בטבילה, ללהט התפילה בבית הכנסת, מבלי הצורך לעבור דרך רחובות העיר, המסיחות את הדעת. עוד הוכחה שטבילת מקווה מביאה לחזרה בתשובה, ואין צורך לחכות עד יום כיפור כדי לחזור בתשובה כי שלוש פעמים ביום בתפילת שמונה עשרה אנו מבקשים "החזירנו בתשובה שלמה", וזו עוד הוכחה לחשיבות של טבילת גברים במקוה כל יום. ישנם אדמו"רים ורבנים, שאינם לוחצים את היד לדרישת שלום, לאדם שלא טבל במקוה באותו יום מנין הם יודעים אם אדם טבל או לא? מאור פניו של אדם מעיד עליו אם הוא טבל היום וכן לאחר הטבילה כל אדם חושב אחרת, מתפלל אחרת, חי אחרת, וכל חיי הקהילה מקבלים אופי רציני יותר, של שמירת מצוות התורה, לימוד תורה עצמי ושמירת מצוות טהרת המשפחה רשימה של אלו שיש להם עניין מיוחד לטבול במקוה גברים: חתן ביום חופתו ונוהגים גם לצום עד החופה, בתפילה להצלחת הזיווג ולבניין עדי עד האב, המוהל והסנדק לפני ברית מילה בתפילה על התינוק שיגדל לתורה לחופה ולמעשים טובים סופר סת"ם לפני הכתיבה, כדי להבטיח שהכתיבה תהיה לשם מצוה ויש סופרים שנוהגים לטבול גם לפני כל כתיבת שם השם. (סופרים אלה, בדרך כלל, או שהם גרים ליד מקוה, או שיש להם מקוה בבית) יש הנוהגים לטבול לפני תפילות ובקשות מיוחדות, כדי להבטיח שהבקשות תצאנה מעומק הלב ואז יש יותר סיכוי שהבקשות תתקבלנה. כיצד טבילת המקוה מביאה לכל התוצאות החשובות הנ"ל? כי הטבילה מביאה ל: בידוד מוחלט מהסביבה המסיחה את הדעת עצירת פעילות חמשת החושים, המעסיקים אותנו תמיד, ומפריעים לריכוז המחשבה הנדרש לקשר עם בורא עולם הפסקת הנשימה - שאז אנו נמצאים בשער שבין החיים למוות, ומול המוות כל אדם, באופן אינסטינקטיבי - מתקשר לבורא עולם ביראה, ומתפלל בליבו לה' ומבקש ממנו מלבד חיים גם עזרה לפתור את בעיות החיים שהרי אין אדם בעולם ללא בעיות, גם אם הוא בריא, חזק, חכם ועשיר ומדוע אין אדם ללא בעיות? הרי בורא עולם ברא עולם מושלם. השמש, הירח וכל היקום פועלים אלפי שנה, ללא הפסקה וללא בעיות מדוע דוקא האדם שהוא היצור הכי מושלם בבריאה, שיש לו גם כח המחשבה והדיבור, שאין לאף אחד ביקום, מדוע דווקא הוא מלא בעיות? אחת התשובות - כי בורא עולם הוא המייצר את הבעיות לכל אדם, בכל זמן, לפי מצבו, כדי שיחזור בתשובה! כפי שכתוב: "אנוש לדכא (הבורא מביא לאדם בעיות עד קרוב לנשימה האחרונה), "ואומר לו: רצונך לחיות? חזור בתשובה" (תהילים צ:ג, ראה במפרשים) עוד פירוש לפסוק זה: הבנים של אדם הראשון היו הסבים של דור אנוש. וכל אדם אחראי, מלבד על החינוך וההתנהגות שלו, גם על החינוך וההתנהגות של בניו ונכדיו ולכן כאשר הבנים או הנכדים חוטאים, האשמה היא גם של הסבים וגם הם צריכים לחזור בתשובה על החטאים של הבנים והנכדים ולכן הבנים של אדם הראשון היו צריכים לחזור בתשובה גם על החטאים של דור אנוש לכן כתוב "אנוש לדכא" אנוש קיבל את העונש על החטאים שלו, ולחזור בתשובה היו צריכים גם הסבים ולכן נאמר "חזרו בתשובה בני אדם" (דהיינו הבנים של אדם הראשון) כי ללא בעיות (בדרך כלל) בני אדם לא חוזרים בתשובה. וכאשר הבעיות מטרידות ומכאיבות מספיק הן דוחפות כל אדם (גם מי שעדיין אינו שומר מצוות) להתפלל אל ה', בפה או בלב, בבית הכנסת ו/או מחוצה לו (במילות הסידור או במילים שלו), אך ה' מכריז שהוא אינו מקשיב לתפילתנו ברצון ללא "רחצו" שמובנה בתנ"ך – טבילת מקוה לחזרה בתשובה (ישעיהו א', טו-טז, תרגום יונתן). הטבילה מביאה לאדם שמחת חיים, כי הוא מקוה שה' ישמע את בקשתו וימלא את משאלות ליבו לטובה, ויגיע לדף חדש ומזהיר יותר בחייו התקוה הזו מביאה לכל אדם "שמחת חיים ואושר" - המובילה לחוש הכרת הטוב לה'. ולזכור ביתר עוז, שגם לה' יש דרישות מאיתנו, ועלינו להקדים ולמלא את דרישותיו, כדי שהבורא ימלא ברחמים וברצון את בקשותינו, ומכאן הדרך לחזרה בתשובה! שלוש פעמים ביום אנו קוראים קריאת שמע. בפרק השני כתוב "מְצַוֶּה... לאהבה"! איך אפשר לצוות אהבה? תשובה – הכרת הטוב על העבר והציפייה לאין סוף של צרכים - "לישועתך אנו מקווים – מקוה-תקוה - כל היום", בהווה ובעתיד, הם המחייבים והזועקים לאהבת ה', וכל זאת, בנוסף כפי שכתבנו שלאחר הטבילה במקוה, כל אדם מרגיש ביתר שאת, כמה הוא מחויב הכרת הטוב לבורא, ובמילא הטבילה מביאה את הטובל לתוספת אהבת ה' שפת הקודש לא נוצרה על ידי בני אדם אלא על ידי הבורא, אלפי שנים לפני בריאת העולם, ובה נכתבה התורה כל אלו שנבראו בששת ימי בראשית, נבראו בוגרים, אדם הראשון וחוה נבראו כבוגרים בגיל עשרים ומדברים בלשון הקודש בורא עולם הוא שהחליט שהמילה מקוה, תהיה שווה לתקוה. כי תקוה בלשון הווה נוכח - שווה - "אני מְקַוֶּה" – שווה - לאותיות "מִקְוֶה" בכל השפות המילה "תִּקְוָה" היא אחת המילים החשובות, כי ה"תִּקְוָה" נותנת לאדם את הכח להמשיך ולפעול למרות כל הבעיות והמכשולים אברהם אבינו מכריז, שמבלי יראת שמים, אין ביטחון לחיים! ככתוב "אין יראת ה' והרגוני" (בראשית כ,יא) לאחר שהמלך כורש הרשה לבנות מחדש את בית המקדש השני ואת ירושלים, והיו בעיות עם התושבים הזרים שבינתיים השתלטו על הארץ (השומרונים), שאלו גולי בבל את עזרא הסופר – "האם יש מִקְוֶה לישראל?" הכוונה – לא האם יש מקוואות טבילה בישראל, אלא האם יש "תִּקְוָה" לישראל? (עזרא י:ב) מכאן עוד הוכחה לכך ש"מִקְוֶה" פירושה גם תִּקְוָה, (רש"י) ואכן אחר הטבילה, כל אדם חושב אחרת, מתפלל וחי אחרת, וגם כל חיי הקהילה מקבלים צביון רציני יותר, של לימוד ושמירת מצוות התורה, וגם "טהרת המשפחה" נשמרת כנדרש וכראוי, וכל זה מביא להרגשת ביטחון, שלוה ואושר! רבי עקיבא מכריז: "אשריכם ישראל", ואומר – "מִקְוֶה ישראל ה'" (יומא פה)– למה הוא מתכוון? רבי עקיבא חי בזמן חורבן בית המקדש השני. כל זמן שבית המקדש היה קיים, בזכות עבודת המקדש ה' היה מציל את עם ישראל מכל האויבים והבעיות, ועכשיו שנחרב, מי יציל אותנו? רבי עקיבא בא לחזק אותנו שלא נכנס ל"ייאוש"! גם עד שבית המקדש השלישי יבנה מחדש על ידי בורא עולם, וירד מוכן באש מן השמים (ככתוב בשמות טו:יז, סוכה מא, תוספות), עדיין יש לנו 'תִּקְוָה' על ידי "מִקְוֶה ישראל ה'" (ירמיהו י"ז,י"ג). וכן כתוב בהלכות ערב יום כיפור, שמנהג טבילת גברים בערב יום כיפור היא "משום תשובה", וזו הוכחה נוספת לכך שטבילת מקוה מביאה לתשובה (או"ח תר"ו אות ח', מגן אברהם), ולכן בערב יום כיפור, שהנושא הוא "חזרה בתשובה", חשוב לטבול לפני כן, לשם "תְּשׁוּבָה" ואין חובה לחכות עד ערב יום כיפור כדי לעשות תשובה, שהרי שלוש פעמים ביום, כל יום בתפילת העמידה של שמונה עשרה, אנחנו מבקשים מהקב"ה שיעזור לנו לחזור ב"תשובה שלמה" קל לשכנע גברים לטבול במקוה כי לגברים הנושא אינו רגיש, והטבילה מביאה להם תקוה ושמחת חיים ולפי זה, דרך קלה ויעילה להחזיר את כל עמנו בתשובה ולפתור את הבעיה שבכל דור מאיימים להשמידנו באופן טוטאלי, היא על ידי: "חינוך וזירוז גברים לטבילת מקוה" איך ניתן להגיע לכל עמנו? לא ניתן לעשות זאת על ידי פעילות של אדם אחד בלבד! עם ישראל זקוק להרבה פעילים סביב העולם! כל אחד יכול ולכן גם כל אחד חייב! בכל דור ודור קיים מאבק מתמיד בין עוברי עבירה, שאינם מודעים לעובדה שהעבירות שהם עושים קודחים חורים בספינה שלנו ומסכנים את כולנו - לבין שומרי תורה ומצוות, המשתדלים בכל כוחם לסתום את החורים שנקדחו על ידי עוברי העבירה, כדי להציל את כולנו מטביעה. מתן תורה חִייב טבילת מקוה של כל העם כולו, גברים נשים זקנים וטף כי טבילת מקוה היא הדרך הקלה והיעילה ביותר להביא לאמונה בבורא עולם, לחזרה בתשובה ולשמירת מצוותיו, שהם הבסיס לקבלת התורה לאחר טבילת מקוה כל אדם חושב וחי אחרת ומאותה סיבה "הישרדות יהודית דורשת חינוך מקוה לכל יהודי"! רבקה אמנו אמרה "קצתי בחיי אם בני יתחתן אם אחת מבנות הארץ כאלה" שאלתי את ר' חיים קנייבסקי, מה הבעיה ב"בנות הארץ", שנאמר עליהן "כאלה", הוא הראה לי מאמר מספר "הפרדס" המיוחס לרש"י, שאומר שהבעיה של "בנות הארץ" היא שהן אינן שומרות טהרת המשפחה לכן כל אם בישראל, צריכה לדאוג שבניה יתחתנו רק עם נשים שתשמורנה "טהרת המשפחה". (בראשית כז,מו). לכן המס הנדרש מכל נוסעי הספינה כדי להציל את עצמם ואת הספינה לבל תטבע הוא המחיר של חינוך מקוה וחינוך תורני לכל יהודי גם כגון הפצת חומר חינוכי מקוה בכל תיבת דואר יהודית. הדרך היעילה ביותר להשיג את המס הנ"ל הוא מלבד התמיכה האישית של כל אחד בעזרה ותרומות, להביא לידי כך שאחוז מסוים מהסכום המשולם לטבילה במקוה גברים יהיה כתוספת עבור החינוך הנ"ל לכל יהודי באשר הוא שם. כשם שכל מוצר שאנו קונים - העלות שלו כוללת אחוז מסוים עבור פרסום המוצר - המשולם לבסוף על ידי הקונה אין ברירה, הדרך המעשית להשיג תקציב לחינוך מקוה לכל יהודי העיר והסביבה היא על ידי תוספת תשלום לכל טבילת מקוה גברים ע"י כל טובל כל הנהלת מקוה, מלבד תפקידה להכין את המקוה לטבילה, חייבת גם לדאוג לחינוך זה. ועל ידי זה כל טובל זוכה גם להשתתף במצות חינוך מקוה לכל יהודי והצלת עמנו מאויבינו שבכל דור ודור מאיימים להשמידנו, ח"ו. לחנך למעלה מ- 10,000,000 אחים, סביב העולם, עולה מיליונים, ולא ניתן לעשות זאת על ידי תרומות סמליות של שקל. כדי להיות רציני ויעיל ראוי לתרום או להתרים כל שנה לפחות סכום השווה להוצאה השנתית של משפחה ל-מקוה, כיום בין 1,000-500₪ [בחו"ל 500$-1,000$], עבור תרגום, הדפסה בשפות שונות, והפצה סביב העולם, של מאמר זה ונושאים נוספים. כמו קרבן שני השעירים ביום כיפור, שחובתם להיות שווים גם במחיר ובזמן הקנייה. כל תרומה תתקבל בתודה וברכה. אין סיבה, שלא תתרום לעניין קריטי זה, לפחות פעם בחודש או פעמיים בשנה. פעילות מקומית איננה פוטרת מתמיכת פעילות גלובאלית, כמו שתשלום מס עירוני איננו פוטר ממס ממשלתי. ואחרי שקראת, נהנית והבנת, חֲשֹׁב על האפשרות, שמלבד תרומתך הנדיבה, תתנדב להיות בין הפעילים בנושא - בהפצת חומר, בדרשות בבתי כנסת וכדו'. כי כל אחד יכול ולכן גם כל אחד חייב! ודע שעם ישראל מחכה ומצפה לזאת! חובה עלינו להזכיר כל יום לכל יהודי, בכל דרך אפשרית, שאי שמירת מצוות התורה מסכנת את כל היהודים בארץ ישראל ובעולם. "השיבנו השם ונשובה... ואז יתחדש ימינו כקדם... עם משיח צדקנו". נא העבר לחברך! אנא שלחו לנו כתובות דואר ואלקטרוניות, לקבלת חומר הסברת מקוה מרשים ומשכנע, כדי להעביר לרשימות הכתובות שלכם, ולזכות במצווה גדולה ביותר. ראה מאמרים נוספים ב"מדריך להצלת עמנו": א. מימי גן עדן ב. ביטחון שלווה ואושר ג. המאבק להמשכיות החיים ד. מאבק האדם עם בעיותיו – הסיבה והפיתרון ה. פעילות לזיכוי הרבים. ו. רשימת תוצאות מופלאות.

Q. What is Nachas?

Last Shabbos, when my three-year-old grandchild overheard his parents discussing his imminent entry into Citah Beys (2nd grade) of Kindergarten and their hopes of seeing him graduate from Citah Tet (9th grade) as a Bar Mitzvah boy. He sat there thinking and then piped up: "when I will be a real large Bochur (Bachelor), I'll be in Citah Shin (the letter before the last in the Hebrew Alphabet)...

Magna Carta

From: Shlomi Wise, KLBD Sent: 15 June 2015 09:40 Subject: Magna Carta https://en.wikipedia.org/wiki/Magna_Carta It seems that people are celebrating the 800th anniversary of the Magna Carta. The Jews of Europe at the time were severely limited in which professions they could practice. They often went became money lenders because at the time The Catholic Church banned their subjects from 'usury'. Not many people know that two clauses in the Magna Carta (out of sixty-three) are specifically about borrowing money from Jews. This took place 75 years before the anti-Semitism got to the point that the monarchy expelled the Jews from the country. The biggest incentive was that this way they wouldn't have to pay back the money they had borrowed. Below is an English translation (from Latin) of the two clauses. (10) If anyone who has borrowed a sum of money from Jews dies before the debt has been repaid, his heir shall pay no interest on the debt for so long as he remains under age, irrespective of whom he holds his lands. If such a debt falls into the hands of the Crown, it will take nothing except the principal sum specified in the bond. (11) If a man dies owing money to Jews, his wife may have her dower and pay nothing towards the debt from it. If he leaves children that are under age, their needs may also be provided for on a scale appropriate to the size of his holding of lands. The debt is to be paid out of the residue, reserving the service due to his feudal lords. Debts owed to persons other than Jews are to be dealt with similarly.

דער חסיד vs. דער פליגער

בעזהשי"ת

דער חסיד vs. דער פליגער

רוף מיך 'סעלף העיטינג חסיד', אנטיסעמיט, ראסיסט, וואס דו ווילסט.

אבער אודי לי מיהת אז גערעכט בין איך.

עשרה קבין 'מענשטליכקייט אויפ'ן פליגער' ירדה לעולם, תשעה נטלה כל העולם כולו, און דאס איבעריגע איינס האט דער חסיד'שער איד געקריגן, און איר גלייך פארלוירן אין די מקוה.

אזוי האב איך איינגעזעהן ווען ס'איז מיר אויסגעקומען צו פארברענגען מערסטנס צייט פון א קנאפע עטליכע טעג אויפ’ן פליגער, פליענדיג פון דאנעט ביז אהין און צוריקוועגס וחוזר חלילה, מיט א סטאפ אין ליזענסק ביים יומא דהילולא קדישא אינדערצווישן.

דער חסיד מיט'ן פליגער זענען שני דברים המכחישים זה את זה, צוויי קאנצעפטן וואס וועלן זיך קיינמאל נישט דורכקומען.

א שטייגער ווי געפילטע קרויט אויף א ליידיגן מאגן, אדער ווארימע מאראנצן זאפט נאך א טעללער טשולענט.

דאס גאנצע אפיציעלע פריינטליכקייט מיט’ן קארעקטן סדר פונ’עם פליגער ווירשאפט, מישט זיך עפעס נישט גוט אויס מיט’ן חסיד'ישן פיש-זאפט כאראקטער.

דאס געמאכטע העפליכקייט פון די מאנשאפט קעגן די אפענע פרעכהייט פונ’עם חסיד, פאראורזאכט אן עקספלארירנדע צעמישטער אטמאספערע שוין גלייך פון דער אנהויב פונ’עם פלוג, און ווערט נאר ארגער און ארגער עז טיים גאוס אן, ווען די צוויי קעגנזייטיגע פראקציעס נעמען זיך פירן זייער אייגענער קעגנצילנדער ווירטשאפט מיט מער אימפעט.

די מאנשאפט טוט וואס עס שטייט אינ’עם בוך, און דער חסיד? ווי דער גערוך דיקטירט אים!

דאס דורכגיין די זיכערהייט פראצעדורן איז פאר’ן חסיד א גיהנום, ער ברויך זיין צייטליך אויפ'ן פלוג-האפען - כאפן א פליגער איז נישט ווי נאכלויפן א מאנראו באס.

ער ברויך פאלגען וואס מען הייסט - דער קאסטומס אגענט איז נישט דער משגיח אין ישיבה, און נישט דער שמש אין שול אדער דער שישקענער ביי קדיש.

ער ברויך איינהאלטן רעגולאציעס - די פעדעראלע רעגירונגס פלי רעגולאציעס זענען נישט קיין תקנה פון קהל קעגן קידוש מאכן פאר’ן ליינען אדער קעגן ברענגען שמות אין שול נאך ראש חודש ניסן.

ער מוז אנקומען הארט פאר מ'הייבט אן בארדען, אבער ניין: ער איז שוין דא אבער ער איז נאך נישט גרייט!  פאר מ'קען זיך צונויפנעמען מיט אלע פעקלעך און זעקעלעך און צוגיין צום בארדינג דעסק, מוז מ'דאך צוערשט דאווענען מנחה (אדער מעריב, אדער אפילו שחרית), כאילו ס'איז נישט געווען גענוג צייט ביז אהער צו אויספיערען די שלש עברות.

1. אריינגיין צום לאונדזש און באשטעלען צוועלף פלעשלעך קאוק "ווייל אלץ מעמבער, קומט עס מיר, כאטש כ'קען נישט אויסטרונקען אלע פלעשלעך נאך פאר מ'גייט ארויף אויפ'ן פליגער.

2. אורם וואנדערען דער דיוטי פרי מארק און פארדרייען א קאפ דעם פארקויפער פון וויסקי אין יעדע געשעפט, צו פראבירען און טרעפען א כשר למהדרין שפיריט

3. ס'הייסט, ערשט נאכדעם וואס דער גאנצא ווארט זאהל האט שוין דערקענט אז כ'האב דאס מערסטע צייט און דאס מינדעסטע געדולד, מוז איך דאך יעצט אנהייבען מאכען הכנות צום דאווענען - כאילו כ'בין יעצט אין מיין שטיבל אינדערהיים: א בית כסא, א ציגארעטעל און א קאווע - אין דעם סדר אדער אפשר נאך קאפויער.

דעריבער איז קיין וואונדער אז נאך אזא באהאנדלונג שפרינגט דער חסיד פון די הויט ווי דאס יונגל נאך א טאג חדר, וועלכער לויפט ארויס צום באס מיט’ן קויט אין די האנט, מיט דאס העמעד ארויס פון די הויזן, צעפלויגענע פיאות און שיפע גלעזער אויפ’ן שפיץ נאז, מאכנדיג ליארעמנדע קולות פון פאלשע לעלו סירענעס מיט’ן מויל, און מאנאווערעס מיט די האנט ווי ער דרייווט ווען א 'פייערלעשער' טראק.

די איינציגע זאך וואס האלט נאך א שטיקל קשר צווישן דעם חסיד מיט’ן פליגער, איז דער 'טוילעט'...

אההה דער 'טוילעט' איז דאך דעם חסיד'ישן איד'ס ליבלינג.

וואו ער גייט און וואו ער קומט וועט ער זיך גלייך נאכפרעגן אויפ’ן 'טוילעט', זיך ווענדן צום 'טוילעט', זיך אומקוקן אויפ’ן 'טוילעט', באזוכן דעם 'טוילעט', לראות את שלום ה'טוילעט', און זיך דערקוויקן מיט’ן 'טוילעט'.

און טאקע ווי נאר דער חסיד שפאנט ארויף אויפ’ן פליגער הארט נאכהער וואס ער טוישט דעם זיץ פארשטייט זיך אנע ווארטן צו פרעגן דעם נאך-אויפשטייגנדער פאסאזשיר פאר וועמען עס באלאנגט, וועט ער זיך גלייך ווענדן צום 'טוילעט'....

דארטן אין דעם 'טוילעט' שפירט ער זיך אינדערהיים, דארט איז ער באקוועם, דארט איז אים גוט.

אין איינע פון די רייזעס, גראדע א קורצע, האב איך זיך אויפגעכאפט ווען דער פליגער האט זיך שוין געהאלטן אינמיט’ן אראפלאזן.

די סיט בעלטס לעקטערלעך האבן שוין געארבייט, און די מאנשאפט איז שוין ארומגעגאנגען זיכער מאכן אז אלע זענען פארבינדן צו די זיצן, מיט די גראדע רוקנס און ליידיגע הענט.

ווען אינמיט’ן האט איינער אן 'איש חסיד היה' בכל פרטי' ודוקדוקי' זיך א הייב געטאן פונ’עם זיץ, און מיט אן אומפעט אריינגעלאפן אין 'בְסקִיסֶע'.

און נישט נאר אזוי אריינכאפן פאר א רגע, נאר ער איז געגאנען פאר א ישיבת בית דין מיט אלע מפרשים.

עס האט גענומען פאר די מאנשאפט עטליכע אנגעצויגענע מינוטן פון פארצווייפלטע רופן אז 'סויר ווי ארר לענדינג!' באגלייט מיט שטארקע קלאפן אויף די טיר, ארויסצושלעפן דעם צעקניפטן בארד פון זיין באקוועמען מקום מנוחה.

ענדליך האט ער זיך ארויסגערוקט פון דארט סעקונדן בעפאר די רעדלען האבן געטאפט די ערד, מיט’ן פולסטן רואיגקייט, מיט א פארגלייזטן 'אשר יצר' אויף די פארטרוקענטע לעפצן לקדש שם שמים ברבים.

דאס, קען נאר א חסיד באווייזן! אכן מה נהדר היה המראה, אין איינע פון די רייזעס אויף א קליינעם פליגער ווי ס'רוב פונ’עם פליגער איז באשטאנען פון חסיד'ישע רייזנדע.

ווען לענגאויס דאס גאנצע פליגער האט זיך געשלענגלט די רייע צום בית הכבוד, מיט’ן פולסטן חסיד'ישן שטייגער פונקט ווי אינדערהיים אין שול מיט אלע דעטאלן, פון די קרעכצן און שווערע אטעמען פון די עלטערע ווארטערס ביז די קלאפעס מיט’ן האנט פלאך אויפ’ן טיר באגלייט מיט’ן יאוש'דיגן אויסגעצויגענעם 'נו'...

א פרשה פאר זיך איז דאס דאווענען אויפ’ן פליגער.

דער אונטערשטער טייל פונ’עם פליגער ווערט דאן פארוואנדלט אין א חסיד'ישער קלויז.

דער קיטשען איז דער הויפט קרבן.

די קאונטערס ווערן עמודים.

די משקאות וואס די מאנשאפט האלטן אזוי ריין ווערט נטילת ידים וואסער.

און די טעצער אין וועלכן עס ליגט אויסגעשורה'ט די פערטיגע גלעזלעך מיט פארשידענע טרינקווארג ווערט דער סינק.

די עטוואס מער איידעלע חסידים וועלן קומען בעטן רשות זיך צו וואשן די הענט און פרעגן 'וואָדעֶר, וואָדעֶר, יו העוו עני וואָדעֶר?', און דאן נעמען אליין נאך בעפאר עס איז דא א שאנס צו געבן, איבערלאזנדיג די העפליכע מאנשאפט הכנעה'דיג פארבויגן מיט’ן פאלשן שמייכל אויף די לעפצן און דאס גלעזל וואסער אין די האנט איר אנכאפנדיג מיט די שפיץ פינגער.

די מער פרעכע וועלן נישטאמאל פרעגן, נאר אזוי שעפשענדיג די קרבנות וועלן זיי אליין נעמען פירן א ווערשאפט.

מיט די אויגן אויף אראפ זיך צו היטן פון ראיות אסורות וועלן זיי נעמען 'בעלבאטעווען' אויפ’ן קיך ווי ביי זיך אינדערהיים, נישט פארגעסנדיג איבערצולאזן הונטער זיך אפדרוקן ווי אימער ער האט נאר צוגערירט, אויסגיסנדיג דאס וואסער אויף דער ערד, און איר נאכפאלגען מיט דאס אפוויש פאפיר.

אזוי ארום זיכער צו מאכן זיך צו פארשאפן שטרענג אויפגעברויזטע בליקן אויף אים בעת ער ווארפט זיך שוין דאס קערפער אויף אלע זייטן ביי די שמונה עשרה וועלכן ער וועט נישט פארגעסן אויסצוציען לענגער ווי געוועליך כדי צו מקיים זיין די באליבטע מצוה פון טירחא דציבורא לויט אלע פוסקים.

א מזל האבן זיי די עירליינס אז ס'האט זיך זיי נאכנישט פארגלוסט אריינצושטעלן א באדע צימער מיט א וואנע אינ’עם פליגער.

אז יא וואלט זי גאנץ לייכט פארוואנדלט געווארן אין א מקוה פאר’ן חסיד'ישן איד, צו כאפן א טבילה פאר’ן דאווענען, און נאך איבערלאזן מאראסטיגע טייכלעך אינ’עם באדע צימער, און נאסע שיך אפדריקן אינ’עם גאנצן פליגער.

דער ריינער אמת איז אז דער חסיד איז נישט אינגאנצן שולדיג, א טבע קען מען דאך נישט אזוי גרינג טוישן.

וואס קען ער דען טאן אז דער חסיד'ישער איד ווערט געבוירן ווי עס קוקט אויס מיט בלאטערלעך אויפ’ן חלק התחתון וואס לאזט אים נישט איינזיצן געהעריג.

מוז ער זיך ארומדרייען און זוכן וואו צו גיין און קומען.

וואס נאך פארלאנגסטו פון אים, ער זאל נאך פרעגן מיט א געמאכטע העפליכקייט דעם הונטערשטן שכן רשות בעפאר’ן אראפלייגן מיט אן אומפעט און שנעלקייט דעם זיץ זיך אראפצולייגן, פאראורזאכנדיג אז יענעמס גלעזל קאקא קאלא וועלכער ליגט אויפ’ן טישל זאל זיך אויסגיסן אויפ’ן געביגלטן אנצוג.

אדער גאר ווילסטו אז ער זאל זיך שעמען אריינצוקוועטשן זיין רענצל אין יענעמס אויבערשטן קעסטל צוקנייטשנדיג מאנטלען און זעקלעך אנ'ע רחמנות.

צו פארלאנגסטו ער זאל זען א פראבלעם אין זיך אנכאפן מיט ביידע הענט אויף דעם פאדערשטן שכן'ס זיץ בעת ער סווינגט זיך אריין און ארויס צו זיין זיץ איטליכער מינוט, ציענדיג דעם קאפ-אנלעהנער פונ’עם פארפעסיאנעלער גוי וועלכער האלט אינמיט’ן לייענען א סייענס בוך.

די אלע זאכן אויפ’ן מאנראו באס טוט דאך נישט ער פאר זיין שכן, און נישט זיין שכן טוט דאס פאר אים, טא וואס איז דען א פליגער אנדערש.

מצד דעם חסיד זאל מען נישט זיין אזוי קארעקט, נישט אזוי העפליך, און נישט אזוי שמייכלדיג.

אויב וואלט דער חסיד'ידשער איד געהאט זיין וועג, וואלט ער איינגעפירט א סיסטעם אז מען זאל סווייפן דעם מעדיקעיד קארטל ארויפצוגיין אויפ’ן פליגער, וועלכער זאל ארויספאר’ן א שעה שפעטער ווי געשריבן.

זיצן זאל מען זיך כאפן א שטייגער ווי א פלאץ אויף די פארענטשען שמחת תורה, ווער עס קאפעט מער מענטשן כאפט די ערשטע זיץ, און אז עס ליגט א שטויביגן ביבער היט אדער א צוקנייטשטע רעקל אויף א זיץ מיינט דאס אז עס איז פארנומען.

דאס עסן זאל מען טיילן אזויווי מען טיילט עסן ביי חסיד'ישע טישן, עמיצער אן עסקן זאל ארומגיין מיט טעצער פיש פלייש און פערפעל העכער די קעפ, און דער עולם זאל כאפן מיט די הענט.

עסצייג, גלעזלעך, און באטלעך וואסער, זאל מען ווארפן פון פארנט פונ’עם פליגער אין אלע ריכטונגען און טיכטיגע בחורים זאלן עס כאפן צו פארטיילן פאר’ן עולם האלב און ס'איבעריגע באהאלטן אונטערן זיץ.

מנינים זאלן זיך שטעלן יעדע צען מינוט צווישן די זיצן, און עסקנים זאלן ארומגיין מיט פושקעס פאר פארשידענע צוועקן.

פוירסט קלעס זאל אויך קריגן א ווארימע מקוה, פארשטייט זיך אז אלע פון עקאנאמי קלעס וועלן זיך אויך אריינשטופן אהין.

דער פליגער נאך די רייזע זאל אויסקוקן ווי דאס ביהמ"ד נאכן שושן פורים טיש, מיט טשיקן באטעמס, געפילטע פיש, און פערפעל אויף דער ערד און אונטער די זיצן.

אויך אויפ’ן זיץ דארט אינעווייניג צווישן דעם זיץ מיט’ן אנלעהנער זאל מען קענען טרעפן אפאר פערפעלעך.

מען זאל טרעטן אויף די פארקלעפטע ערד פון אויסגעגאסענע היימישע וויין און גינגער עיל, און פלעשלעך באהאלטענע ווארימע סעלצער זאל זיך געפונען אונטער די זיצן.

דער גערוך זאל זיין א געמישעכץ פון דאס פארבליבענע עסן און די חסיד'ישע רייזנדע.

צו רייניגן וועט מען שוין ארויפשיקן אפאר לעגווארדיע חולעראס...

האט א געשמאקע רייזע און נעמט אייך מיט השפעות טובות.

ביטע אויספאלגען די פארארדענונגען פון די עסקנים.

דער פליגער איז ספעציעל אויסגעשטעלט געווארן צו קענען אקאמאדירן די טויזנטער חסידים.

מען בעט מען זאל זיך בשום אופן נישט אויפהייבן אויף די זיצן ווען דער רבי וועט וואונטשן לחיים.

בחורים וועלן נישט ארויפגעלאזט ווערן אויפ’ן פליגער, עס איז צוגעגריייט געווארן פאר זיי גענוג פלאץ אין די פעקלעך דעפארטמענט.

ביטע שטרענג אפהיטן די גדרי הצניעות.

עס איז שטרענג פארבאטן מיטצוברענגען סיי וועלכע פאטא אפאראטן אדער ווידיאו קאמערעס, די עסקנים וועלן דאס צונעמען אויף אייער אייגענע אחריות.

זייט געווארנט: מענטשן און קינדער מיט די פיאות אויפ’ן אויער וועט מען אנפעינטן די פנימ'ער.

די פיש איז נתנדב געווארן דורך פאלקאוויטש'עס פיש געשעפט לע"נ אביהם.

בכבוד רב, הנהלת הקהילה.

Yahrzeit: Rav Chaim Elazar (ben Tzvi Hirsch) Shapira of Munkacs, the Minchas Elazar, (1871-1937)

Yahrzeit: Rav Chaim Elazar (ben Tzvi Hirsch) Shapira of Munkacs, the Minchas Elazar, (1871-1937). He was a fifth generation descendent of the founder of the Dinov dynasty, Rav Tzvi Elimelech (the Bnei Yisas’char). He learned under his father, the Stryzower Rebbe, author of Darkei Teshuvah on Yoreh De’ah. He succeeded his father as Rav of Munkacs in 1914. Munkacs (or Munkacevo) for centuries the capital of Carpathian Russia , belonged to Hungary before World War I and to Czechoslovakia when that country was created after World War I. He had no children with his first wife, and they decided to divorce. His second wife bore him one daughter, Frimet. From his youth and on, he completed the entire Talmud Bavli and Yerushalmi every two years. He was a prolific author. In addition to Minchas Elazar, he wrote Nimukei Orach Chaim, Os VeShalom on the laws of tefillin and milah, and many other sefarim. In 1930, he fulfilled a lifelong desire and visited Eretz Yisrael with his 13 year old cousin and son in law to be, Baruch Yerachmeil Yehoshua Rabinowicz . Sadly the Munkacser died only four years after his daughter’s wedding in 1933. Soon after his petira, most of the 15,000 Munkatch Jews were murdered in the Holocaust. Rav Barukh, his son in law, – after saving thousands and unsuccessfully attempting to convince other Chassidim to go with him -- made aliyah, and later established a kehilla in Sao Paulo , Brazil , remaining for fifteen years. He then returned to Israel , where he became the Rabbi of Cholon and later established a Beis Medrash in Petach Tikvah which he led until his passing in 1999. Source: http://ezrashi.blogspot.com/2012/05/

מעדני הפרשה - סיפור שמסעיר את העולם מאת ישראל אהרן קלצקין‎‎

סליחה - אחרתי: אפשר לשמוע את הסיפור במספר המסופר: 97223011300+ - גוט שבת Menasche Scharf 00447974160252 2018-04-26 14:21 GMT+01:00 Maadoney Haparshah : אדרבא, תתרגם ושלח לי התרגום ואפיץ גם בארה״ב On Apr 26, 2018, at 7:26 AM, menasche scharf wrote: לכבוד ידידי החשמלי ר' ישראל אהרן, הגדלת עשות, תבורך מפי עליון ותזכה לפרסם עוד ועוד ספורי השגחה פרטית כאלה. ברצוני לתרגם את הספור לאנגלית עבור עלון "השגחה פרטית" היוצא לאור כבר יותר משנתיים כאן בבית המדרש "עדת ישראל" בשכונת טאטענהאם שבצפון לונדון. אם אי מישהו מתקשר אליך אם משאלה דומה, אנא שישלח לי את התרגום או שיתקשר אלי, כדי שלא אעבוד לריק. תזכה למצוות, מנשה Menasche Scharf 00447974160252 2018-04-26 3:23 GMT+01:00 : בס"ד לידידי ומכרי מתענגי מעדני הפרשה ערש"ק אחו"ק בחו"ל, אמור בא"י סיפור המצבה שמסעיר את העולם החרדי הקדמה: בימים אלו של ספירת העומר שבהם אנו מתאבלים על פטירת 24 אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו על שלא נהגו כבוד זה בזה, סיבב הקב"ה ענין מופלא של השגחה פרטית שהחל לפני כחודש ימים וחוזר אחורה יובל שנים, ומסתיים בסוף טוב, שמוסר השכל בצידו. הסיפור המופלא דלהלן אירע זה עתה עם אחי הרב דוד קלצקין שליט"א, ראש הדגל של חברה קדישא חסידים בירושלים, ואני כותבו כפי ששמעתי ממנו: 1 פתיחה: בתוקף היותי ראש הדגל של חברה קדישא בירושלים, מבקר אני בבתי העלמין הר הזיתים והר המנוחות כמעט מידי יום ביומו ולפעמים מס' פעמים ביום, ובמסגרת עבודתי כבר התוודעתי להרבה סיפורים מרגשים ועניינים של השגחה פרטית רבים מספור, אך מה שאירע זה עתה עולה על כולנה, תחילת חודש ניסן תשע"ח בעת השתתפותי בהלויה הבחנתי על הקרקע בין הקברים, בדף פרסום של מישהו שעוסק בשיפץ מצבות, וכיון שבמסגרת עבודתי אני עוסק אני גם בתחום המצבות, לכן הרמתי את הדף ותחבתי לכיסי והמשכתי בעבודת הקודש. כ"ו ניסן תשע"ח יום גשום וסוער בירושלים, חזרתי בערב מהלוויה בהר הזיתים כשבגדי מלוכלכים מבוץ, החלפתי בגדים והוצאתי את תכולת הכיסים והנחתים על השידה. 2 כ"ז ניסן תשע"ח טרם יציאתי לתפילת שחרית אני ממיין את המסמכים וגוזר דינם מי לאשפה ומי יחזור לכיסי, וביניהם אני רואה את אןתן מנשר פרסום של משפץ המצבות הנ"ל, כבר עמדתי להשליך אותה לאשפה, אך מידת הסקרנות שבי גרמה לי אינסטינקטיבית להסתכל על דף הפרסום וראיתי תמונה של 2 מצבות, מצד ימין: תמונת מצבה ישנה מאובקת עם הכיתוב 'לפני' ומצד שמאל אותה מצבה, רק לאחר ניקוי ושיפוץ והכיתוב 'אחרי', אני מתאמץ לקרוא את האותיות הקטנות שעל גבי המצבה וכך כתוב שם: (בקובץ פי די אף המצורף יש תמונה של המצבה) פ"נ האשה עטקה טייבה ע"ה בת הרב דוד שחור ז"ל בהמשך כתוב: זכתה להיקבר בקברי אבותיה מה שלא זכו אחיותיה הצ' חי' וסאניה הי"ד כיון שלא כתוב אמנו ולא כתוב שם בעלה, ומכך שאחיותיה נהרגו עקה"ש, הסקתי שמדובר בניצולת שואה שמתה ערירית ללא זש"ק, בסיום כתוב: נפטרה כ"ז ניסן תשל"א, מיד הבזיק במוחי שהיום מלאו 47 שנים לפטירתה של הגלמודה, וראיתי בכך השגחה פרטית נדירה שלאחר ימים רבים שהפתק מונח בכיסי אני קורא אותו בדיוק ביום היא"צ. בתפילת שחרית בביהמ"ד פינסק קארלין אמרתי קדיש לע"נ, לאחר התפילה סיפרתי לאדמו"ר שליט"א ולציבור המתפללים את המעשה, כולם התרגשו מהסיפור והדליקו נרות והאדמו"ר בעצמו פתח משניות והחל ללמוד לע"נ, ומי רואה אותו לומד ואינו מצטרף?. לאחר התפילה חשבתי לזכות עוד כמה יהודים במצוות חסד של אמת, סיפרתי את הסיפור בקו המשפחתי (וואטספון), משם עבר הסיפור לקווים אחרים ועי"כ התפרסם הדבר והגיע לאלפי אנשים שאיני מכירם שאף הם עשו דברים טובים לעילוי נשמת הגלמודה הנ"ל. 3 ראיתי שהסיפור צובר תאוצה, טלפנתי לבעל הפרסומת ושאלתיו על פרטי המצבה, סיפר האיש שמזה שנים הוא עובד בתחום ומפעם לפעם הוא ביקש מלקוחותיו רשות להדפיס תמונת מצבת קרובם לצרכי פרסום, אך כצפוי איש לא הסכים מפני כבוד המשפחה, וכי מי רוצה שמצבת קרובו ידגמן על פרסומת?. יום אחד פנה אלי הגאון רבי בנימין רימר מראשי ישיבת טשעבין בירושלים (חתנו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל) וביקש לשפץ מצבה של קרובת משפחתו (אחות זקנו), סברתי שבמקרה הזה שאין משפחה קרובה שיכולים להיפגע אולי זו הזדמנות, לשמחתי הרבה הרב הסכים, בהסבירו שיתכן שיצא מזה בעתיד טובה לנשמת הגלמודה שמישהו יעשה משהו לטובת נשמתה, וכך מודעת הפרסום מסתובבת כבר מעל 12 שנים. אמרתי לו: חכם עדיף מנביא וסיפרתי לו בהתפעלות על המקרה שבדיוק ביום היא"צ קראתי את הפרסום. כיון ששמעתי כך, התקשרתי תיכף להרב רימר לספר לו את הדברים ובעיקר לשמוע פרטים נוספים על הנפטרת, וכך סיפר: היא עלתה לארץ בשנת תרצ"ד, מס' שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, וחייה ניצלו בזכות מעשה מסירות נפש, כדלהלן: מלפנים גרו ברוסיה בעיירת מינסק, באותה תקופה הסתבך אביה ר' דוד שחור עם רשויות המס ברוסיה, (יתכן שהרוסים שמעו ששם משפחתו 'שחור' והסיקו מכך שהוא עובד ב'שחור' יא"ק) לילה אחד הגיעו סוכני הקג"ב לעצור אותו, בתו טייבה פתחה בצעקות לשוטרים ואמרה: תעזבו אותו, אני זאת שעשיתי את עברות המס ואבי לא קשור כלל לעסקים, לאחר ויכוחים ובנס גלוי הם עזבו את הבית בידיים ריקות, כנראה לא היה להם כל צורך בנשים לעבודות בסיביר וכך ניצלו חייו. אך האדמה שבערה מתחת לרגליהם גרמה להם לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ הקדושה, שתי אחיותיה המוזכרות במצבה כבר היו נשואות אז, ונשארו שם ונספו במלחמה הי"ד. בשנים הראשונות הם גרו בירושלים בבתי ברוידא ולאחר פטירת הוריה שנקברו בהר הזיתים עברה לגור במרכז הארץ, שם עבדה מעל עשרים שנה כרוקחת של קופ"ח בתל אביב, לאחמ"כ עברה לבית אבות. וכפי שרשום על המצבה חילקה כספים רבים לצדקה ולמוסדות התורה. ממשיך הרב, למדתי בישיבה בבני ברק והייתי משתדל לבקרה אחת לשבוע, ובבין הזמנים ששהיתי בירושלים ביקשתי מאחי שיואיל לבקרה במקומי, ביום חמישי כ"ז ניסן תשל"א הוא הגיע לבקרה ולחרדתו מצא אותה גוססת, זכתה שהספיק לומר עמה וידוי וקבלת עול מלכות שמים והחזירה את נשמתה ליוצרה, קברנו אותה בירושלים סמוך לקבר אביה. בשלב זה הוספתי לקו המשפחתי גם את החלק הזה שגם הלך והתפרסם כתוספת משלימה לסיפור ההשגחה פרטית. 4 ביום שני השבוע ח' אייר תשע"ח אני מקבל טלפון מיהודי שהזדהה בשם אהרן, וכה היו דבריו המצמררים: הסיפור שהתפרסם בשבוע האחרון על ידך הגיע גם אלי בדרך פלא, ומיד כאשר שמעתי את פרטיה נעשה כל בשרי נעשה חידודין חידודין. וכיון שעל ידך אירע הפרסום והמכשה הגיע לאוזניי אספר לך דברים כהוויתן. לפני כ-50 שנה, הייתי אז בחור צעיר, ואירע שנכנסתי לקופת חולים בתל אביב לרכוש משחה מסוימת שנצרכתי למרוח על עורי, בהגיעי הביתה פתחתי את האריזה והתברר לאכזבתי שזו איננה המשחה הנכונה, התמלאתי כעס על בית המרקחת וחזרתי לשם זעוף פנים בטענות למה רימו אותי, ודרשתי שיחליפו את זה במשחה המתבקשת, הרוקחת ענתה לי שאין אפשרות להחליף לאחר שכבר פתחתי אותה, כעסי התגבר והאשמתי אותם במחדל. מתברר שיחד איתי עמד שם עוד לקוח שביקש משחה ובטעות התחלפו היוצרות, אך בעוד הראשון הגיע מיד להחליף בחזרה, אני פתחתי כבר את האריזה ולכן לא הסכימו להחליף לי אותה, התחלתי לזעוק ולהשתולל, ענתה לי הרוקחת לא אני שירתתי אותך, נקרא לגברת טובה הרוקחת, מיד יצאה הגברת מחדרה לשמע הצעקות, ואכן זיהיתי את הגברת המבוגרת שאצלה רכשתי את המשחה, אך כבודי האבוד לא נתן לי להודות בטעות שעשיתי, וכדרכם של אנשים האשמתי אותה בטעות, וכך המשכתי לצעוק, היא לא ענתה, בתגובה זרקתי את המשחה על השולחן ופלטתי משפט נורא "לילדים שלך תשתמשי עם המשחה הזאת", שקט השתרר, גברת טובה לא הגיבה אך פניה האדימו, גם ראיתי שהמוכרת הסתכלה עליה ברחמנות ובכאב, עזבתי את המקום בפחי נפש. 5 לאחר כמה שנים, כבר הייתי מאורס בשעטו"מ, ושבת אחת אחה"צ אני יושב בבית הכנסת השכונתי ומאזין לשיעור במסכת אבות והרב קורא בפרק ב' משנה ו' את הסיפור הידוע על הלל הזקן שראה גולגולת אחת שצפה על פני המים ואמר 'על דאטפת אטפוך' וכו' פירוש: נהרגת מפני שהרגת אחרים, ומי שהרגך אף הוא סופו ליהרג, וציטט הרב את דברי הרמב"ם בפירושו על המשנה: 'אמרו חכמים, במידה שאדם מודד, בה מודדים לו, וזה דבר הנראה לעין, בכל עת ובכל זמן ובכל מקום, שכל מי שיעשה רע ויחדש מיני החמס ופחיתיות שהוא עצמו יוזק מן רעות ההם בעצמם, מפני שהוא למד מלאכה שתעשה נזק לו ולזולתו' הטעים הרב ואמר: הרי ידענו כי מרובה מידה טובה ממידת פורענות פי חמש מאות, ממשיך הרמב"ם ומפרש: 'וכן כל המלמד מעלה שמחדש פועל טוב מן הטובות, יגיעהו תועלת הפועל ההוא, מפני שהוא מלמד דבר שיעשה טוב לו ולזולתו' מוסיף הרמב"ם ומשבח את הפסוק וכותב: 'ודברי הכתוב בזה טובים מאוד (איוב לא יא) כי פועל אדם ישלם לו' כפי הפתגם הידוע 'וואס מען טוט טוט מען זיך' פתח הרב ספר איוב והקריא את דברי המלבי"ם על הפסוק הזה שמסביר: שענין זה, שהעושה רע לזולת גורר רע על עצמו והעושה טוב לזולת גורר טוב על עצמו, אינו בתורת שכר או עונש, אלא מציאות בטבע, וכשם שהמכניס ידו לאש ונכווה מכך, אין זה עונש כי אם פועל יוצא בטבע, וכן האוכל ושבע אין השובע שכר על האכילה כי אם פועל יוצא בטבע שהטביע השי"ת בעולם, כך העושה רע מושך על עצמו רע כפועל יוצא ועאכו"כ העושה טוב מושך טוב על עצמו וסובביו. סיים הרב ואמר: שמי שכבר נכשל וגרם רע לזולת עדיף שיבקש את סליחתו לפני שיוזק. כיון שעמדתי אז לפני נישואיי, חשבתי לעצמי שחתן מוחלין לו על על עוונותיו וזהו הזמן לבקש סליחה ומחילה מחברים ומלמדים שפגעתי בהם וכן מקרובים ובני משפחה וכו', ואכן כך עשיתי, וכולם מחלו כמובן. אך אותו סיפור כלל לא עלה בזכרוני אז ולכן לא עלה על דעתי ללכת לפייסה ולבקש סליחתה. באותו קיץ נישאתי באושר לרעייתי מלא תקוה לחיים מאושרים, אך לצערנו עובר שנה עוד שנה ועוד שנה והבית ריק, פנינו לרופאים, עשינו כל מיני טיפולים וסגולות, וילדים אין. 6 יום אחד הזדמנתי ליד אותו קופת החולים בת"א ונזכרתי בסיפור המשחה הנ"ל, והחלטתי להכנס לפייסה, ואולי ע"י כך תבוא ישועתי. אני נכנס לבית המרקחת מבקש את גברת טובה, הם מסתכלים עלי בתימהון, ואומרים: אתה מתכוון לטובה שחור? היא כבר לא עובדת כאן כמה שנים והועברה לבית אבות של כללית בגדרה. באותו רגע לא היה לי פנאי לנסוע לשם, והענין שוב פרח מזכרוני, אך לאחר תקופה נסעתי פעם אחת בכביש בינעירוני ואני רואה שילוט 'גדרה' מיד נזכרתי מהמקרה, והחלטתי להיכנס לעיר ולחפש את בית האבות הנ"ל, אני נכנס ומברר בקבלה על אשה בשם טובה שחור, ולצערי נאמר לי שהיא נפטרה כמה שנים קודם לכן, לשאלתי היכן קבורה לא ידעו לענות, אך את שם אביה ידעו לומר לי "טובה בת דוד שחור" ושע"פ הרישום שלהם היא נפטרה בכ"ז ניסן תשל"א ללא ילדים. מאוכזב עזבתי את המקום ופניתי לחברות קדישא בעיר ובאזור מרכז הארץ, אך לא מצאתי שום מידע עליה. הרבה ברירות לא נשארו לי, החלטתי לעשות כמיטב יכולתי לטובת נשמתה, וכך אני שומר מזה שנים את יום פטירתה, לומד ומתפלל לעילוי נשמתה. 7 וכך ממשיך אהרן את סיפורו בסערת רגשות: לפני כ-15 שנים, בוקר אחד אני קם משנתי בתחושה מוזרה בפניי, אני מסתכל במראה, עיניי חשכו למראה צורת פניי שהתעוותו ע"י עיוות שפתיי, ועקב כך גם הקול שלי השתנה בצורה מוזרה. קיוויתי שזה משהו ארעי ויחלוף לאחר כמה שעות, אך מהר מאוד התבדיתי, פניתי לטובי הרופאים שלא ידעו לעזור לי, אמנם היתה אפשרות לעשות ניתוח שסיכוייה חלשים מאוד, אך זו ירדה מהפרק בשל הסיכון, כאבי הנפשי היה קשה מנשוא, שימשתי עד אז עשרות שנים כבעל קורא מדי שבת בבית הכנסת וכן אמרתי שיעורים מדי יום ובעל תפילה נעים הייתי בשבתות ובימים נוראים וכו', וכעת עקב עיוות קולי לא הייתי מסוגל להמשיך במשרותיי אלו בנוסף לגודל הבושה מעיוות הצורה, הלכתי לגדולי ישראל לבקש ברכות, אחד מהם ענה לי שאולי אחפש לתקן משהו שקשור לפה ולדיבור. אני מנסה לשחזר ואין מוצא, לא ידעתי את נפשי, התפללתי להקב"ה שיאיר את עיני, כך עברו עלי שנים רבות עד שהסביבה התרגלה לקולי המשונה ולפרצופי המוזר. 8 בתחילת שבוע שעבר ב' אייר תשע"ח אני שומע בביכ"נ סיפור על השגחה פרטית שאירע זה עתה ליהודי מירושלים בשם ר' דוד קלצקין, שמצא פרסום של משפץ מצבות שעליה רשום השם 'עטקה טויבה בת ר' דוד שחור' בדיוק ביום היא"צ שלה והיא קבורה לפליאתי בהר הזיתים, לאחר עשרות שנים שחשבתי שהיא ודאי קבורה בגוש דן. פניתי תיכף לחברה קדישא בירושלים ואמרו לי היכן היא קבורה (כמה שורות אחרי קברו של האדמו"ר מלעלוב זצ"ל שנפטר ביום כיפור תש"ע), ידעתי היטב מה עלי לעשות, וכבר ביום חמישי עליתי ירושלימה נכנסתי לישיבה וביקשתי מכמה בחורים שיצטרפו אלי בתשלום להר הזיתים, אמרתי את המשניות עם שם האשה ואותיות נשמה, לאחמ"כ חלצתי נעליי פרצתי בבכי נורא שנמשך דקות ארוכות ואמרתי 'חטאתי לאלקי ישראל ולטייבא עלקא ב"ר דוד' כפי הנוסח המופיע בשו"ע, ביקשתי סליחה ומחילה מכל ליבי, הציבור ענה 3 פעמים מחול לך, משם המשכתי לכותל המערבי בתחושה מרוממת ומשחררת, כי הרגשתי שמן השמים סיבבו את כל סיפור ההשגחה פרטית עם ביום היא"צ כדי שישועתי תבוא, התפללתי מנחה וערבית בבכיות עצומות כפי שטרם התפללתי בחיי, נתתי צדקה לעילוי נשמתה והבטחתי לאבא שבשמים שאם תבוא הישועה אפרסם את הנס בכל דרך אפשרית. 9 בבוקר שבת האחרון ו' אייר תשע"ח ש"ק אחו"ק אני קם ממיטתי ללכת לתפילה, אני שוטף את פניי ומסתכל במראה והנה שב עורי כבימי קדם, לא ייאמן, הפנים התיישרו כפי שהיו לפני 15 שנה, הרמתי שאגה, אשתי חשה לכיווני ולא מאמינה למראה עיניה, אני מתחיל לדבר והנה הקול שלי חזר לקדמותו כבימי עלומיי, צעדתי לבית הכנסת בריקוד, ידעתי היטב מי הרופא, רופא כל בשר ומפליא לעשות. והנה מגיע קריאת התורה ומסובב כל הסיבות סיבב שהבעל קורא נהיה צרוד ואין מי שיחליפנו, מנסים לחפש מחליף ואיש לא ניגש, בפרט שזה שתי פרשיות - אחרי וקדושים. עשרות שנים הייתי בעל קורא עד לאותו מקרה שמאז לא ניגשתי, אני קם ממקומי וניגש לבימה ופותח בקריאה 'אחרי מות שני בני אהרן' לפתע עלה לי כל הרגש הצבור בתוכי ופרצתי בבכי נורא מול כל הקהל, כך שתי דקות של שקט ומבוכה עד שהצלחתי להמשיך, כל הציבור היו בהלם לקול הנפלא שחזר אלי לאחר שנים, ואז גם הבחינו שצורתי חזרה לאיתנה. לאחר התפילה הודעתי שבמוצ"ש תתקיים סעודת מלוה מלכה רבתי לכל הציבור, שם סיפרתי את הסיפור המלא כפי הבטחתי בכותל המערבי. וכאן מוסיף לי אהרן: לאחר מאמץ השגתי את הטלפון שלך, איני מכירך ואינך מכיר אותי, אך דע לך שלא בכדי סיפור ההשגחה פרטית התפרסם בכל הארץ, מן השמים סיבבו שזה יתפרסם עד שיגיע אלי, שאזכה להיוושע לאחר שנים של סבל בזכות פרסום הסיפור, וכעת תפרסם בבקשה את החוליה הזאת שסיפרתי לך זה עתה. סוף דבר יהודים יקרים, אחיי ורעיי, מסיים ר' אהרן, פגעתם בזולת? אל תחכו שנים עד שכבר יהיה מאוחר, תיכנעו ותבקשו סליחה גם אם סבורים אתם שצדקתם ולא תצטרכו לעבור את הסבל הנורא. אחרית דבר אחי ר' דוד מוצף בימים אלו בטלפונים מאנשים שהסיפור הגיע אליהם, והם מספרים כי השלימו עם אנשים שהיו מסוכסכים איתם שנים רבות, חברים ובני משפחה, ועוד כהנה וכהנה. ישתדל כ"א להרבות שלום בין אחים, טול עט וניר, רשום לפניך רשימה של מי שאתה חושב שאולי נפגע ממך, וכמובן יש להתפלל ולבקש מה' שירענן את הזכרון ויכון הדרך, כי מי יודע מתי פגע במאן דהו ושכח וה' תובע את עלבונו. וגדול השלום שעי"כ נקרב את הגאולה בב"א. יהי רצון שיהיו הדברים לתועלת ולהצלחת ישראל אהרן בן מאנצ'י

רגעי הפוגה בחיים של פליטות

The English version is available here: https://www.jpost.com/opinion/article-714628 י' באב תשפ"ב, 7.08.22, 16:29 - חופשה תלושה - קו מאסף אירופה עו"ד רועי אביקסיס, ראש המערך לשירותים רוחניים בתפוצות בהסתדרות הציונית העולמית, נציג המזרחי במוסדות הלאומיים - שב לישראל אחרי מחנה קיץ לפליטים מכל רחבי אירופה רגעי הפוגה בחיים של פליטות האוטובוס - עם שני נהגים שמתחלפים כל שמונה שעות - יצא ביום שני בבוקר מקייב בדרך למחנה קיץ לבני נוער ,פליטים מאוקראינה, הפזורים בכל רחבי אירופה. תחנה ראשונה – קייב. ראשונים היו הצעירים מקייב כ-עשרה חניכים, אחרי נסיעה של 16 שעות הם הגיעו ללמברג ומשם לפולין אספו פליטים בפשמישל, קרקוב ומשם לוורשא, משם האוטובוס עשה דרכו לאוסטריה עוד נערים ונערות עלו על האוטובוס בוינה, אחרי ארבע שעות נסיעה, האוטובוס אוסף בברלין, במינכן, פרנקפורט וקרלסרוה בגרמניה. קדימה לשווייץ האוטובוס אוסף בציריך, משם למילאנו, המושבים האחרונים נתפסו ומשם נשארו רק עוד ארבע שעות עד למחנה על פסגות אלפים על גבול איטליה צרפת. בתום מסע של 48 שעות תחנה סופית עיירת הנופש ססטריריה איטליה. פגשתי את חלקם לפני ארבעה חודשים על גבול מולדובה אוקריאנה, גם אז הם ירדו מאוטובוסים אלא שאז זה היה בגבול אוקראינה מולדובה. הם יצאו באישון לילה מביתם באודסה, חרקוב או קייב במנוסה, במטרה לחצות את הגבול מערבה. הפעם המסע הארוך הוא מסע הפוגה. חופשה תלושה מחיים תלושים שהם חווים בחודשים האחרונים. הזכות להיות פליט הצעירים נקבצו מכל רחבי אירופה. מאוקראינה, בלרוס, מולדובה, הולנד, פולין, טורקיה, גרמניה, אוסטריה, צרפת, ספרד, שווייץ ואיטליה. קבוצות קבוצות שלושה, חמישה, עשרה. הפליטים הצעירים מחוברים לרשתות הווירטואליות, שמה הם נחשפו למודעה של "המדרשה הציונית" שקראה לבא למחנה קיץ לצעירים שעזבו את אוקראינה המופצצת. חבר מביא חבר. כאש בשדה קוצים הפלייר עובר מהורה לילד בכל רחבי אירופה מדלג בין קבוצות הווטסאפ. הפיתוי אדיר. שבוע אחד של חופשה מתוך חיים ללא בית. מה הסיפור שלך? כל חניך או חניכה במחנה הוא סיפור מרתק. כ-50,000 יהודים שברחו מאוקראינה נמצאים במדינות שונות באירופה. הם בחרו במסלול אחר מ-35,000 העולים שעלו לישראל בחודשים האחרונים. חלקם עדיין מחכים שהמלחמה תסתיים ויוכלו לחזור לאוקראינה, חלקם ברחו למערב אירופה וכשהבינו כי המלחמה ממשיכה לתקופה בלתי ידועה הם חזרו לארץ המדממת להתאחד עם ההורים והגברים שגוייסו, חלקם החליטו לפתוח דף חדש באחת מארצות אירופה וממתינים לקבלת האזרחות, חלקם כבר עשו עליה לפני שנים אך חזרו לאוקראינה ומסיבות שונות אינם יכולים לחזור שוב לישראל. הם חיים על המזוודות כבר 4 חודשים נעים בין הרצון לפרוק את המזוודה ולהתמקם לבין התקווה לחזור לארץ מולדת. קריאה למילואים המדרשה הציונית הוקמה לפני 20 שנה באוקראינה כדי להביא קול חינוכי יחודי שמשלב יהדות עם ציונות . הם פעלו במשך למעלה מעשור בכל רחבי חבר המדינות לשעבר ומאות בני נוער שבו ליהדותם והתחברו למדינת ישראל .רבים מהם עלו לארץ ומתגוררים בישראל. כבר חמש שנים שאין פעילות של המדרשה. המדרשה השמידה את עצמה. כל מחזור בוגרים הפך להיות דור מנהיגים שעולה לארץ, שכבות הנהגה עולות זאת אחרי זאת לא ניתן להמשיך ולקיים פעילות באוקראינה. "מנוע ההנהגה" נטוע עמוק בישראל. המלחמה המפתיעה הניעה מחדש את המדרשה. בשריקת מפקד אחת, התגייסה החבורה למילואים. תוך שבועיים הוקם צוות, נמצא מלון, נאספו החניכים, נכתבה תוכנית חינוכית. כ- 20 אנשי צוות התייצבו בהכשרת המדריכים שנעשתה בזום והכריזו "הננו". המדרשה קמה לתחייה. צוות המחנה מגוון ורב שכתבתי. רווקים ורווקות בני 20-25 שעלו לפי כמה שנים כבוגרי המדרשה הציונית, מדריכים שברחו רק לפני כמה חודשים מאימת המלחמה לישראל ועכשיו יצאו לשליחות לסייע לאלו שנשארו מאחור, משפחות שעלו לארץ לפני 20 שנה יחד עם ילדיהם צברים שגדלו על מורשת אבא ואמא, מחוייבים למשימה, חיים את השליחות, המשימה תבועה ב- DNA שלהם, וגם לאה שנולדה בארץ לעולים חדשים בשנות ה90, ישראלית צברית לכל דבר שנאבקת עם הזיכרון שלה כדי לגייס את הרוסית שפת אמה אך לא שפת עמה. המקצוענים יש נטיה לחשוב כי חינוך בלתי פורמאלי זה מקבץ של אלתורים "בלתי פורמאלים" מתובלים בכיף עם מסר בגובה נמוך. לא אצל המקצוענים של המדרשה הציונית. נושא המחנה: "מעניקים עתיד לעברנו". נושא המחנה משוטט בין הפרספקטיבה ההיסטורית של עם הנודד לאורך אלפי שנים ומחפש את התשובה למה? לשם מה? מה משמעות הנדודים בהיסטוריה היהודית, לבין חווית הנדידות והפליטות הנוכחית. מה משמעות חיי הנדודים מודל 2022? לכל דבר יש משמעות במחנה, גם לעובדה שהמחנה מתקיים באיטליה (למרות שזה המקום היחיד שנמצא פנוי שבועיים לפני המחנה). "הבלתי פורמאלים" של המדרשה הציונית הבינו שאם כבר הגענו לאיטליה, ניתן כבוד למקום. אליעזר שרודנסקי, המנהל החינוכי של המחנה מסביר לי "איטליה היא שער כפול. "שער טיטוס " והחורבן לפני כ-2000 שנה ושער השיבה והגאולה במאה ה- 20 עם עשרות אוניות המעפילים שהפליגו מנמלי ארץ המגף. איטליה היא תחנת מעבר בפרקים המכריעים בתולדות עמנו. החניכים נמצאים עכשיו על פרשת דרכים ויכולים להזדהות עם הסיפור היהודי כסיפור שלהם. לנו זה מאפשר לגעת לא רק בנקודות מפתח בזהות היהודית, אלא גם לדבר על מה שחווים החניכים בדרך אגב, בלי "לחפור". לשם מה? כששאלתי את רכזי החינוך של המחנה מה התשובה שלהם לשאלה "לשם מה?" הם ענו: משהו הרעיד את המציאות זוהי הזדמנות שלא תחזור. מסך הברזל נפל לפני 25 שנה- מיליון יהודים עלו אך עוד מאות אלפים טרם שמעו את הקריאה. המלחמה הנוראית היא קריאת השכמה נוספת כדי להקיץ את המתלבטים. במחנה אנו מציבים לחניכים את השאלה, פורסים לפניהם את התהליכים ההיסטוריים ונותנים להם לבחור את התשובה. כשיסתיים המחנה באיטליה, כל הצוות ידלג לצרפת למחנה נוסף הפעם מחנה למשפחות. עבור חמישים משפחות שיגיעו למחנה (ללא הגברים שנשארו באוקראינה), שחיות כבר כמה חודשים על המזוודות, השאלה הופכת להיות יותר פרקטית. זוהי לא רק שאלה פילוסופית. בראשון בספטמבר הם יצטרכו להחליט לאיזה מסגרת ישלחו את הילדים ללמוד? קצבאות הפליטים יופסקו והם ידרשו להתחיל לעבוד, ההמתנה עם "מזוודות לא פרוקות" בתקווה לחזרה או טו טו לאוקראינה תדרוש הכרעה. בצומת הזאת ,בדיוק, אנשי המדרשה הציונית רוצים לכוון את התנועה. עכשיו נופשים! שוחחתי עם כמה נערות שהצטרפו אלי למעלית. הם ספרו לי שהם מאודסה. באו מאודסה וישובו לאודסה בסוף המחנה. הייתי סקרן לדעת מה עובר עליהם, האם הם חוו את ההפצצות? האם משהו מבני משפחתם נפגע? למה הם לא בורחים? למרות האנגלית המצויינת שהיתה להם – הן לא שתפו פעולה, זיהיתי שהם גם לא מתרשמים מהסקרנות ומהאמפתיה שלי. כשספרתי זאת לאלישע, מנהל המחנה, הוא אמר לי שההנחיה היא ברורה. לא מדברים עם הילדים על המלחמה. לא מעבדים את חוויות המלחמה. עכשיו נופשים, נהנים, לומדים בכיף, מתנתקים. אם הילדים רוצים לדבר, נותנים לזה מקום, מקשיבים. תשעה באב במחנה קיץ את הצעד הראשון שלי בעולם התפוצות עשיתי בשנת 1997 אז נשלחתי לקייב להיות מדריך במחנה של בני עקיבא והסוכנות היהודית. תשעה באב חל באמצע המחנה . אני זוכר את ההתלבטות כיצד מדברים על תשעה באב עם חניכים שלא שמעו על הצום מימיהם. בקשנו מהם במשך כל הלילה לבנות מודל של בית המקדש ולהציב אותו בכניסה למחנה לציון תשעה באב. עם הצבת המודל, לפנות בוקר, הגיעו המדריכים והרסו את המודל מול עיניהם המזועזעות של החניכים, כך בקשו המדריכים לצור תחושה של אבדן אצל החניכים ,טריגר פתיחה להמחשת סיפור החורבן. בפרספקטיבה של עשרים שנה נראה לי קצת מזעזע ואקט שלא בהכרח יבטיח הזדהות עם המסר. השנה, במחנה, לא זקוקים למניפולציות. הנערים והנערות חווים בחודשים האחרונים יציאה לגלות מתוך גלות וחורבן בית אישי. נותר לנו במחנה לתמרר להם, מתוך המצוקה הזאת, את הדרך לארץ ישראל.

Living higher (Not St. Moritz...)

Dear Rav Menasche At the middle of Parshat Matos, we read this week how the tribes of Reuben and Gad (later joined by half of the tribe of Manasseh) asked for the lands east of the Jordan as their portion in the Promised Land, these being prime pastureland for their cattle. Moshe Rabeinu is initially angered by the request, but subsequently agrees on the condition that they first join, and lead, in Israel’s conquest of the lands west of the Jordan. During the exchange - it seems that not only the tribes themslves, but even Moshe Rabeinu, is only relating to the "practicality" of staying in the "East Bank",( If you stay on the east side, who will fight to conquer the West bank etc.) but nothing about the fact that they all waited 40 years in order to enter Eretz Yisrael with its holy features. Why was Moshe Rabeinu not reprimanding them for being interested only in the material side of their lives and future generations ? Perhaps, Because there are (at least) two ways to elevate ourselves spiritually. The one process may depend on where we are. A holy location might give us an uplift which helps us as human beings to reach higher levels. But equally, we can achieve similar holiness in our lives by sanctifying our behaviour ourselves, Without "external assistance". - It is obviously a bigger challenge to be a lofty individual in Las Vegas than in Jerusalem, Yet it is possible. As we know from our daily experiences and temptations. So, back to the tribes wishing to live in the East bank. Moshe Rabeinu knew that it would be a great challenge for them, but an achievable one. Indeed the East bank of the river Jordan was later annexed to Eretz Yisrael - on the merits of the tribes residing there. Kind regards & Good Shabbos CMB

The Travelling Jew - Part III

Leave it all to the experts - Great kosher food, shomer Shabbat - Travel kosher without the hassle Learn from others’ mistakes: Finally, read the following with a pinch of sugar:

We were the first time in the Saas Valley and had booked a double room with half board through a travel agency for a walking holiday. 

In comparison to other hotels, the brochure of the Hotel Monte Rosa looked really good and we were sure to have made a good choice. 

When we got there, we had to look for the hotel: it is not in fact on a conventional road, but quite away on a hill and is only with difficulty to reach a badly paved narrow footpath. 

On the road there is a tiny parking lot, just enough for three cars and one parking space was constantly used by the hotel owner. 

We thought: “OK, we have booked, so we also have to try and make the most out of the whole situation - and dragged our luggage up the hill to the hotel. 

A reception or the like did not exist; only a narrow corridor, where the landlady us the keys handed over to a double room with the remark that this was the only remaining free double room. 

Somehow we sensed there was anything but good. 

Unfortunately, we were right: the room was tiny with a very depressingly low ceiling, which was underscored by the dark wood panelling and the few badly-worn furniture. 

The bathroom had a small shower, sink and toilet… and room for a slim person. 

With our friendly question for another room told us the hostess, the rooms were all so - the hotel is just historically and come from the year 1850. 

At breakfast we noticed immediately because of the number of covered tables, that the house was far from being fully booked, but not more than 30% occupied. 

The whole breakfast was very basic, really spartan and drab. 

Fruit or other ingredients did not exist. 

The dining room had the character of a small canteen with its meager equipment. 

The single dinner without alternative was captured in a relatively short period in the style of a hostel. 

After clearing was later than at 21:30hrs curfew - a lounge, it was unfortunately not. 

When we come to the Saas Valley again, we will certainly book another hotel based on our experience. 

We can recommend the Three-Star Monte Rosa not!” It used to be that if you were an observant Jew, traveling was like a military operation. 

It required days or weeks of planning. 

You had to research your destination, scout out hotels within walking distance of kosher restaurants (if there were any), figure out which supplies to take (cans of tuna? Crackers? Dried fruits and nuts?), and hope that you would be near enough to a market to buy the fresh fruits or vegetables to prepare with the knife and cutting board you had brought. 

Half of your suitcase would be food and utensils. 

You hoped you might meet someone who would take you in for a Shabbat meal - again, assuming there were any Jews in the area where you were staying! You could enjoy the sights, but eating would be a challenge. 

If you were not near an established Jewish community, Shabbat was likely to be a very quiet, very lonely day. 

But it is not like that anymore. 

Now there are kosher tour companies that enable you to pack your clothes and personal items and leave the worries about meals and Shabbat to them. 

Do not leave for the hotel without preparing: bread & bread knife (there is not sliced bread in the shops!), small amount of disposables to tidy your over until you buy locally, drinking water (summer is quite hot!), do not drop litter – always dispose of your rubbish as top priority! When you take a kosher tour, your guide, a shomer/et mitzvot, will check the kitchen and to make sure all the ingredients that will go into your meal are kosher - from meat and fish to checking vegetables for bugs, and ensuring that all preparation and cooking is done using only kosher utensils - which will either be prearranged at the location or brought along with the group. 

Kosher foodstuffs not available locally are carried with the group. 

Kosher travel today offers tourists all of the benefits that they require. 

Someone else has worried about a good hotel, a good location, and flights that make the most of the time available. 

Someone else has the experience to plan travel at your destinations in the most efficient manner, taking you from place to place using the shortest routes, pacing the traveling so that it is varied and neither too strenuous nor too sedentary. 

Your kosher travel company will be informed as to opening hours and best times to visit, and will employ local guides who speak the native language as well as English to accompany you in addition to the company's guide who is with you for the entire tour. 

Together they will bring you to see the highlights of each place you travel, including the history, customs, lifestyle and current issues in the locales you visit, while maintaining an interesting and entertaining vibe throughout. 

The company arranges for tickets to performances and enables you to meet with local people and to begin to understand their lifestyles and world views. 

In addition, your kosher travel company makes sure to locate places of Jewish interest wherever you go. 

People who take kosher tours with a group of strangers inevitably find they are traveling with friends - people with similar interests and people who like themselves are adventurous and interesting. 

Typically, travellers keep in touch with each other after the tour and many times choose to travel together again. 

Traveling with a kosher travel company enables you to have experiences you never dreamed of! You can travel with us the Jewish and Kosher way all around the world, to the following destinations: Japan, China, Vietnam, Morocco, Brazil, Argentina, Chile and Peru, Mexico and Guatemala, Ecuador and the Galapagos Islands, South Africa and of course in Europe, Spain, Portugal, Poland, Switzerland, Lithuania, Belarus, Ukraine, Russia, and more. 

We offer Kosher vacations in Switzerland and Holland as well – the perfect summer experience. 

So pack your bags, bring along your sense of adventure and your camera and leave home all of your stress, tension, and worries! Kosher travel is simply an adventure!

Rona Michelson and Einat Shoval, 03/07/14 14:58

Source: http://www.israelnationalnews.com/News/News.aspx/182165#.U6wc8fldXTo

Dov Kagan, Founder & Chairman, Morocco Riads & Beyond, luxury@moroccoriadsandbeyond.com, www.moroccoriadsandbeyond.com

שליח ציבור או משולח צבור?

למה נקרא שמו "ברעטיל"? פעם היה עמוד, אז התחילו לריב מי יתפלל לפני העמוד, במקום לכוון את לבם לאביהם שבשמים – דע לפני מי אתה עומד – וכשנשבר לרסיסים נשארו כמה נסרים = ברעטלעך

בשנת האבל האבל הוא "חיוב" להתפלל כשליח צבור, אבל אם הוא ממשיך אחר שנת האבל, הוא כבר לא "חיוב" אלא "נצרך"...

ודילוגו עלי אהבה - איך החזן מדלג על מלים וחצאי מלים . . . 

פעם נגש מאן דהוא לעמוד והצבור נלאה מלחכות עד שגמר את תפלתו, אז נגש אחד מהם לש"ץ לשאול אותו למה נגש היום לעמוד, וענה לו שיש לו יאהרצייט, נענה הלה לעומתו "אולי לך יש יאהרצייט, אבל לנו אין לנו יותר מ"שעה-צייט"!

דרך העולם שיתום נגש לעמוד להתפלל בתור שליח ציבור.  אמנם כשהעמוד עצמו "יתום" - אף אחד לא רוצה להיות חזן, היה אתה השליח צבור, כדי שהעמוד לא יישאר יתום!

וואס מ'לאזט אויס הויעך זאגט מען הויעך און וואס מ'זאגט שטיל לאזט מען אויס שטיל

אדער דער צבור מאכט דעם גיהינום פאר'ן אבל אדער מאכט דער אבל דעם גיהינום פאר'ן צבור

למה האבלים אומרים הריני כפרת משכבו, משום שהם סובלים אחד עשר חודשים בלהתפלל לפני העמוד

פירוש "מרוצה" לקהל: שיכול "לרוץ" מהר בתפלה, כאוות נפשם של אלה בקהל הנחפזים ללכת לעבודה...

ער האט א גוטע חיתוך הדבור: ער שניידט אראפ א האלבע פון יעדעס ווארט

ער קומט אן צום דאווענען ווען דער עולם האלט ביי "כי בא סוס פרעה" און לויפט ארויס ביי "ואלה בסוסים ואנחנו"...

הקול קול יעקב: ער דאווענט אין ביהמ"ד אבער הידים ידי עשו: זיינע הענט זענען פארנומען מיט'ן "כליך" - דער כלי וואס האט ציד בפיו: "ציד" גמטריא "מובייל"

בברכת מברך השנים יש עמי הארץ שמסיימים מברך הנשים. ואולי אפשר ללמד זכות עליהם דאיתא בגמרא סבתא בביתא ברכתא בביתא (?) ועוד איתא תכבדו נשותיכם ויהיה לכם פרנסה נמצא שהברכה מגיעה דרך הנשים.

עוד חזן למועד

שליח צבור

טעויות נפוצות בבתי כנסת של עמי הארץ

ותחזינה עננו (עם פתח)

עזרנו א' ישענו (עם סגול)

יחללו את שם השם

לקרוע את ההלל

עזרנו עם סגול במקום קמץ

בברכת כהנים: הכבותה במקום הכבוסה \ על ידי אחרון ובניו

יהי חסדך השם עלינו כאשר חיללנו לך

נפשנו הכתה לשם עזרנו ומגיננו הוא

ולתחילת עין (במקום ולסליחת עון...) - במוסף לראש חדש 

נותן לחם לערבים

במי שברך לחולים "ויזיקם" במקום ויחזיקם

מי שברך "לחללי צה"ל" במקום לחיילי צה"ל: הוא יברך את חללי צבא הגנה לישראל, מגני ארץ קדשינו, רעשיה . . .

פרשת וארא: פרק יב פסוק ו ואין ישמעני פרעה

בעל מפטיר שקורא כל א' - ט', כל ב' - כ', כל ד' - ר', כל ה' - ח', על ס' - ם'

באשרי יושבי ביתך, אפשר לגמור מהר מאד אם אומרים 

רק ה"לעולם ועד" השני

מחליפים "על כל מעשיו" עם "בכל מעשיו"

גומרים "כל מעשיך" במקום "ישבח מעשיך"

מדלגים ל"וגבורותיך ידברו" במקום להגיד "וגבורותיך יגידו"

זה שאביו או אמו של אדם נפטר לא עושה אותו חזן, רק יתום...

כשמתפלל על אחד מקרוביו שנפטר, הוא חיוב - אחר כך הוא נצרך

כנגד ארבעה חזנים: 

1. חיוב משום אבלות רח"ל
2. נצרך משום שמתאווה לתפלתו
3. הציבור רוצה בו: מרוצה לקהל
4. מרחם על היתום - עמוד התפלה שעומד מבלי עומד

וואס מ'לאזט אויס הויעך לאזט מען אויס הויעך . . .

הרה"ח ר' יעק'ל קאהן ז"ל נגש למאן דהו ובקשו שיגש לעמוד: הוא לא רוצה לגשת לעמוד משום שהוא שומר על הקול. שאלו אותו: האם אתה חזן באיזשהו בית כנסת? הוא ענה: בכלל לא אלא שיצא עליו קול שהוא חזן וכל עוד הוא לא ניגש לעמוד הוא יכול לשמור על קול זה...

שמעתי בשם "לאנגזאם פעלדמאן": בעל תפלה גמר תפלתו ואנשים נגשו אליו להודות לו על התפלה היפה. אחד מהם אמר לו "תפלתך היתה מאד יפה, חוץ ממקום אחד ששינית את טעמך". החזן שאל אותו באיזה מקום לא התנהג כבעל תפלה אז ענה לו: "אצל העמוד, במקום שעמדת - ביים עמוד".

בעל תפלה אחר קבל מחמאה מרייששינעין אחר: החלק היותר יפה בעמדך לפני העמוד היה תפלת לחש . . . 

ניגש אלי חכם אחד אחר התפלה ואמר לי שהייתי ש"ץ די טוב אבל במקום אחד "האסטו דיר נאריש געמאכט". שאלתי אותו איה איפה המקום בו טעיתי? ענה לי: "ביים עמוד"...

ניגש אלי חכם אחד אחר התפלה ואמר לי שהקטע הטוב מכל התפלה שלי אצל העמוד היה "דער שטילע שמונה עשרה"...

בגאליציא היו מספרים על העגלון ששפך לבו לפני הרב על שגנבו לו את הסוס. 

נענה אליו הרב ואמר: "הכנס לבית הכנסת ותוציא משם את עמוד התפלה אל תוך שוק העיר וככה תמצא את סוסך האבוד". 

העגלון התפלא: מה יועיל לו אם עמוד התפלה עומד באמצע השוק?!

אמר לו הרב: תבין, תמיד אני רואה איך שכל סוס נגש לעמוד...

As Dr Cohn of Munk's Shul in Golders Green is wont to say: "Here starts the Jewish races", when the Chazan started Hodu a mere three minutes after Adon Olam.

When I asked the Choirmaster in one of London's largest Shuls, what song I should do for "Mimkomcho", the reply was "Eyn Komocho" . . .

The Walford Road synagogue in Dalston doesn't usually benefit from local intake; most members come their for reasons of nostalgia - not convenience.  So when one Friday evening I met a stranger who informed me that he lives a mere 20 minutes away, somewhere in Kingsland, I was intrigued.  When I asked him what caused him to break his habit of using Friday afternoons for an early nap instead of a trek to Shul, he explained that since his 96-year old father departed from this world, he was admonished by his mother, who lives in Manchester not to miss an opportunity to say Kadish, he had to come to Shul.  After Davening was over, I asked the newcomer how he's going to manage with saying Kadish after Shabbos. He answered with a rather sad face, saying that in keeping with his mother's plea, he will have to find a Minyan every day for the next eleven months, which he is unsure of being able to keep up with.  I advised him to try the Lubavitsch House on Stamford Hill, where there are daily prayers taking place.  The next week when I came to Shul he was there and when I asked him how he managed, his reply startled me at first - until I realised what he meant... "I tried the Lubavitsch but they don't have too many Minyonim, so I asked around and found out that there is this place called "By Allah" on the corner of Ravensdale Road and Moundfield Road!

Amud

Taking a Stand

Chiyuvim = Amud Yomi - every day he needs to have the Amud

Vocal chords

Stand up comedian

Piece of Wood = Brettel

Chazan = old horse

How the Koznitser Maggid was born:

Yom Kippur after Kol Nidre the Kohol went past his father Reb Shabsai and blessed him with a good year.  

The reason was that the wicked Rosh HaKohol took Kol Nidre for himself, instead of allowing the Rov to lead the Kohol.  

The incensed Kohol started making noise in the Shul by hitting the Machzor covers - in those day they were made out of thin wood - and thereby stopping the insolent Rosh HaKohol from continuing his service.  

As a result, many Machzorim needed to be repaired and so the bookbinder Reb Shabsa had his work cut out for him for the next year. 

Not so thought Reb Shabsa and whenever another congregant approached him with the same blessing, he offered these up to the high heavens and requested that his long-time wish to merit a child of their own.

Some time ago whilst I was in aveilas you questioned the nusach of kaddish in the Chabad siddur – primarily whether it is Yisgadal (as in Chabad) or Yisgadeil (others). Dayan Raskin who gives a regular motzoi Shabbos shiur on questions he has been asked addresses this in his Beshalach shiur – first question https://lubavitchshul.org.uk/pano518/

תפלה תפילה ציבור צבור חזן

The tragedy that didn’t happen

The tragedy that didn’t happen

The journey progressed like any typical trip on London Transport (or TfL, to be PC).  The driver of the southbound train announced that, due to some disruption down the line, there might be delays on the Piccadilly Line.  Having a distinct foreign dialect, the English that I heard from the driver gave me the signal to get up from my seat in the train and head for the nearest Exit sign, in search for an alternative route to work.  Being stuck in Finsbury Park station, I had three travelling alternatives to choose from.

You see, I work for a company in North Finchley, a mere twelve miles away from where I live.  Given that the starting point and the end destination are both located in the London conurbation, it takes me a good hour to get to work, and the same for my homeward journey.  So when people inquire about my occupation, my standard response goes like this: “I work for two hours a day in London Transport, and the rest for my main employer...”.

I decided against my first choice – the Welwyn Garden City British Rail Main Line, as it would mean a twenty minute wait on the platform.  Moving towards the main exit, I decided to head for Seven Sisters Road, where I could hop on any bus moving westwards, whence I planned to catch another bus that goes along a north-western slant, up Holloway Road – destined for Archway Tube Station.

My eyes met a scene that would pass for ordinary, if not for the unordinary figure that broke the landscape.  I beheld the back of a Bochur, standing at the traffic lights, where vehicles were zooming past.  Joining him for the wait, we both looked for the little red man to change, however I quickly realised that our Bochur was waiting for something else; he was visibly nervous, shifting from one foot to the other and, as soon as the coast was clear, he crossed the street.

I purposefully waited for the green man to appear and met our Bochur on the other end, where I now saw him upfront and noticed that he not only shifted his weight, his eyes were blinking at the rate of a manually operated camera. 

Giving him a concerned look, I asked him if he is alright, if he needs to get somewhere, to which he replied that he’s waiting for a car to pass by so that he could catch a lift to Golders Green.  He ventured to explain to me that he knows where the 210 bus is stationed, but he prefers catching a lift as it’s faster than the bus.

This is when a second red light went on in my head: here is a bochur, merely thirteen years old, in Finsbury Park – of all places – the morning after a second night of looting and riots!

I asked him if he had a watch, which he had; I told him to wait only until 9:45, a total of four minutes, for a lift - after which he has to take the bus.

After I verified his name and address, I asked him if he has a mobile, which he didn’t, I bade him farewell and ran to catch a bus which was going in my chosen direction.

Sitting down inside the bus I couldn’t help feeling guilty: here we are, just weeks after the terrible “Leibele” atrocity and this boy is looking for a lift from strangers!  True, he would only accept the favour from a Heimish-looking driver, nevertheless, who could ensure the safety of a boy in such a dangerous area of extremist North London?!

My first reaction was to contact the boy’s mother and apprise her of the situation.  However I had enough time on the remainder of my outbound journey to decide against this course of action.  I reasoned that firstly, the mother might not even be aware that her son is busy spotting lift opportunities in notorious Finsbury Park and secondly, even if she was aware, how can I explain the grave consequences, without running the risk of being labelled a raving lunatic, for suggesting to a Yiddishe Mamme that she doesn’t watch enough over her child?!

If you happen to be young Master W’s mother, living in W’ Road, I hope you are not waiting for your son – only that he is safely ensconced in your home.  Have a safe summer, Menasche Scharf
This Letter to the Editor was sent on 10/08/2011 to Dan Levi, editor of the Jewish Tribune (2026:now defunct)