רגעי הפוגה בחיים של פליטות

The English version is available here: https://www.jpost.com/opinion/article-714628 י' באב תשפ"ב, 7.08.22, 16:29 - חופשה תלושה - קו מאסף אירופה עו"ד רועי אביקסיס, ראש המערך לשירותים רוחניים בתפוצות בהסתדרות הציונית העולמית, נציג המזרחי במוסדות הלאומיים - שב לישראל אחרי מחנה קיץ לפליטים מכל רחבי אירופה רגעי הפוגה בחיים של פליטות האוטובוס - עם שני נהגים שמתחלפים כל שמונה שעות - יצא ביום שני בבוקר מקייב בדרך למחנה קיץ לבני נוער ,פליטים מאוקראינה, הפזורים בכל רחבי אירופה. תחנה ראשונה – קייב. ראשונים היו הצעירים מקייב כ-עשרה חניכים, אחרי נסיעה של 16 שעות הם הגיעו ללמברג ומשם לפולין אספו פליטים בפשמישל, קרקוב ומשם לוורשא, משם האוטובוס עשה דרכו לאוסטריה עוד נערים ונערות עלו על האוטובוס בוינה, אחרי ארבע שעות נסיעה, האוטובוס אוסף בברלין, במינכן, פרנקפורט וקרלסרוה בגרמניה. קדימה לשווייץ האוטובוס אוסף בציריך, משם למילאנו, המושבים האחרונים נתפסו ומשם נשארו רק עוד ארבע שעות עד למחנה על פסגות אלפים על גבול איטליה צרפת. בתום מסע של 48 שעות תחנה סופית עיירת הנופש ססטריריה איטליה. פגשתי את חלקם לפני ארבעה חודשים על גבול מולדובה אוקריאנה, גם אז הם ירדו מאוטובוסים אלא שאז זה היה בגבול אוקראינה מולדובה. הם יצאו באישון לילה מביתם באודסה, חרקוב או קייב במנוסה, במטרה לחצות את הגבול מערבה. הפעם המסע הארוך הוא מסע הפוגה. חופשה תלושה מחיים תלושים שהם חווים בחודשים האחרונים. הזכות להיות פליט הצעירים נקבצו מכל רחבי אירופה. מאוקראינה, בלרוס, מולדובה, הולנד, פולין, טורקיה, גרמניה, אוסטריה, צרפת, ספרד, שווייץ ואיטליה. קבוצות קבוצות שלושה, חמישה, עשרה. הפליטים הצעירים מחוברים לרשתות הווירטואליות, שמה הם נחשפו למודעה של "המדרשה הציונית" שקראה לבא למחנה קיץ לצעירים שעזבו את אוקראינה המופצצת. חבר מביא חבר. כאש בשדה קוצים הפלייר עובר מהורה לילד בכל רחבי אירופה מדלג בין קבוצות הווטסאפ. הפיתוי אדיר. שבוע אחד של חופשה מתוך חיים ללא בית. מה הסיפור שלך? כל חניך או חניכה במחנה הוא סיפור מרתק. כ-50,000 יהודים שברחו מאוקראינה נמצאים במדינות שונות באירופה. הם בחרו במסלול אחר מ-35,000 העולים שעלו לישראל בחודשים האחרונים. חלקם עדיין מחכים שהמלחמה תסתיים ויוכלו לחזור לאוקראינה, חלקם ברחו למערב אירופה וכשהבינו כי המלחמה ממשיכה לתקופה בלתי ידועה הם חזרו לארץ המדממת להתאחד עם ההורים והגברים שגוייסו, חלקם החליטו לפתוח דף חדש באחת מארצות אירופה וממתינים לקבלת האזרחות, חלקם כבר עשו עליה לפני שנים אך חזרו לאוקראינה ומסיבות שונות אינם יכולים לחזור שוב לישראל. הם חיים על המזוודות כבר 4 חודשים נעים בין הרצון לפרוק את המזוודה ולהתמקם לבין התקווה לחזור לארץ מולדת. קריאה למילואים המדרשה הציונית הוקמה לפני 20 שנה באוקראינה כדי להביא קול חינוכי יחודי שמשלב יהדות עם ציונות . הם פעלו במשך למעלה מעשור בכל רחבי חבר המדינות לשעבר ומאות בני נוער שבו ליהדותם והתחברו למדינת ישראל .רבים מהם עלו לארץ ומתגוררים בישראל. כבר חמש שנים שאין פעילות של המדרשה. המדרשה השמידה את עצמה. כל מחזור בוגרים הפך להיות דור מנהיגים שעולה לארץ, שכבות הנהגה עולות זאת אחרי זאת לא ניתן להמשיך ולקיים פעילות באוקראינה. "מנוע ההנהגה" נטוע עמוק בישראל. המלחמה המפתיעה הניעה מחדש את המדרשה. בשריקת מפקד אחת, התגייסה החבורה למילואים. תוך שבועיים הוקם צוות, נמצא מלון, נאספו החניכים, נכתבה תוכנית חינוכית. כ- 20 אנשי צוות התייצבו בהכשרת המדריכים שנעשתה בזום והכריזו "הננו". המדרשה קמה לתחייה. צוות המחנה מגוון ורב שכתבתי. רווקים ורווקות בני 20-25 שעלו לפי כמה שנים כבוגרי המדרשה הציונית, מדריכים שברחו רק לפני כמה חודשים מאימת המלחמה לישראל ועכשיו יצאו לשליחות לסייע לאלו שנשארו מאחור, משפחות שעלו לארץ לפני 20 שנה יחד עם ילדיהם צברים שגדלו על מורשת אבא ואמא, מחוייבים למשימה, חיים את השליחות, המשימה תבועה ב- DNA שלהם, וגם לאה שנולדה בארץ לעולים חדשים בשנות ה90, ישראלית צברית לכל דבר שנאבקת עם הזיכרון שלה כדי לגייס את הרוסית שפת אמה אך לא שפת עמה. המקצוענים יש נטיה לחשוב כי חינוך בלתי פורמאלי זה מקבץ של אלתורים "בלתי פורמאלים" מתובלים בכיף עם מסר בגובה נמוך. לא אצל המקצוענים של המדרשה הציונית. נושא המחנה: "מעניקים עתיד לעברנו". נושא המחנה משוטט בין הפרספקטיבה ההיסטורית של עם הנודד לאורך אלפי שנים ומחפש את התשובה למה? לשם מה? מה משמעות הנדודים בהיסטוריה היהודית, לבין חווית הנדידות והפליטות הנוכחית. מה משמעות חיי הנדודים מודל 2022? לכל דבר יש משמעות במחנה, גם לעובדה שהמחנה מתקיים באיטליה (למרות שזה המקום היחיד שנמצא פנוי שבועיים לפני המחנה). "הבלתי פורמאלים" של המדרשה הציונית הבינו שאם כבר הגענו לאיטליה, ניתן כבוד למקום. אליעזר שרודנסקי, המנהל החינוכי של המחנה מסביר לי "איטליה היא שער כפול. "שער טיטוס " והחורבן לפני כ-2000 שנה ושער השיבה והגאולה במאה ה- 20 עם עשרות אוניות המעפילים שהפליגו מנמלי ארץ המגף. איטליה היא תחנת מעבר בפרקים המכריעים בתולדות עמנו. החניכים נמצאים עכשיו על פרשת דרכים ויכולים להזדהות עם הסיפור היהודי כסיפור שלהם. לנו זה מאפשר לגעת לא רק בנקודות מפתח בזהות היהודית, אלא גם לדבר על מה שחווים החניכים בדרך אגב, בלי "לחפור". לשם מה? כששאלתי את רכזי החינוך של המחנה מה התשובה שלהם לשאלה "לשם מה?" הם ענו: משהו הרעיד את המציאות זוהי הזדמנות שלא תחזור. מסך הברזל נפל לפני 25 שנה- מיליון יהודים עלו אך עוד מאות אלפים טרם שמעו את הקריאה. המלחמה הנוראית היא קריאת השכמה נוספת כדי להקיץ את המתלבטים. במחנה אנו מציבים לחניכים את השאלה, פורסים לפניהם את התהליכים ההיסטוריים ונותנים להם לבחור את התשובה. כשיסתיים המחנה באיטליה, כל הצוות ידלג לצרפת למחנה נוסף הפעם מחנה למשפחות. עבור חמישים משפחות שיגיעו למחנה (ללא הגברים שנשארו באוקראינה), שחיות כבר כמה חודשים על המזוודות, השאלה הופכת להיות יותר פרקטית. זוהי לא רק שאלה פילוסופית. בראשון בספטמבר הם יצטרכו להחליט לאיזה מסגרת ישלחו את הילדים ללמוד? קצבאות הפליטים יופסקו והם ידרשו להתחיל לעבוד, ההמתנה עם "מזוודות לא פרוקות" בתקווה לחזרה או טו טו לאוקראינה תדרוש הכרעה. בצומת הזאת ,בדיוק, אנשי המדרשה הציונית רוצים לכוון את התנועה. עכשיו נופשים! שוחחתי עם כמה נערות שהצטרפו אלי למעלית. הם ספרו לי שהם מאודסה. באו מאודסה וישובו לאודסה בסוף המחנה. הייתי סקרן לדעת מה עובר עליהם, האם הם חוו את ההפצצות? האם משהו מבני משפחתם נפגע? למה הם לא בורחים? למרות האנגלית המצויינת שהיתה להם – הן לא שתפו פעולה, זיהיתי שהם גם לא מתרשמים מהסקרנות ומהאמפתיה שלי. כשספרתי זאת לאלישע, מנהל המחנה, הוא אמר לי שההנחיה היא ברורה. לא מדברים עם הילדים על המלחמה. לא מעבדים את חוויות המלחמה. עכשיו נופשים, נהנים, לומדים בכיף, מתנתקים. אם הילדים רוצים לדבר, נותנים לזה מקום, מקשיבים. תשעה באב במחנה קיץ את הצעד הראשון שלי בעולם התפוצות עשיתי בשנת 1997 אז נשלחתי לקייב להיות מדריך במחנה של בני עקיבא והסוכנות היהודית. תשעה באב חל באמצע המחנה . אני זוכר את ההתלבטות כיצד מדברים על תשעה באב עם חניכים שלא שמעו על הצום מימיהם. בקשנו מהם במשך כל הלילה לבנות מודל של בית המקדש ולהציב אותו בכניסה למחנה לציון תשעה באב. עם הצבת המודל, לפנות בוקר, הגיעו המדריכים והרסו את המודל מול עיניהם המזועזעות של החניכים, כך בקשו המדריכים לצור תחושה של אבדן אצל החניכים ,טריגר פתיחה להמחשת סיפור החורבן. בפרספקטיבה של עשרים שנה נראה לי קצת מזעזע ואקט שלא בהכרח יבטיח הזדהות עם המסר. השנה, במחנה, לא זקוקים למניפולציות. הנערים והנערות חווים בחודשים האחרונים יציאה לגלות מתוך גלות וחורבן בית אישי. נותר לנו במחנה לתמרר להם, מתוך המצוקה הזאת, את הדרך לארץ ישראל.