דרך קלה ויעילה להצלת עמנו - חלק ב'

דרך קלה ויעילה להצלת עמנו - חלק ב' חכמינו מלמדים אותנו לסיים כל יום את תפילת שחרית בפסוק החשוב ביותר לקיומינו: "וכל בנייך לומדי תורה, הוא תנאי לשלום עם ישראל סביב העולם" כדי שנזכור את הנושא המרכזי והקריטי הזה - שהוא נוגע ישירות להצלת עמנו מהתבוללות, טרור, שמד ונישואי תערובת סביב העולם - כל יום במשך כל היום. ולכן התפקיד של כל יהודי הוא להחזיר את כל העם בתשובה כדי שנגיע למצב של "כל בנייך" לומדי תורה שהוא תנאי לשלום בארץ וסביב העולם ולהיפטר מאיומי ההשמדה של עמנו וארצנו (ישעי'ה נד:יג). במקומות רבים בתנ"ך, עם ישראל מוזהר ששלומנו בארץ הקודש וסביב העולם מובטח על ידי שכל עמנו ישמרו תורה ומצוות (ויקרא כה, ישעיהו נד:יג). השאלה היא כיצד נגיע לכך שכל עמנו ישמרו תורה ומצוות? במאמר זה נשתדל להוכיח שדרך קלה ויעילה להגיע למצב זה היא על ידי חינוך וזירוז גברים לטבילה במקוה גברים. מאין לקחנו זאת? "מקוה מים", יום שלישי לבריאת העולם, פסוק עשירי בתורה, גוף האדם מכיל שני שליש מים. ואדם לא יכול לחיות יותר מיומיים בלי מים. לכן, מתחת לסף ההכרה, הדבר הראשון שכל אדם מחפש כל יום, הוא האם יש לו מספיק מים בשביל לחיות. לכן מים הם הבעיה והתקוה הראשונית של כל אדם. המים שאנו שותים מגיעים אלינו מ"מקוה" המים של בורא עולם. התורה קוראת לזה "מקוה" מים, כי המים הם התקוה של כל אדם. שפת הקודש לא נוצרה על ידי בני אדם אלא על ידי הבורא, אלפי שנה לפני בריאת העולם, ובה נכתבה התורה. כל אלו שנבראו בששת ימי בראשית, נבראו בוגרים, אדם הראשון וחוה נבראו כבוגרים בגיל 20 ומדברים בלשון הקודש - לא היו צריכים ללמד אותם לדבר. בורא עולם הוא שהחליט שהמילה "מקוה", תהיה שווה ל"תקוה". כי תקוה בלשון הווה נוכח - שווה - "אני מְקַוֶּה" – שווה - לאותיות "מִקְוֶה". בכל השפות המילה "תִּקְוָה" היא אחת המילים החשובות, כי ה"תִּקְוָה" נותנת לאדם את הכח להמשיך ולפעול למרות כל הבעיות והמכשולים. מדוע עץ הדעת נאסר על אדם וחוה אשתו? כדי שנבין שיש בורא שהוא "בעל הבית" של העולם, אנו חייבים להיות מוגבלים לפחות בדבר אחד. כי ההגבלה מחייבת אותנו להבין שאנו רק אורחים בעולם, וחובת האורח להישמע להוראות המארח. האדם הראשון שטבל במקוה, היה אדם הראשון. מדוע הוא הלך לטבול? כי ה' אמר לו שביום שהוא יאכל את הפרי האסור הוא ימות. אבל הוא לא מת מיד, כי מיד אחרי שהוא אכל, הוא גורש מגן עדן, נכנסה השבת, והיא הגנה עליו. השבת בקשה מהקב"ה שיהיו בני אדם שישמרו שבת, לכן בשבת זו הוא עדיין הרגיש "מעין עולם הבא, יום שבת מנוחה", והיתה לו השראת הרוח לכתוב את "המזמור ליום השבת". במוצאי השבת, שוב צלצלו באוזניו המילים "ביום אוכלך תמות..." לכן הוא הבין שכעת זה לא הזמן לצאת לטיול עם חוה אשתו, צריך לעשות משהו, כדי להישאר בחיים, והוא הבין שהוא חייב לחזור בתשובה ולבקש סליחה ומחילה מבורא עולם שיסלח לו ויתן לו הזדמנות שנייה להוכיח שהוא יהיה מסוגל לשמור תורה ומצוות, אבל הוא הבין שהוא לא יכול להתקשר עם בורא עולם, בזמן שיש כל כך הרבה דברים שמסיחים את הדעת, לכן הוא טבל במקוה, כי טבילת מקוה היא המקום שלאדם יש האפשרות להתבודד עם בוראו מבלי כל הדברים המסיחים את דעתו. לכן הוא רץ לטבול במקוה, וטבל במשך 49 יום, במעיין השילוח (אשר ראשיתו מתחת לקודש הקודשים במקדש, כיום 500 מטר מהכותל המערבי. מדוע טבל דוקא 49 יום? כיון ששמע מבורא עולם אודות היום השביעי, החליט לטבול 7 ימים בריבוע). בתפילה לחזרה בתשובה על חטאו ועל חטא חוה אשתו, ובתקוה להזדמנות שניה להוכיח שהם ישמרו את כל מצוות הבורא, והרבה מהמים סביבו היו הדמעות שלו (פרקי דרבי אליעזר). רק ביום החמישים, יום אחרי שאדם הראשון יצא מהמקוה, והפסיק את התפילות שלו בטבילת המקוה, רק אז קין היה מסוגל להרוג את הבל אחיו, כעונש על חטא אדם וחוה אשתו. (אין חטא בלי עונש, גדול או קטן) טבילת המקוה החזירה לאדם את החיים, שהרי הקב"ה אמר לו "ביום אכלך תמות" אך אדם וחוה אבדו ביום אחד את שני בניהם, אחד הרוג, והשני נעלם, בלי אפשרות ליצור קשר עם ההורים. כל זמן שאדם הראשון טבל והתפלל בליבו במשך הטבילה, קין לא יכל להרוג את הבל, ראה מאמר: "כח התפילה בטבילה" במדריך להצלת עמנו עמ' 51.