סיפור ששווה קריאה

אל חדרו של ראש הישיבה נכנס תלמיד חכם מורם מעם, הליכתו בטוחה ומטרתו ברורה. "אני מחפש לביתי את הבחור הכי טוב בישיבה", הוא אומר. ראש הישיבה מושיבו לצידו, הוא מכיר את הרב שלפניו ויודע עד כמה גבוהה דרישתו. "יש לנו כאן הרבה בחורים טובים", הוא פותח, "האם הרב רוצה את הטוב ביותר?" הוא שואל. "את הטוב ביותר בשיבה כולה", עונה הרב, "אני לא מחפש בחור טוב, אני מחפש תלמיד חכם אמיתי, בעל מידות וירא אלוקים", הוא מסיים. ראש הישיבה הנערץ מהנהן בראשו, "יש לנו אחד כזה כאן", הוא אומר, "היום בערב אשלח אותו אליך הביתה על מנת שתתהה על קנקנו, תודיע לביתך שמיד אחר כך תהיה מוכנה לפגישה איתו", מסכם ראש הישיבה. הרב מחייך בשמחה, לוחץ את ידו של ראש הישיבה ויוצא אל ביתו.

בשעת ערב מוקדמת שומע הרב דפיקות על דלת ביתו, הוא פותח את הדלת ומולו נגלת דמותו התמירה והנאה של בן הישיבה. "הראש ישיבה שלח אותי לכאן הערב", פותח הבחור. "בא תכנס", מורה לו הרב, ומכוון אותו לחדרו שלו. בחדר השני כבר ממתינה הנערה, לבושה ומקושטת במיטב המחצלות לכבוד הפגישה עם הבחור שתערך מן הסתם בשעה הקרובה.

הרב סוגר את דלת החדר, ומורה לבן הישיבה להתיישב לפניו. הם פותחים בשיחת נימוסים קלה, הבחור מספר על הוריו, על מקום מגוריו ועל סדר היום בישיבה. ואט אט מתקדמת השיחה למטרתה האמיתית. האב יורה שאלה הלכתית לחלל החדר, וכהרף עין פותח הבחור את פיו ומשיב תשובה קולעת אל השערה, כשהוא מצטט את מקורותיה ההלכתיים מהתלמוד הבבלי, משיטות הראשונים ומדעות הפוסקים - המוכרים ושאינם. בן הישיבה לא עוצר, ותשובתו ההלכתית המרתקת מותירה את האב פעור פה. במתק לשונו הוא מטייל עם השאלה בכל עולם ההלכה, משייך אותה לשבתות ולימים טובים, להלכות בשר וחלב ולהלכות תערובות, הוא מוסיף צדדים לשאלה הראשונית ושוחה כבקיא ורגיל בים התלמוד וההלכה. האב המרוגש מצטרף אליו, והם מעבירים יחד את הערב כשהם צוללים במים אדירים. שום דבר לא עוצר אותם והם שוכחים לשם מה הם התכנסו. לפתע כמו מתוך חלום, הם שומעים את שעון האורלוגין שבחדר מצלצל אחד עשר צלצולים. "אוי, הנערה", פולט הרב. "השידוך, מסכים איתו הבחור.

"כבר אחת עשרה בלילה", אומר האב, "אין טעם לצאת איתה עכשיו בשעה מאוחרת שכזו. תבוא מחר, באותה שעה, ותפגוש את הנערה". הבחור מהנהן בראשו, אכן השעה מאוחרת, הזמן בהחלט לא מתאים בשביל להיפגש כעת עם השידוך. הוא מבטיח לבוא מחר, וממהר לצאת מהבית, אץ בבהילות לישיבה, להשלים את חובת לימודיו.

בבית פנימה מביט הרב ברחמים בביתו שנרדמה על הכסא, כשבגדי החג שלבשה משמשים לה כבגדי שינה. "הוא יבוא מחר", הוא מבטיח לה, ועוזר לה לשוב לחדרה.

למחרת, באותה השעה בדיוק, מגיע הבחור לבית הרב. הנערה, שוב, עומדת בחדרהּ לבושה ומחויטת, ממתינה בהתרגשות אמיתית לפגישה עם בן הישיבה הנערץ. ההחמצה של יום האתמול, גורמת לה להמתין היום בכיליון עיניים, ורגשותיה גואים היום גם בשביל אתמול. היא לא יכולה להמתין זמן רב מידי, היא עשתה זאת כבר פעם אחת. היום, כך היא מקווה, לא יתעכבו הבחור ואביה בינם לבין עצמם. היום היא תזכה סוף סוף לפגוש את השידוך שייעד לה אביה.

הרב פותח בהתרגשות את דלת הבית, הוא חיכה לו, לבן הישיבה, יותר ממה שניתן לתאר. שיח החכמה שהיה כאן אתמול בחדר הבית, גרם לו להעריך ולהעריץ את הבחור האלמוני, והוא צמא כבר לשמוע את דברי החכמה בשנית.

ואכן, גם בערב הזה, בדיוק כמו ביום האתמול, שטים הרב ובן הישיבה בים התלמוד וההלכה, מעלים קושיות, מיישבים תמיהות, מחדשים חידושים ועוקרים הרים. שום דבר לא יכול לבוא ולהפריע ברגעים האדירים האלו, גם לא נערה תמימה, שעומדת בחדרה הסמוך ומחכה כבר לפגוש את מי שהגיע הנה במיוחד בעבורה.

"אחת עשרה בלילה!", זועק הרב למשמע צלצולי השעון. "מאוחר מאד", משיב הבחור. "אבוא גם מחר", הוא מבטיח, ויוצא מהבית.

בפעם הזאת חיכתה הנערה בחדרה ערנית וכאובה. את אביה, שנכנס בחשש לחדרה, היא קיבלה בפנים חמוצות. "הוא יבוא גם מחר", מנסה האב להשחיל. "בתנאי שלא תהיה כאן", עונה הבת נחרצות. "זה הבית שלי, איך לא אהיה כאן?" שואל האב בתמיהה. "אני לא יכולה להמתין זמן רב כל כך", מנסה הבחורה להסביר, "התלבשתי התכוננתי, זה לא יתכן שאמתין כך בחדרי ללא מעש", היא כבר בוכייה. "לא אדבר איתו מחר בעיניי הלכה", מבטיח האב. "אקבל אותו עם תה ועוגה, ומיד לאחר מכן אשלח אותו לחדר השני ושם תפגשו". ההצעה מתקבלת ובני הבית עולים על משכבם.

למחרת, פותח האב בהיסוס את הדלת לבן הישיבה הנרגש. "יש כאן תה ועוגה, תתכבד בבקשה", הוא אומר לבחור, שכבר מתחיל להרגיש בבית הזה כביתו השני. הבחור מברך בכוונה ואוכל, מברך בכוונה ושותה. גם האב משתתף בלגימה שמקרבת את הלבבות, מנסה בכל כוחו לנצור את לשונו ולהימנע משיחה ארוכה שתצער את ביתו, היושבת בחדר הסמוך בציפייה. "מדוע הרב לא מברך ברכה אחרונה", שואל בן הישיבה בחשש. "לא אכלתי שיעור", עונה לו בעל הבית. "אבל הרי דעת הט"ז בסימן כך וכך שיש לברך גם באופן הזה", מעיר הבחור.

בבת אחת נסדקו חומות הלחישה, כמו מים חיים אל נפש עייפה נזרקה השאלה לחלל האוויר, האב שכלא עד עתה בעל כורחו את תאוותו הרוחנית, משיב בחדוות נעורים את התשובה הנכונה על השגת הט"ז. הבחור - אף הוא, מוליך ומביא, עוקר ונוטע, מקשה ומתרץ. וקבלת הפנים שהייתה אמורה להיערך רק דקות ספורות, הופכת שוב, לשיחת תלמידי חכמים ארוכה שאין לה קצבה.

בחדר השני מקבלת הנערה החלטה, היא לא תיפגש יותר עם הבחור הזה. הוא אמנם תלמיד חכם מופלג שגורם לאביה לצאת מהכלים, וייתכן שהוא אף בעל מידות מיוחדות, אך היא לא מוכנה להתחתן עם מי שמרוב דיבורים שוכח אותה - את המטרה שלשמה הגיע הנה.

היא עולה לחדרה, ומתכוננת לשנת הלילה. אם יש למישהו תכניות, היא לא שותפה אליהם כבר.

ובחדר הפנימי, אש ולהט. שני תלמידי חכמים מופלגים, האחד מורם מעם, והשני רק בשנות העשרים לחייו, אבל בשעה זו אין ביניהם כלום, פערי הגילאים לא ניכרים כלל ועיקר. הם עומדים שניהם מול הר סיני, כולו עשן, והם חומרי הבעירה.

אחת עשרה צלצולים.

"אוי ואבוי!", מזדעק הרב. "המתן כאן כמה רגעים", הוא מורה לבחור, ואץ רץ לחדר השני, מחפש מילים שיפייסו את ביתו. אבל היא לא שם. בגדי החג תלויים על הקולב, והחדר שמם.

הוא מחפש אותה בבהילות, נכנס לחדרה ופוגש אותה במיטתה, שלב אחד לפני השינה.

"הבחור", אומר לה אביה בהיסוס, "הוא מחכה בחדרי".

"הוא לא בשבילי אבא", היא אומרת. "אני לא אתחתן עם בחור ששוכח את עצמו ואת השידוך שלו. היום הוא שוכח אותי, מחר הוא ישכח את אשתו. אני לא מעוניינת להיות האישה הזאת".

"אבל זאת אשמתי!", אומר לה האב, קולו מיוסר. הייתי צריך להניח לו, אבל לא יכולתי.

"אין על מה לדבר", מודיעה הנערה, ופורשת לשנתה.

האב האומלל ניגש לחדרו, שם ממתין לו הבחור. "היא לא מעוניינת", הוא אומר בלחישה, פניו חפויות. "זאת אשמתי", הוא מוסיף, "הבטחתי לה שלא אעכב אותך, ולצערי לא עמדתי במילתי".

בן הישיבה מהרהר קמעה, כמו בורר את מילותיו.

"תאמר לה שאני רוצה לדבר איתה רק שתי דקות", הוא יורה פתאום לחלל האוויר. "תגיד לה שהבחור כבר כאן, והוא לא רוצה שום פגישה, רק לומר לה משפט אחד", הוא מנסה את מזלו.

"אין סיכוי", לוחש האב. היא כבר במיטתה, רדומה.

"בבקשה", מתחנן הבחור, "שתבוא כך, כמות שהיא עכשיו, זאת לא פגישה. יש לי רק משפט אחד לומר לה".

האב, אולי מסקרנות, נכנס בשנית לחדרה של ביתו. מנסה לשכנע אותה, מתחנן שתסכים, לפחות בשבילו.

"יש לו רק משפט אחד לומר לך", הוא אומר לדמות השוכבת במיטתה. "הוא לא רוצה פגישה, את לא צריכה להתלבש מחדש בבגדי החג, רק תכנסי ותשמעי מה שיש לו לומר לך", מנסה האב לרכך את ליבה. "אנא", הוא מסיים, "עשי זאת למעני".

היא מסכימה. היא ניגשת ליטול את ידיה, לא מסדרת את עצמה, אפילו לא מסתרקת, ונכנסת לחדרו של אביה, שם ממתין לה בן הישיבה הנערץ.

לאחר שתי דקות בדיוק, הם יוצאים מהחדר. "אבא, מגיע לנו מזל טוב", היא אומרת בשמחה, "החלטנו להתארס", היא מוסיפה, ואצה רצה לחדרה לסדר את מחצלותיה.

"מה קורה כאן?", שואל הרב את הבחור, "איזה משפט קסמים אמרת לה?", הוא מנסה להבין.

"שום דבר מיוחד", עונה לו הבחור המרוגש, ומתכונן לאירוסיו.

*הרב אברהם פאטל, לא מוכן לוותר, הסקרנות גבוהה ממנו. "מה אמר לך עובדיה יוסף?", הוא שואל את ביתו מרגלית. "איזה משפט גרם לך לשנות את דעתך מן הקצה אל הקצה ולהחליט על אירוסייך עם הבחור בתוך שתי דקות בלבד?".

הרבנית מרגלית מהססת קמעה, לבסוף היא מחליטה לחשוף באזני אביה הדגול, את המשפט שהכריע את חייה לכל השנים הבאות: "אם את מבטיחה לדאוג לי בעולם הזה", אמר הרב עובדיה הצעיר לאשתו לעתיד, "אני מבטיח לדאוג לך לעולם הבא". "זה המשפט אבא. אני לא צריכה הבטחה גדולה מזאת בשביל להתחתן. בימים שקדמו לפגישתי עם הרב למדתי, כי לפה שהבטיח לי את ההבטחה הזאת, יש כח גדול מאד בשמים".

*בנימה אישית: את הסיפור המצמרר הזה, שמעתי באנגלית מהרב הרשל שכטר שליט"א מניו יורק, שסיפר אותו בשמחה גדולה, אך כשהוא הגיע לקטע האחרון בסיפור שם נחשפה הבטחת הרב זצוק"ל לרבנית, הוא החל לבכות ולמרר בבכי כילד קטן. הוא העיד ששמע את הסיפור הזה באחד מההספדים שנערכו לרבנית מרגלית יוסף ע"ה בניו יורק.

In Memoriam: Reb Moshe Ezra OBM

What people told me:

Mr Hochhauser always had a smile, a word and an ear for everyone, regardless of age or background.  He treated customers with utmost respect, never responding loudly to some argumentative clients – even if it meant losing a sale.

What people told me:

Mr Hochhauser knew his customers well; why, they bought their reading material from his shop!  However he knew his Seforim even better, so whatever subject the potential customer mentioned, he always knew what Sefer or book to suggest as the ideal one for the customer’s needs.

Mr Hochhauser greeted all and sundry on the street, with his characteristic, regal nod adorning his radiant face.

Some possible additions:

He was very calm but always in a rush. His tight schedule of learning would leave many Kolel-leit in the dust… When he finished Rabbi Shimon Hirschler’s Daf Yomi Shiur, which started six o’clock in the morning, he continued learning after Shacharis and his toast’n’egg breakfast – the same for most of his lifetime - Rabbi Yisroel Menashe Reisman’s online Parsha recording. He then continued on to the Kollel Ba’alei Battim, where he prepared all the Seforim before the Shiurim and returned them after the learning was over.  The early afternoon Daf Yomi Shiur by Rabbi Alexander Heller(?) was followed by a Chavrusa in Chumash with Rashi (with his brother YL”T Reb Aharon Sholom Hochhauser ShLYT”A ASK HIM / HIS FAMILY IF HE WANTS THIS MENTIONED) and then there was the early evening Daf Yomi Shiur by his nephew Rabbi Hershel Reitzer.

He never missed the weekly Alim LiTerufah leaflet, begging his children to ferret out the ones that he missed from Sheymos or by retrieving them by eMail from the publishers in Antwerp.  As trivial as this may sound, it points to his consistency in searching for meaningful ways to fill his spare time, whether at home or when he was out and about.

His power of speech was such that when needed he had a word to say, but most importantly he knew what not to say, which was 95% of his speech time… (rephrase)

His Davening was an example of an Eved HaShem, not noticing anything around him during the Amidah prayers (rephrase?)

He always kept small change in his pocket or a few vouchers, so not to let an appellant go without a donation (rephrase?)

When two of his Eyniklech arrived from Eretz Yisroel for their sister’s wedding – the last one he attended just a week before his Petiroh – he uncharacteristically kissed them on their forehead, which they never experienced before. The same happened when they came to take their leave to return to their families in the Holy Land.  As the Gemoro says: he might not be conscious about it, however his Mazal is fully cognisant of what is to come.

He held a Droshoh during the Shabbos Sheva Brochos and said that HaShem acts in a variety of ways to bring good to Klal Yisroel and one of them is “beHesech HaDa’as”  - loosely translated “when one is not paying attention”.  He finished off by wishing all of us that we should soon experience the ultimate redemption “beHesech HaDa’as”.  He left us with a blessing that should speedily come to fruition, still in 5778 Omeyn!

The family

Ever heard such a story? Too good to be, but true...

סיפור אמיתי מתאים עם הקפה של הערב.

כי זה מדהים כמה שהקב״ה לא נשאר חייב...

מפעל הייטק ברמת גן שבעליו היה שומר תורה ומצוות סיפר לנו שבתחילת החודש חיפש מזכירה בכירה.

הם פרסמו בעיתון דרושים,ולאחר סינונים רבים הזמינו מספר מועמדות.
בין המועמדות היתה אשה חרדית עם שישה ילדים,שהיתה זקוקה מאוד למשרה כזאת.
ולידה ישבה נערה צנועה רווקה ומוכשרת במיוחד,ותוך כדי המתנה החל ביניהם דו שיח.

ראשונה נכנסה לראיון אשת האברך,ולאחר שהיא ענתה על תשובות לשאלות,הודיעו לה שיהיו איתה בקשר ויתנו לה תשובה.

אחריה נכנסה הנערה הרווקה,היא הרשימה אותם מאוד.מלבד עצם העובדה שהיא רווקה ומסוגלת להשקיע יותר.
ובסיום הראיון פונה אליה בעל המפעל ואומר לה: אם את מעוניינת את יכולה להתחיל מחר ב -8 בבוקר את העבודה.
המשכורת היא 10,000 שח' נטו לחודש,אחזקת רכב והטבות.

פנתה הנערה אל חברי הועדה: "לאחר מחשבה שנייה,הייתי שמחה אם את התפקיד הזה שאתם רוצים לתת לי,הייתם נותנים לאישה שהיתה פה לפני.
קודם כל היא יותר זקוקה ממני לעבודה הזאת,אבל חוץ מזה,היא נראית לי אשת חיל ואתם תוכלו להפיק ממנה את מלוא התועלת"!

ניסו לשכנע אותה לקבל על עצמה את התפקיד אבל היא היתה משוכנעת והחלטתית קמה והלכה.
אשת האברך אכן קיבלה את המשרה,והפכה למזכירת מפעל ההייטק.

איך קוראים לזה היום בעולם... -פראיירית!

אבל כמו שכולנו יודעים לקב"ה יש חשבונות אחרים...

אחרי מספר ימים הבחורה מקבלת טלפון:"שלום שמי מיכל,אני אשתו של בעל המפעל שקיבל אותך לראיון עבודה.
אני שמעתי על המעשה האצילי שעשית,ומאוד נפעמתי מהחסד העצום שהפגנת.
הייתי מאוד רוצה לפגוש אותך....
לאחר מספר פגישות איתה שכמובן יצרו כימיה מאוד טובה בין השניים אמרה מיכל לבחורה
אני רוצה לומר לך שיש לנו בן שנמצא בשידוכים,למדן, שקדן בעל מידות טובות,ורציתי לשאול,
האם תסכימי להיות לנו לכלה...
לאחר דקה נענתה הנערה והסכימה להיפגש...

אחרי שבועיים הזוג הטרי התארסו.

מתברר שאותה נערה שויתרה על תפקיד מזכירה במפעל,הפכה ברגע אחד לבעלת המפעל...

כשתורמים,זה רק נראה שנותנים,אבל בעצם מקבלים.
כי הקב״ה לא נשאר חייב!

Very Successful Event for Aish HaTorah in Stamford Hill

The Aish HaTorah gathering was dedicated to the revered memory of its founding father and world renowned mentor to thousands of devoted Talmidim, the late Rabbi Noach Weinberg OB"M, who was Niftar recently.

 

It was chaired by Rabbi Chazkel Dovid Halberstam who eloquently explained the theme of this symposium: Our generation's ignorant Jew can be likened to the fourth son in the Hagadda, who doesn't ever realise that there are questions that need asking; that there are answers to be had 

The main guest speaker Dayan Yonason Abraham Shlita, of the London Beth Din enthralled the assembled crowd with his masterly crafted appreciation of the "Noach" of our generation, who single-headedly established a global organisation dedicated to Kiruv.

 

In closing, the Dayan impressed upon his audience to take the cue from Reb Noach, become synthesised to the metaphysical sound waves wafting through the Jewish world, to constantly be 'online' and pick up the silent, passionate appeals for meaningful attention form our non-frum co-religionists.  

 

Rabbi Shimshon Silkin of Aish HaTorah UK took the floor for the remainder of the evening.

 

He welcomed the esteemed guest, Rabbi Yosef Dov Babad Shlita, Rav of the Belz Kehilla in London, who took time off his busy schedule to encourage such important cause.

Rabbi Silkin then launched in a Halachic discourse, proficiently demonstrating the many Halachic sources one can find that point to this important life-saving act of leading Jews who are astray onto the right path of Torah and Mitzvos. 

 

The evening culminated with the screening of the audio-visual presentation "Inspired Too" which brought home the message that every observant Jew is capable of sparking interest in unaffiliated, seemingly uninterested people.

Special thanks were expressed to the many contributors.

 

Fwd: FW: R'Chaim letter

 

Rav Leperer Zt”l

From: Shlomi Wise

Sent: 27 June 2017 17:35

To: Menasche Scharf <menasche@klbdkosher.org>

Subject: Rav Leperer zt"l

Rav Shlomo Bentzion Leperer zt"l grew up in the East End of London and was a close talmid of Rav Greenspan zt"l (מחבר of מלאכת מחשבת). Rav Leperer knew both the Bavli and Yerushalmi, this is because Rav Greenspan was taught by the רידב"ז who wrote a peirush on the Yerushalmi.

When Rav Leperer was still a young man (of around 23) Rav Koppul Kahana (talmid of the Chofetz Chayim) would ask him to take over giving shiur if he ever got stuck on a Tosfos.

Rav Leperer was also a historian and knew about almost every sefer ever printed as well the contents of many of them. I think he and Dr Rosenfeld would get along very well (though to be honest Rav Leperer got along well with everybody!)

He did not dress formally as a Rabbi and he couldn't grow a beard - he was the type of person you might mistake for the caretaker.  He would often travel far on public transport even late at night to teach Torah free of charge. I don't think he had even a שמינית שבשמינית של גאווה in him.

Unfortunately he and his rebbitzen were not zoche to their own biological children. But as Chazal say - כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו  - and he had many talmidim over the years.

His full name is ר' שלמה בנציון בן ר' יהושע לעפערער

He was niftar on י"ג כסלו תשנ"ו.

יהי זכרו ברוך

 

כוס הישועות

הנה ספור טרי ששמעתי בהיותי בעיר מולדתי אנטווערפען יצ"ו, 

כוס הישועות

סיפור זה קרה שבוע שעברה (פרשת לך לך) ה´תשע"ט

גברת ש´ התכוננה לחתונת בתה וחשבה לעשות קניות במרכז העיר.   היא עלתה לאוטובוס אומנם באמצע הנסיעה הרגישה כאבים ברגלה ולכן חזרה על עקבותיה. אחרי הצהריים החליטה לנסות שוב מזלה וכשעלתה לאוטובוס התיישבה באחת המושבים הריקים ליד איזו אשה נכריה. 

אחרי כמה תחנות הבינה שבטעות עלתה לאוטובוס הנוסע בכיוון אחר לגמרי ולכן התכוננה לרדת בתחנה הבאה. היא אותתה לשכנתה שברצונה לקום אבל במקום לתת לה לעבור היא שאלה אותה אם היא מדברת עברית.  היא ענתה בשלילה אבל ההיא לא הרפתה, ושאלה אם היא קוראת עברית.  כשגברת ש' ענתה בחיוב, היא הוציאה מאמתחתה מה שנראה ככוס לקידוש מכסף ומשאלתה בפיה: מהי הכיתוב באותיות עבריות.  כשהסתכלה על האותיות החרוטות על דופן הכוס אחזתה חלחלה, עד כדי כך שבעלת הכוס התחילה לפחד שמא קרה לה משהו. על הכוס היה חרות "דורן דרשה לאברהם בן משה וויטלער״. ר׳ אברהם וויטלער הוא יהודי ישיש בשנות התשעים לחייו הגר כעת בלייקווד ואינו אלא דודה-זקנה של מיועדתנו גברת ש'!

כששמעה הגויה על כך בקשה משכנתה ההמומה שתקח לה את הכוס והסבירה שהיא ממוצא סקנדינבי וחברה שלה כשהראתה לה את הכוס העתיק אמרה לה שחמיה מת וכשהתחילה לנבור בבית מצאה את הכוס הזה בין חפציו.  

היא הבחינה בכתיבה המוזרה על הכוס והתחילה לחקור באיזה שפה מקורן של האותיות, עד שהסבירו לה שאלה הן אותיות בשפת היהודים.  סקרנותה גברה מאד מאחר שלא היה ידוע לה או לבן זוגה - בנו של הזקן - על קשר כלשהי שהיה לו עם יהודים.  בלבה גמלה ההחלטה לפתור את התעלומה: מה הקשר בין הכוס לבין חמיה?!  כשפגשה אחת מחברותיה וחזרה על סיפורה הציעה לה חברתה שמאחר שהיא נוסעת לפעמים לאנטווערפען שבבעלגיע והיא יודעת ששם נמצאים אנשים יהודים היא כבר תברר עבורה מה כתוב על הכוס. 

ברצותה לדעת את המסתתר מאחורי הכוס היא הסכימה להפרד ממנו ונתנה אותו לחברתה.  כשחברתה נחתה בבעלגיע והגיעה לשכונה החרדית באנטווערפען, התחילה לשאול את האדם הראשון שפגשה עם חזות יהודי אבל ההוא כנראה היה נחפז לעבודתו ולכן לא התייחס אליה. היא ניסתה לגשת לעוד כמה יהודים אבל משום מה תמיד התעלמו מבקשתה. 

כשהיא כבר התייאשה מלמלא את שליחותה לה התנדבה היא עצמה, היא עלתה לאוטובוס שיקח אותה בחזרה לשכונה מרוחקת מהקהלה היהודית ופתאום בתחנה הבאה עלתה אשה יהודיה והתיישבה בדיוק לידה. היא החליטה לנסות בפעם אחרונה כדי שאולי בכל זאת תוכל לפענח את תעלומת הכתיב בכוס שברשותה. 

מיודעתינו גברת ש׳ התקשרה לדודה באמריקה וסיפרה לו על הכוס שבדרך פלאית נפל לה בחיקה והוא אישר שאכן זה הכוס שלו. כשנשאל על ידה אם הוא רוצה את הכוס בחזרה הוא ענה לה שאיננו מעוניין בכוס ולשאלתה איך הגיע הכוס לידי זרים הוא ענה בסיפור משלו. 

זה היה בעיצומו של מלחמת העולם השנייה כשמלכות גרממיה כבשה את רוב המדינות ביבשת אירופה. במלכות דנמרק היתה קהילה יהודית שמנתה כמה אלפי נפשות ועל ראשם היה תלוי עננת המלחמה והפחד מהבאות היה ניכר על כל פני התושבים היהודים.  המלך הדני היה אוהב ישראל בגלוי ולא רק הזדהה אתם בצרתם, הוא אף טרח להגן עליהם: כשיצאה פקודה מטעם הצבא הכובש שעל כל יהודי לענוד טליאי צהוב בצאתו לרחוב, המלך גם ענד טלאי צהוב על חזהו וכך רכב על סוסו ברחובות עיר הבירה קופנהגן - לעיני אזרחיו וגם הנאצים ימ"ש הבינו שאיננו בעצה יחד אתם.  כשהגיעה הגזרה מברלין לגרש את כל היהודים למחנות ההשמדה התגייסו הרבה אזרחים דנים ועזרו לשכניהם - אנשי הקהילה היהודית - לברוח לשודיה הנייטרלית. 

ר' אברהם בן משה וויטלער שליט״א עמד לרדת לספינה שתעביר אותו ואת משפחתו מהגדה המזרחי בדנמרק לגדה המערבי בשוודיה. כשהמלח בקש ממנו תשלום התעורר אצלו ספק איך לשלם מאחר שלא היה בידו פרוטה שחוקה (לפי השערתי, הסיבה לכך היתה פשוטה: מאחר והבריחה בוצעה בעיצומו של ראש השנה לכן לא הביא אתו כסף). 

באין ברירה נתן לגוי את כוס הכסף שלו וכך עלה בידו לשלם עבור הנסיעה. כשהתקשרו לבנו של המלח הוא הביע פליאתו על כך שאביו המנוח שהיה אדם מכונס בתוך עצמו אף פעם לא הזכיר סיפור כזה ולכן לא היה מודע כלל למה שאביו היה שותף בהצלתן של שכניו היהודים.

בשבוע הזה תתקיים באנטווערפען בשעטו״ם החתונה של בתה של גברת ש׳ ובשבוע הבא תתקיים עוד חתונה בשעטו״ם בארה״ב. כוס הישועות זה של ר׳ אברהם בן משה וויטלער שליט״א יפאר בכל הדרה את השמחות וישמש עדות אילמת למה שאנו חייבים לשנן לעצמנו כל הזמן: נצח ישראל לא ישקר ולא פסקה אהבתו יתברך מבניו הבוטחים בו ובהשגחתו הפרטית עד לפריט האחרון. 

מ. ב. ד. שארף

רשמתי את ספור השגחה פרטית זו ביום רביעי העבר, שעה קלה אחר ששמעתיה מ"כוס" שלישי ולכן אני מקוה שכל הפרטים נכונים לאשורם. תוכל לברר אצר בעלה של גברת ש' ר' יעקב משה (הוא באמצע שבע ברכות) 003249674474 אן 003232818590 ואולי אף ישלח לך תמונה מהכוס.

For the sake of the Kedoshim

It is now over seventy years since the end of the holocaust when over 30% of our people were annihilated may haShem avenge their blood. The Jewish people was dealt a blow that unparalleled in scope and numbers since the destruction of the second temple, our holy beis Hamikdosh. When the survivors looked around they could not begin to digest how enormous a blow we were hit with, let alone to start planning for a future. Still, HaShem’s promise in the tochachah, even in their foe’s land I will not forsake them’ and ‘for it ‘the torah’ shall never be forgotten from his offspring mouth’ was the glimmer of hope that guided the Gedolim amongst the survivors and around the free world that torah will once again blossom and it will pulsate in the ranks of Jewish generations to come. Whether the Ponovezher Rav in Bnei Brak the Klausenburger Rebbe in Feldafing or the Belze Rebbe in Tel Aviv, they all kept the embers alive by infusing the she-eris hapleyta with hope and pushing their followers to follow their example. Wherever refugees arrived in numbers they were urged to start anew the schools, yeshivas and other communal institutions that were decimated in the war years.

Naturally, those in charge of these newly founded Mosdos were only happy to accept all and any child that come their way, knowing full well how the future of the torah true community depends on each and every one of these child survivors. True, theses kids were not brought up in normal circumstances – on the contrary – many arrived often living through the most harrowing experiences imaginable, which left an indelible stain on their character. The prevalent logic of the time was that the light of the torah will bring them around. Such assumption would have led to disastrous consequences, were it not for the selfless and tireless dedication of great teachers, educators and Roshei yeshiva who the divine providence kept alive during and after those dark years; rabbi Michoel ber weissmandel, rabbi Weingarten the ‘liege Rav’, the pupa Rav and Rebbe Moshe Bochner in Antwerp (many more who would fill a page) these loving, caring and clever individuals knew how to relate to the broken souls who were handpicked out of the conflagration some having been hidden on farms in the Belgian Ardennes, other who were brought up in monasteries throughout eastern Europe and others who found shelter in English convents. Slowly, with deliberate turning a blind eye to sporadic outburst of rebellion- borne of anguished frustration – they managed to ‘tame’ these sheep in wolves hides until a  post-war generation of hardworking, Torah-true Jews once again started to build Klal Yisroel.

The aforementioned era lasted perhaps 30 years, until the seventies, when the second generation of Shlomei Emunei Yisroel came of age and started looking around...

What these newcomers found, and their reaction to it, could be likened to a child arriving in Hamleys, home to the largest selection of toys worldwide.  These Yungeleit – Avreichim and their wives found a functioning, well-oiled education system which provided all the generations needs – from cradle to grave. Once they started running the show they forgot or never knew – how their parents and grandparents had to toil until this hard-won battle on every front – whether material, social, or spiritual, was achieved. Why, some of these Avreichim hailed from families whose members only started to keep Shabbos from after the wedding! These kids grew up ignorant of the fact that due to the upheavals of ww2, when parent did not find it important enough to enrol their precious offspring –these neshamos, who bore the names of their murdered parents – in a religious school if not for the local Rav who in his grace managed to convince them to do so at least for the sake of the Kedoshim

ידינו לא שפכו

מתפללים אנו כל בוקר "ותצילני משכן רע". לאור הנסיבות שעקב עבודות הבנין אין מספיק מקומות חניה למכוניות בסביבת בית מדרשנו ההולך ונבנה, אולי היינו צריכים להוסיף כמה מילים לתפילה זו: "ותצילנו מהיות שכן רע".

לדאבוננו ישנם יחידים בתוך קהל עדתנו הקדושה והחסודה אשר מתוך אנוכיות, עצלות ואי אכפתיות הם דורכים בגלגלי רכבם על קדשי החסידות הבעלזא'ית, מתוך שאט נפש מופלגת וגאוה דחולי חולין. כפי שדווח כבר מלפנים, היו כמה מקרים שרכב המשאית של מכבי האש העירונית לא יכלה לעבור ברחוב קרעיוען וואלק, מפני שבשני צידי הכביש חנו מכוניות. גם רכב אמבולנס של חברת הצלה לא יכלה לעבור בדרכם להציל נפשות. כל זה לאחר שהגיעו בקשות חוזרות ונשנות מהשכנים שלא יכולים לצאת ולבוא לביתם בסימטת קרעיוען קלויז.

יבואו אלו ויעמידו פנים תמימים בהטעימם שאני פותח פה לשטן.

להם אני אומר: כל המרחם על האכזרים סופו להתאכזר על הרחמנים.

הם הרי כבר הוזהרו על ידי הגבאים שלא להחנות רכבם בחלק הצר של הרחוב, כדי לאפשר לשרותי החירום לעבור ברכבם. לב מי לא יתפלץ מול קלות וזילות שכל וטשטוש הגבולות ואי המוסריות ושחיתות המדות וממדי השחצנות שגילו פוחזים אלה המרוקנים מכל זיק של אידישקייט, מענטשליכקייק וחסידות?! מה יענו בלאחר מעשה כשח"ו כבר יהיה מאוחר, האם ימשכו בכתפיהם כמו שעשו הבהמות על שתים שהסתכלו בעינים בוהות בשעה שהרב ........ ז"ל נפח את נשמתו במימי המקוה ר"ל?

ונסיים עם סיפא דפרשה: כפר לעמך ישראל, והשם הטוב יכפר. ולהשומעים ולהשומרים יעלה ויבוא ויגיע ברכות טוב.

Sent 11th March 2014