דער חסיד vs. דער פליגער

בעזהשי"ת

דער חסיד vs. דער פליגער

רוף מיך 'סעלף העיטינג חסיד', אנטיסעמיט, ראסיסט, וואס דו ווילסט.

אבער אודי לי מיהת אז גערעכט בין איך.

עשרה קבין 'מענשטליכקייט אויפ'ן פליגער' ירדה לעולם, תשעה נטלה כל העולם כולו, און דאס איבעריגע איינס האט דער חסיד'שער איד געקריגן, און איר גלייך פארלוירן אין די מקוה.

אזוי האב איך איינגעזעהן ווען ס'איז מיר אויסגעקומען צו פארברענגען מערסטנס צייט פון א קנאפע עטליכע טעג אויפ’ן פליגער, פליענדיג פון דאנעט ביז אהין און צוריקוועגס וחוזר חלילה, מיט א סטאפ אין ליזענסק ביים יומא דהילולא קדישא אינדערצווישן.

דער חסיד מיט'ן פליגער זענען שני דברים המכחישים זה את זה, צוויי קאנצעפטן וואס וועלן זיך קיינמאל נישט דורכקומען.

א שטייגער ווי געפילטע קרויט אויף א ליידיגן מאגן, אדער ווארימע מאראנצן זאפט נאך א טעללער טשולענט.

דאס גאנצע אפיציעלע פריינטליכקייט מיט’ן קארעקטן סדר פונ’עם פליגער ווירשאפט, מישט זיך עפעס נישט גוט אויס מיט’ן חסיד'ישן פיש-זאפט כאראקטער.

דאס געמאכטע העפליכקייט פון די מאנשאפט קעגן די אפענע פרעכהייט פונ’עם חסיד, פאראורזאכט אן עקספלארירנדע צעמישטער אטמאספערע שוין גלייך פון דער אנהויב פונ’עם פלוג, און ווערט נאר ארגער און ארגער עז טיים גאוס אן, ווען די צוויי קעגנזייטיגע פראקציעס נעמען זיך פירן זייער אייגענער קעגנצילנדער ווירטשאפט מיט מער אימפעט.

די מאנשאפט טוט וואס עס שטייט אינ’עם בוך, און דער חסיד? ווי דער גערוך דיקטירט אים!

דאס דורכגיין די זיכערהייט פראצעדורן איז פאר’ן חסיד א גיהנום, ער ברויך זיין צייטליך אויפ'ן פלוג-האפען - כאפן א פליגער איז נישט ווי נאכלויפן א מאנראו באס.

ער ברויך פאלגען וואס מען הייסט - דער קאסטומס אגענט איז נישט דער משגיח אין ישיבה, און נישט דער שמש אין שול אדער דער שישקענער ביי קדיש.

ער ברויך איינהאלטן רעגולאציעס - די פעדעראלע רעגירונגס פלי רעגולאציעס זענען נישט קיין תקנה פון קהל קעגן קידוש מאכן פאר’ן ליינען אדער קעגן ברענגען שמות אין שול נאך ראש חודש ניסן.

ער מוז אנקומען הארט פאר מ'הייבט אן בארדען, אבער ניין: ער איז שוין דא אבער ער איז נאך נישט גרייט!  פאר מ'קען זיך צונויפנעמען מיט אלע פעקלעך און זעקעלעך און צוגיין צום בארדינג דעסק, מוז מ'דאך צוערשט דאווענען מנחה (אדער מעריב, אדער אפילו שחרית), כאילו ס'איז נישט געווען גענוג צייט ביז אהער צו אויספיערען די שלש עברות.

1. אריינגיין צום לאונדזש און באשטעלען צוועלף פלעשלעך קאוק "ווייל אלץ מעמבער, קומט עס מיר, כאטש כ'קען נישט אויסטרונקען אלע פלעשלעך נאך פאר מ'גייט ארויף אויפ'ן פליגער.

2. אורם וואנדערען דער דיוטי פרי מארק און פארדרייען א קאפ דעם פארקויפער פון וויסקי אין יעדע געשעפט, צו פראבירען און טרעפען א כשר למהדרין שפיריט

3. ס'הייסט, ערשט נאכדעם וואס דער גאנצא ווארט זאהל האט שוין דערקענט אז כ'האב דאס מערסטע צייט און דאס מינדעסטע געדולד, מוז איך דאך יעצט אנהייבען מאכען הכנות צום דאווענען - כאילו כ'בין יעצט אין מיין שטיבל אינדערהיים: א בית כסא, א ציגארעטעל און א קאווע - אין דעם סדר אדער אפשר נאך קאפויער.

דעריבער איז קיין וואונדער אז נאך אזא באהאנדלונג שפרינגט דער חסיד פון די הויט ווי דאס יונגל נאך א טאג חדר, וועלכער לויפט ארויס צום באס מיט’ן קויט אין די האנט, מיט דאס העמעד ארויס פון די הויזן, צעפלויגענע פיאות און שיפע גלעזער אויפ’ן שפיץ נאז, מאכנדיג ליארעמנדע קולות פון פאלשע לעלו סירענעס מיט’ן מויל, און מאנאווערעס מיט די האנט ווי ער דרייווט ווען א 'פייערלעשער' טראק.

די איינציגע זאך וואס האלט נאך א שטיקל קשר צווישן דעם חסיד מיט’ן פליגער, איז דער 'טוילעט'...

אההה דער 'טוילעט' איז דאך דעם חסיד'ישן איד'ס ליבלינג.

וואו ער גייט און וואו ער קומט וועט ער זיך גלייך נאכפרעגן אויפ’ן 'טוילעט', זיך ווענדן צום 'טוילעט', זיך אומקוקן אויפ’ן 'טוילעט', באזוכן דעם 'טוילעט', לראות את שלום ה'טוילעט', און זיך דערקוויקן מיט’ן 'טוילעט'.

און טאקע ווי נאר דער חסיד שפאנט ארויף אויפ’ן פליגער הארט נאכהער וואס ער טוישט דעם זיץ פארשטייט זיך אנע ווארטן צו פרעגן דעם נאך-אויפשטייגנדער פאסאזשיר פאר וועמען עס באלאנגט, וועט ער זיך גלייך ווענדן צום 'טוילעט'....

דארטן אין דעם 'טוילעט' שפירט ער זיך אינדערהיים, דארט איז ער באקוועם, דארט איז אים גוט.

אין איינע פון די רייזעס, גראדע א קורצע, האב איך זיך אויפגעכאפט ווען דער פליגער האט זיך שוין געהאלטן אינמיט’ן אראפלאזן.

די סיט בעלטס לעקטערלעך האבן שוין געארבייט, און די מאנשאפט איז שוין ארומגעגאנגען זיכער מאכן אז אלע זענען פארבינדן צו די זיצן, מיט די גראדע רוקנס און ליידיגע הענט.

ווען אינמיט’ן האט איינער אן 'איש חסיד היה' בכל פרטי' ודוקדוקי' זיך א הייב געטאן פונ’עם זיץ, און מיט אן אומפעט אריינגעלאפן אין 'בְסקִיסֶע'.

און נישט נאר אזוי אריינכאפן פאר א רגע, נאר ער איז געגאנען פאר א ישיבת בית דין מיט אלע מפרשים.

עס האט גענומען פאר די מאנשאפט עטליכע אנגעצויגענע מינוטן פון פארצווייפלטע רופן אז 'סויר ווי ארר לענדינג!' באגלייט מיט שטארקע קלאפן אויף די טיר, ארויסצושלעפן דעם צעקניפטן בארד פון זיין באקוועמען מקום מנוחה.

ענדליך האט ער זיך ארויסגערוקט פון דארט סעקונדן בעפאר די רעדלען האבן געטאפט די ערד, מיט’ן פולסטן רואיגקייט, מיט א פארגלייזטן 'אשר יצר' אויף די פארטרוקענטע לעפצן לקדש שם שמים ברבים.

דאס, קען נאר א חסיד באווייזן! אכן מה נהדר היה המראה, אין איינע פון די רייזעס אויף א קליינעם פליגער ווי ס'רוב פונ’עם פליגער איז באשטאנען פון חסיד'ישע רייזנדע.

ווען לענגאויס דאס גאנצע פליגער האט זיך געשלענגלט די רייע צום בית הכבוד, מיט’ן פולסטן חסיד'ישן שטייגער פונקט ווי אינדערהיים אין שול מיט אלע דעטאלן, פון די קרעכצן און שווערע אטעמען פון די עלטערע ווארטערס ביז די קלאפעס מיט’ן האנט פלאך אויפ’ן טיר באגלייט מיט’ן יאוש'דיגן אויסגעצויגענעם 'נו'...

א פרשה פאר זיך איז דאס דאווענען אויפ’ן פליגער.

דער אונטערשטער טייל פונ’עם פליגער ווערט דאן פארוואנדלט אין א חסיד'ישער קלויז.

דער קיטשען איז דער הויפט קרבן.

די קאונטערס ווערן עמודים.

די משקאות וואס די מאנשאפט האלטן אזוי ריין ווערט נטילת ידים וואסער.

און די טעצער אין וועלכן עס ליגט אויסגעשורה'ט די פערטיגע גלעזלעך מיט פארשידענע טרינקווארג ווערט דער סינק.

די עטוואס מער איידעלע חסידים וועלן קומען בעטן רשות זיך צו וואשן די הענט און פרעגן 'וואָדעֶר, וואָדעֶר, יו העוו עני וואָדעֶר?', און דאן נעמען אליין נאך בעפאר עס איז דא א שאנס צו געבן, איבערלאזנדיג די העפליכע מאנשאפט הכנעה'דיג פארבויגן מיט’ן פאלשן שמייכל אויף די לעפצן און דאס גלעזל וואסער אין די האנט איר אנכאפנדיג מיט די שפיץ פינגער.

די מער פרעכע וועלן נישטאמאל פרעגן, נאר אזוי שעפשענדיג די קרבנות וועלן זיי אליין נעמען פירן א ווערשאפט.

מיט די אויגן אויף אראפ זיך צו היטן פון ראיות אסורות וועלן זיי נעמען 'בעלבאטעווען' אויפ’ן קיך ווי ביי זיך אינדערהיים, נישט פארגעסנדיג איבערצולאזן הונטער זיך אפדרוקן ווי אימער ער האט נאר צוגערירט, אויסגיסנדיג דאס וואסער אויף דער ערד, און איר נאכפאלגען מיט דאס אפוויש פאפיר.

אזוי ארום זיכער צו מאכן זיך צו פארשאפן שטרענג אויפגעברויזטע בליקן אויף אים בעת ער ווארפט זיך שוין דאס קערפער אויף אלע זייטן ביי די שמונה עשרה וועלכן ער וועט נישט פארגעסן אויסצוציען לענגער ווי געוועליך כדי צו מקיים זיין די באליבטע מצוה פון טירחא דציבורא לויט אלע פוסקים.

א מזל האבן זיי די עירליינס אז ס'האט זיך זיי נאכנישט פארגלוסט אריינצושטעלן א באדע צימער מיט א וואנע אינ’עם פליגער.

אז יא וואלט זי גאנץ לייכט פארוואנדלט געווארן אין א מקוה פאר’ן חסיד'ישן איד, צו כאפן א טבילה פאר’ן דאווענען, און נאך איבערלאזן מאראסטיגע טייכלעך אינ’עם באדע צימער, און נאסע שיך אפדריקן אינ’עם גאנצן פליגער.

דער ריינער אמת איז אז דער חסיד איז נישט אינגאנצן שולדיג, א טבע קען מען דאך נישט אזוי גרינג טוישן.

וואס קען ער דען טאן אז דער חסיד'ישער איד ווערט געבוירן ווי עס קוקט אויס מיט בלאטערלעך אויפ’ן חלק התחתון וואס לאזט אים נישט איינזיצן געהעריג.

מוז ער זיך ארומדרייען און זוכן וואו צו גיין און קומען.

וואס נאך פארלאנגסטו פון אים, ער זאל נאך פרעגן מיט א געמאכטע העפליכקייט דעם הונטערשטן שכן רשות בעפאר’ן אראפלייגן מיט אן אומפעט און שנעלקייט דעם זיץ זיך אראפצולייגן, פאראורזאכנדיג אז יענעמס גלעזל קאקא קאלא וועלכער ליגט אויפ’ן טישל זאל זיך אויסגיסן אויפ’ן געביגלטן אנצוג.

אדער גאר ווילסטו אז ער זאל זיך שעמען אריינצוקוועטשן זיין רענצל אין יענעמס אויבערשטן קעסטל צוקנייטשנדיג מאנטלען און זעקלעך אנ'ע רחמנות.

צו פארלאנגסטו ער זאל זען א פראבלעם אין זיך אנכאפן מיט ביידע הענט אויף דעם פאדערשטן שכן'ס זיץ בעת ער סווינגט זיך אריין און ארויס צו זיין זיץ איטליכער מינוט, ציענדיג דעם קאפ-אנלעהנער פונ’עם פארפעסיאנעלער גוי וועלכער האלט אינמיט’ן לייענען א סייענס בוך.

די אלע זאכן אויפ’ן מאנראו באס טוט דאך נישט ער פאר זיין שכן, און נישט זיין שכן טוט דאס פאר אים, טא וואס איז דען א פליגער אנדערש.

מצד דעם חסיד זאל מען נישט זיין אזוי קארעקט, נישט אזוי העפליך, און נישט אזוי שמייכלדיג.

אויב וואלט דער חסיד'ידשער איד געהאט זיין וועג, וואלט ער איינגעפירט א סיסטעם אז מען זאל סווייפן דעם מעדיקעיד קארטל ארויפצוגיין אויפ’ן פליגער, וועלכער זאל ארויספאר’ן א שעה שפעטער ווי געשריבן.

זיצן זאל מען זיך כאפן א שטייגער ווי א פלאץ אויף די פארענטשען שמחת תורה, ווער עס קאפעט מער מענטשן כאפט די ערשטע זיץ, און אז עס ליגט א שטויביגן ביבער היט אדער א צוקנייטשטע רעקל אויף א זיץ מיינט דאס אז עס איז פארנומען.

דאס עסן זאל מען טיילן אזויווי מען טיילט עסן ביי חסיד'ישע טישן, עמיצער אן עסקן זאל ארומגיין מיט טעצער פיש פלייש און פערפעל העכער די קעפ, און דער עולם זאל כאפן מיט די הענט.

עסצייג, גלעזלעך, און באטלעך וואסער, זאל מען ווארפן פון פארנט פונ’עם פליגער אין אלע ריכטונגען און טיכטיגע בחורים זאלן עס כאפן צו פארטיילן פאר’ן עולם האלב און ס'איבעריגע באהאלטן אונטערן זיץ.

מנינים זאלן זיך שטעלן יעדע צען מינוט צווישן די זיצן, און עסקנים זאלן ארומגיין מיט פושקעס פאר פארשידענע צוועקן.

פוירסט קלעס זאל אויך קריגן א ווארימע מקוה, פארשטייט זיך אז אלע פון עקאנאמי קלעס וועלן זיך אויך אריינשטופן אהין.

דער פליגער נאך די רייזע זאל אויסקוקן ווי דאס ביהמ"ד נאכן שושן פורים טיש, מיט טשיקן באטעמס, געפילטע פיש, און פערפעל אויף דער ערד און אונטער די זיצן.

אויך אויפ’ן זיץ דארט אינעווייניג צווישן דעם זיץ מיט’ן אנלעהנער זאל מען קענען טרעפן אפאר פערפעלעך.

מען זאל טרעטן אויף די פארקלעפטע ערד פון אויסגעגאסענע היימישע וויין און גינגער עיל, און פלעשלעך באהאלטענע ווארימע סעלצער זאל זיך געפונען אונטער די זיצן.

דער גערוך זאל זיין א געמישעכץ פון דאס פארבליבענע עסן און די חסיד'ישע רייזנדע.

צו רייניגן וועט מען שוין ארויפשיקן אפאר לעגווארדיע חולעראס...

האט א געשמאקע רייזע און נעמט אייך מיט השפעות טובות.

ביטע אויספאלגען די פארארדענונגען פון די עסקנים.

דער פליגער איז ספעציעל אויסגעשטעלט געווארן צו קענען אקאמאדירן די טויזנטער חסידים.

מען בעט מען זאל זיך בשום אופן נישט אויפהייבן אויף די זיצן ווען דער רבי וועט וואונטשן לחיים.

בחורים וועלן נישט ארויפגעלאזט ווערן אויפ’ן פליגער, עס איז צוגעגריייט געווארן פאר זיי גענוג פלאץ אין די פעקלעך דעפארטמענט.

ביטע שטרענג אפהיטן די גדרי הצניעות.

עס איז שטרענג פארבאטן מיטצוברענגען סיי וועלכע פאטא אפאראטן אדער ווידיאו קאמערעס, די עסקנים וועלן דאס צונעמען אויף אייער אייגענע אחריות.

זייט געווארנט: מענטשן און קינדער מיט די פיאות אויפ’ן אויער וועט מען אנפעינטן די פנימ'ער.

די פיש איז נתנדב געווארן דורך פאלקאוויטש'עס פיש געשעפט לע"נ אביהם.

בכבוד רב, הנהלת הקהילה.

Yahrzeit: Rav Chaim Elazar (ben Tzvi Hirsch) Shapira of Munkacs, the Minchas Elazar, (1871-1937)

Yahrzeit: Rav Chaim Elazar (ben Tzvi Hirsch) Shapira of Munkacs, the Minchas Elazar, (1871-1937). He was a fifth generation descendent of the founder of the Dinov dynasty, Rav Tzvi Elimelech (the Bnei Yisas’char). He learned under his father, the Stryzower Rebbe, author of Darkei Teshuvah on Yoreh De’ah. He succeeded his father as Rav of Munkacs in 1914. Munkacs (or Munkacevo) for centuries the capital of Carpathian Russia , belonged to Hungary before World War I and to Czechoslovakia when that country was created after World War I. He had no children with his first wife, and they decided to divorce. His second wife bore him one daughter, Frimet. From his youth and on, he completed the entire Talmud Bavli and Yerushalmi every two years. He was a prolific author. In addition to Minchas Elazar, he wrote Nimukei Orach Chaim, Os VeShalom on the laws of tefillin and milah, and many other sefarim. In 1930, he fulfilled a lifelong desire and visited Eretz Yisrael with his 13 year old cousin and son in law to be, Baruch Yerachmeil Yehoshua Rabinowicz . Sadly the Munkacser died only four years after his daughter’s wedding in 1933. Soon after his petira, most of the 15,000 Munkatch Jews were murdered in the Holocaust. Rav Barukh, his son in law, – after saving thousands and unsuccessfully attempting to convince other Chassidim to go with him -- made aliyah, and later established a kehilla in Sao Paulo , Brazil , remaining for fifteen years. He then returned to Israel , where he became the Rabbi of Cholon and later established a Beis Medrash in Petach Tikvah which he led until his passing in 1999. Source: http://ezrashi.blogspot.com/2012/05/

מעדני הפרשה - סיפור שמסעיר את העולם מאת ישראל אהרן קלצקין‎‎

סליחה - אחרתי: אפשר לשמוע את הסיפור במספר המסופר: 97223011300+ - גוט שבת Menasche Scharf 00447974160252 2018-04-26 14:21 GMT+01:00 Maadoney Haparshah : אדרבא, תתרגם ושלח לי התרגום ואפיץ גם בארה״ב On Apr 26, 2018, at 7:26 AM, menasche scharf wrote: לכבוד ידידי החשמלי ר' ישראל אהרן, הגדלת עשות, תבורך מפי עליון ותזכה לפרסם עוד ועוד ספורי השגחה פרטית כאלה. ברצוני לתרגם את הספור לאנגלית עבור עלון "השגחה פרטית" היוצא לאור כבר יותר משנתיים כאן בבית המדרש "עדת ישראל" בשכונת טאטענהאם שבצפון לונדון. אם אי מישהו מתקשר אליך אם משאלה דומה, אנא שישלח לי את התרגום או שיתקשר אלי, כדי שלא אעבוד לריק. תזכה למצוות, מנשה Menasche Scharf 00447974160252 2018-04-26 3:23 GMT+01:00 : בס"ד לידידי ומכרי מתענגי מעדני הפרשה ערש"ק אחו"ק בחו"ל, אמור בא"י סיפור המצבה שמסעיר את העולם החרדי הקדמה: בימים אלו של ספירת העומר שבהם אנו מתאבלים על פטירת 24 אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו על שלא נהגו כבוד זה בזה, סיבב הקב"ה ענין מופלא של השגחה פרטית שהחל לפני כחודש ימים וחוזר אחורה יובל שנים, ומסתיים בסוף טוב, שמוסר השכל בצידו. הסיפור המופלא דלהלן אירע זה עתה עם אחי הרב דוד קלצקין שליט"א, ראש הדגל של חברה קדישא חסידים בירושלים, ואני כותבו כפי ששמעתי ממנו: 1 פתיחה: בתוקף היותי ראש הדגל של חברה קדישא בירושלים, מבקר אני בבתי העלמין הר הזיתים והר המנוחות כמעט מידי יום ביומו ולפעמים מס' פעמים ביום, ובמסגרת עבודתי כבר התוודעתי להרבה סיפורים מרגשים ועניינים של השגחה פרטית רבים מספור, אך מה שאירע זה עתה עולה על כולנה, תחילת חודש ניסן תשע"ח בעת השתתפותי בהלויה הבחנתי על הקרקע בין הקברים, בדף פרסום של מישהו שעוסק בשיפץ מצבות, וכיון שבמסגרת עבודתי אני עוסק אני גם בתחום המצבות, לכן הרמתי את הדף ותחבתי לכיסי והמשכתי בעבודת הקודש. כ"ו ניסן תשע"ח יום גשום וסוער בירושלים, חזרתי בערב מהלוויה בהר הזיתים כשבגדי מלוכלכים מבוץ, החלפתי בגדים והוצאתי את תכולת הכיסים והנחתים על השידה. 2 כ"ז ניסן תשע"ח טרם יציאתי לתפילת שחרית אני ממיין את המסמכים וגוזר דינם מי לאשפה ומי יחזור לכיסי, וביניהם אני רואה את אןתן מנשר פרסום של משפץ המצבות הנ"ל, כבר עמדתי להשליך אותה לאשפה, אך מידת הסקרנות שבי גרמה לי אינסטינקטיבית להסתכל על דף הפרסום וראיתי תמונה של 2 מצבות, מצד ימין: תמונת מצבה ישנה מאובקת עם הכיתוב 'לפני' ומצד שמאל אותה מצבה, רק לאחר ניקוי ושיפוץ והכיתוב 'אחרי', אני מתאמץ לקרוא את האותיות הקטנות שעל גבי המצבה וכך כתוב שם: (בקובץ פי די אף המצורף יש תמונה של המצבה) פ"נ האשה עטקה טייבה ע"ה בת הרב דוד שחור ז"ל בהמשך כתוב: זכתה להיקבר בקברי אבותיה מה שלא זכו אחיותיה הצ' חי' וסאניה הי"ד כיון שלא כתוב אמנו ולא כתוב שם בעלה, ומכך שאחיותיה נהרגו עקה"ש, הסקתי שמדובר בניצולת שואה שמתה ערירית ללא זש"ק, בסיום כתוב: נפטרה כ"ז ניסן תשל"א, מיד הבזיק במוחי שהיום מלאו 47 שנים לפטירתה של הגלמודה, וראיתי בכך השגחה פרטית נדירה שלאחר ימים רבים שהפתק מונח בכיסי אני קורא אותו בדיוק ביום היא"צ. בתפילת שחרית בביהמ"ד פינסק קארלין אמרתי קדיש לע"נ, לאחר התפילה סיפרתי לאדמו"ר שליט"א ולציבור המתפללים את המעשה, כולם התרגשו מהסיפור והדליקו נרות והאדמו"ר בעצמו פתח משניות והחל ללמוד לע"נ, ומי רואה אותו לומד ואינו מצטרף?. לאחר התפילה חשבתי לזכות עוד כמה יהודים במצוות חסד של אמת, סיפרתי את הסיפור בקו המשפחתי (וואטספון), משם עבר הסיפור לקווים אחרים ועי"כ התפרסם הדבר והגיע לאלפי אנשים שאיני מכירם שאף הם עשו דברים טובים לעילוי נשמת הגלמודה הנ"ל. 3 ראיתי שהסיפור צובר תאוצה, טלפנתי לבעל הפרסומת ושאלתיו על פרטי המצבה, סיפר האיש שמזה שנים הוא עובד בתחום ומפעם לפעם הוא ביקש מלקוחותיו רשות להדפיס תמונת מצבת קרובם לצרכי פרסום, אך כצפוי איש לא הסכים מפני כבוד המשפחה, וכי מי רוצה שמצבת קרובו ידגמן על פרסומת?. יום אחד פנה אלי הגאון רבי בנימין רימר מראשי ישיבת טשעבין בירושלים (חתנו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל) וביקש לשפץ מצבה של קרובת משפחתו (אחות זקנו), סברתי שבמקרה הזה שאין משפחה קרובה שיכולים להיפגע אולי זו הזדמנות, לשמחתי הרבה הרב הסכים, בהסבירו שיתכן שיצא מזה בעתיד טובה לנשמת הגלמודה שמישהו יעשה משהו לטובת נשמתה, וכך מודעת הפרסום מסתובבת כבר מעל 12 שנים. אמרתי לו: חכם עדיף מנביא וסיפרתי לו בהתפעלות על המקרה שבדיוק ביום היא"צ קראתי את הפרסום. כיון ששמעתי כך, התקשרתי תיכף להרב רימר לספר לו את הדברים ובעיקר לשמוע פרטים נוספים על הנפטרת, וכך סיפר: היא עלתה לארץ בשנת תרצ"ד, מס' שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, וחייה ניצלו בזכות מעשה מסירות נפש, כדלהלן: מלפנים גרו ברוסיה בעיירת מינסק, באותה תקופה הסתבך אביה ר' דוד שחור עם רשויות המס ברוסיה, (יתכן שהרוסים שמעו ששם משפחתו 'שחור' והסיקו מכך שהוא עובד ב'שחור' יא"ק) לילה אחד הגיעו סוכני הקג"ב לעצור אותו, בתו טייבה פתחה בצעקות לשוטרים ואמרה: תעזבו אותו, אני זאת שעשיתי את עברות המס ואבי לא קשור כלל לעסקים, לאחר ויכוחים ובנס גלוי הם עזבו את הבית בידיים ריקות, כנראה לא היה להם כל צורך בנשים לעבודות בסיביר וכך ניצלו חייו. אך האדמה שבערה מתחת לרגליהם גרמה להם לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ הקדושה, שתי אחיותיה המוזכרות במצבה כבר היו נשואות אז, ונשארו שם ונספו במלחמה הי"ד. בשנים הראשונות הם גרו בירושלים בבתי ברוידא ולאחר פטירת הוריה שנקברו בהר הזיתים עברה לגור במרכז הארץ, שם עבדה מעל עשרים שנה כרוקחת של קופ"ח בתל אביב, לאחמ"כ עברה לבית אבות. וכפי שרשום על המצבה חילקה כספים רבים לצדקה ולמוסדות התורה. ממשיך הרב, למדתי בישיבה בבני ברק והייתי משתדל לבקרה אחת לשבוע, ובבין הזמנים ששהיתי בירושלים ביקשתי מאחי שיואיל לבקרה במקומי, ביום חמישי כ"ז ניסן תשל"א הוא הגיע לבקרה ולחרדתו מצא אותה גוססת, זכתה שהספיק לומר עמה וידוי וקבלת עול מלכות שמים והחזירה את נשמתה ליוצרה, קברנו אותה בירושלים סמוך לקבר אביה. בשלב זה הוספתי לקו המשפחתי גם את החלק הזה שגם הלך והתפרסם כתוספת משלימה לסיפור ההשגחה פרטית. 4 ביום שני השבוע ח' אייר תשע"ח אני מקבל טלפון מיהודי שהזדהה בשם אהרן, וכה היו דבריו המצמררים: הסיפור שהתפרסם בשבוע האחרון על ידך הגיע גם אלי בדרך פלא, ומיד כאשר שמעתי את פרטיה נעשה כל בשרי נעשה חידודין חידודין. וכיון שעל ידך אירע הפרסום והמכשה הגיע לאוזניי אספר לך דברים כהוויתן. לפני כ-50 שנה, הייתי אז בחור צעיר, ואירע שנכנסתי לקופת חולים בתל אביב לרכוש משחה מסוימת שנצרכתי למרוח על עורי, בהגיעי הביתה פתחתי את האריזה והתברר לאכזבתי שזו איננה המשחה הנכונה, התמלאתי כעס על בית המרקחת וחזרתי לשם זעוף פנים בטענות למה רימו אותי, ודרשתי שיחליפו את זה במשחה המתבקשת, הרוקחת ענתה לי שאין אפשרות להחליף לאחר שכבר פתחתי אותה, כעסי התגבר והאשמתי אותם במחדל. מתברר שיחד איתי עמד שם עוד לקוח שביקש משחה ובטעות התחלפו היוצרות, אך בעוד הראשון הגיע מיד להחליף בחזרה, אני פתחתי כבר את האריזה ולכן לא הסכימו להחליף לי אותה, התחלתי לזעוק ולהשתולל, ענתה לי הרוקחת לא אני שירתתי אותך, נקרא לגברת טובה הרוקחת, מיד יצאה הגברת מחדרה לשמע הצעקות, ואכן זיהיתי את הגברת המבוגרת שאצלה רכשתי את המשחה, אך כבודי האבוד לא נתן לי להודות בטעות שעשיתי, וכדרכם של אנשים האשמתי אותה בטעות, וכך המשכתי לצעוק, היא לא ענתה, בתגובה זרקתי את המשחה על השולחן ופלטתי משפט נורא "לילדים שלך תשתמשי עם המשחה הזאת", שקט השתרר, גברת טובה לא הגיבה אך פניה האדימו, גם ראיתי שהמוכרת הסתכלה עליה ברחמנות ובכאב, עזבתי את המקום בפחי נפש. 5 לאחר כמה שנים, כבר הייתי מאורס בשעטו"מ, ושבת אחת אחה"צ אני יושב בבית הכנסת השכונתי ומאזין לשיעור במסכת אבות והרב קורא בפרק ב' משנה ו' את הסיפור הידוע על הלל הזקן שראה גולגולת אחת שצפה על פני המים ואמר 'על דאטפת אטפוך' וכו' פירוש: נהרגת מפני שהרגת אחרים, ומי שהרגך אף הוא סופו ליהרג, וציטט הרב את דברי הרמב"ם בפירושו על המשנה: 'אמרו חכמים, במידה שאדם מודד, בה מודדים לו, וזה דבר הנראה לעין, בכל עת ובכל זמן ובכל מקום, שכל מי שיעשה רע ויחדש מיני החמס ופחיתיות שהוא עצמו יוזק מן רעות ההם בעצמם, מפני שהוא למד מלאכה שתעשה נזק לו ולזולתו' הטעים הרב ואמר: הרי ידענו כי מרובה מידה טובה ממידת פורענות פי חמש מאות, ממשיך הרמב"ם ומפרש: 'וכן כל המלמד מעלה שמחדש פועל טוב מן הטובות, יגיעהו תועלת הפועל ההוא, מפני שהוא מלמד דבר שיעשה טוב לו ולזולתו' מוסיף הרמב"ם ומשבח את הפסוק וכותב: 'ודברי הכתוב בזה טובים מאוד (איוב לא יא) כי פועל אדם ישלם לו' כפי הפתגם הידוע 'וואס מען טוט טוט מען זיך' פתח הרב ספר איוב והקריא את דברי המלבי"ם על הפסוק הזה שמסביר: שענין זה, שהעושה רע לזולת גורר רע על עצמו והעושה טוב לזולת גורר טוב על עצמו, אינו בתורת שכר או עונש, אלא מציאות בטבע, וכשם שהמכניס ידו לאש ונכווה מכך, אין זה עונש כי אם פועל יוצא בטבע, וכן האוכל ושבע אין השובע שכר על האכילה כי אם פועל יוצא בטבע שהטביע השי"ת בעולם, כך העושה רע מושך על עצמו רע כפועל יוצא ועאכו"כ העושה טוב מושך טוב על עצמו וסובביו. סיים הרב ואמר: שמי שכבר נכשל וגרם רע לזולת עדיף שיבקש את סליחתו לפני שיוזק. כיון שעמדתי אז לפני נישואיי, חשבתי לעצמי שחתן מוחלין לו על על עוונותיו וזהו הזמן לבקש סליחה ומחילה מחברים ומלמדים שפגעתי בהם וכן מקרובים ובני משפחה וכו', ואכן כך עשיתי, וכולם מחלו כמובן. אך אותו סיפור כלל לא עלה בזכרוני אז ולכן לא עלה על דעתי ללכת לפייסה ולבקש סליחתה. באותו קיץ נישאתי באושר לרעייתי מלא תקוה לחיים מאושרים, אך לצערנו עובר שנה עוד שנה ועוד שנה והבית ריק, פנינו לרופאים, עשינו כל מיני טיפולים וסגולות, וילדים אין. 6 יום אחד הזדמנתי ליד אותו קופת החולים בת"א ונזכרתי בסיפור המשחה הנ"ל, והחלטתי להכנס לפייסה, ואולי ע"י כך תבוא ישועתי. אני נכנס לבית המרקחת מבקש את גברת טובה, הם מסתכלים עלי בתימהון, ואומרים: אתה מתכוון לטובה שחור? היא כבר לא עובדת כאן כמה שנים והועברה לבית אבות של כללית בגדרה. באותו רגע לא היה לי פנאי לנסוע לשם, והענין שוב פרח מזכרוני, אך לאחר תקופה נסעתי פעם אחת בכביש בינעירוני ואני רואה שילוט 'גדרה' מיד נזכרתי מהמקרה, והחלטתי להיכנס לעיר ולחפש את בית האבות הנ"ל, אני נכנס ומברר בקבלה על אשה בשם טובה שחור, ולצערי נאמר לי שהיא נפטרה כמה שנים קודם לכן, לשאלתי היכן קבורה לא ידעו לענות, אך את שם אביה ידעו לומר לי "טובה בת דוד שחור" ושע"פ הרישום שלהם היא נפטרה בכ"ז ניסן תשל"א ללא ילדים. מאוכזב עזבתי את המקום ופניתי לחברות קדישא בעיר ובאזור מרכז הארץ, אך לא מצאתי שום מידע עליה. הרבה ברירות לא נשארו לי, החלטתי לעשות כמיטב יכולתי לטובת נשמתה, וכך אני שומר מזה שנים את יום פטירתה, לומד ומתפלל לעילוי נשמתה. 7 וכך ממשיך אהרן את סיפורו בסערת רגשות: לפני כ-15 שנים, בוקר אחד אני קם משנתי בתחושה מוזרה בפניי, אני מסתכל במראה, עיניי חשכו למראה צורת פניי שהתעוותו ע"י עיוות שפתיי, ועקב כך גם הקול שלי השתנה בצורה מוזרה. קיוויתי שזה משהו ארעי ויחלוף לאחר כמה שעות, אך מהר מאוד התבדיתי, פניתי לטובי הרופאים שלא ידעו לעזור לי, אמנם היתה אפשרות לעשות ניתוח שסיכוייה חלשים מאוד, אך זו ירדה מהפרק בשל הסיכון, כאבי הנפשי היה קשה מנשוא, שימשתי עד אז עשרות שנים כבעל קורא מדי שבת בבית הכנסת וכן אמרתי שיעורים מדי יום ובעל תפילה נעים הייתי בשבתות ובימים נוראים וכו', וכעת עקב עיוות קולי לא הייתי מסוגל להמשיך במשרותיי אלו בנוסף לגודל הבושה מעיוות הצורה, הלכתי לגדולי ישראל לבקש ברכות, אחד מהם ענה לי שאולי אחפש לתקן משהו שקשור לפה ולדיבור. אני מנסה לשחזר ואין מוצא, לא ידעתי את נפשי, התפללתי להקב"ה שיאיר את עיני, כך עברו עלי שנים רבות עד שהסביבה התרגלה לקולי המשונה ולפרצופי המוזר. 8 בתחילת שבוע שעבר ב' אייר תשע"ח אני שומע בביכ"נ סיפור על השגחה פרטית שאירע זה עתה ליהודי מירושלים בשם ר' דוד קלצקין, שמצא פרסום של משפץ מצבות שעליה רשום השם 'עטקה טויבה בת ר' דוד שחור' בדיוק ביום היא"צ שלה והיא קבורה לפליאתי בהר הזיתים, לאחר עשרות שנים שחשבתי שהיא ודאי קבורה בגוש דן. פניתי תיכף לחברה קדישא בירושלים ואמרו לי היכן היא קבורה (כמה שורות אחרי קברו של האדמו"ר מלעלוב זצ"ל שנפטר ביום כיפור תש"ע), ידעתי היטב מה עלי לעשות, וכבר ביום חמישי עליתי ירושלימה נכנסתי לישיבה וביקשתי מכמה בחורים שיצטרפו אלי בתשלום להר הזיתים, אמרתי את המשניות עם שם האשה ואותיות נשמה, לאחמ"כ חלצתי נעליי פרצתי בבכי נורא שנמשך דקות ארוכות ואמרתי 'חטאתי לאלקי ישראל ולטייבא עלקא ב"ר דוד' כפי הנוסח המופיע בשו"ע, ביקשתי סליחה ומחילה מכל ליבי, הציבור ענה 3 פעמים מחול לך, משם המשכתי לכותל המערבי בתחושה מרוממת ומשחררת, כי הרגשתי שמן השמים סיבבו את כל סיפור ההשגחה פרטית עם ביום היא"צ כדי שישועתי תבוא, התפללתי מנחה וערבית בבכיות עצומות כפי שטרם התפללתי בחיי, נתתי צדקה לעילוי נשמתה והבטחתי לאבא שבשמים שאם תבוא הישועה אפרסם את הנס בכל דרך אפשרית. 9 בבוקר שבת האחרון ו' אייר תשע"ח ש"ק אחו"ק אני קם ממיטתי ללכת לתפילה, אני שוטף את פניי ומסתכל במראה והנה שב עורי כבימי קדם, לא ייאמן, הפנים התיישרו כפי שהיו לפני 15 שנה, הרמתי שאגה, אשתי חשה לכיווני ולא מאמינה למראה עיניה, אני מתחיל לדבר והנה הקול שלי חזר לקדמותו כבימי עלומיי, צעדתי לבית הכנסת בריקוד, ידעתי היטב מי הרופא, רופא כל בשר ומפליא לעשות. והנה מגיע קריאת התורה ומסובב כל הסיבות סיבב שהבעל קורא נהיה צרוד ואין מי שיחליפנו, מנסים לחפש מחליף ואיש לא ניגש, בפרט שזה שתי פרשיות - אחרי וקדושים. עשרות שנים הייתי בעל קורא עד לאותו מקרה שמאז לא ניגשתי, אני קם ממקומי וניגש לבימה ופותח בקריאה 'אחרי מות שני בני אהרן' לפתע עלה לי כל הרגש הצבור בתוכי ופרצתי בבכי נורא מול כל הקהל, כך שתי דקות של שקט ומבוכה עד שהצלחתי להמשיך, כל הציבור היו בהלם לקול הנפלא שחזר אלי לאחר שנים, ואז גם הבחינו שצורתי חזרה לאיתנה. לאחר התפילה הודעתי שבמוצ"ש תתקיים סעודת מלוה מלכה רבתי לכל הציבור, שם סיפרתי את הסיפור המלא כפי הבטחתי בכותל המערבי. וכאן מוסיף לי אהרן: לאחר מאמץ השגתי את הטלפון שלך, איני מכירך ואינך מכיר אותי, אך דע לך שלא בכדי סיפור ההשגחה פרטית התפרסם בכל הארץ, מן השמים סיבבו שזה יתפרסם עד שיגיע אלי, שאזכה להיוושע לאחר שנים של סבל בזכות פרסום הסיפור, וכעת תפרסם בבקשה את החוליה הזאת שסיפרתי לך זה עתה. סוף דבר יהודים יקרים, אחיי ורעיי, מסיים ר' אהרן, פגעתם בזולת? אל תחכו שנים עד שכבר יהיה מאוחר, תיכנעו ותבקשו סליחה גם אם סבורים אתם שצדקתם ולא תצטרכו לעבור את הסבל הנורא. אחרית דבר אחי ר' דוד מוצף בימים אלו בטלפונים מאנשים שהסיפור הגיע אליהם, והם מספרים כי השלימו עם אנשים שהיו מסוכסכים איתם שנים רבות, חברים ובני משפחה, ועוד כהנה וכהנה. ישתדל כ"א להרבות שלום בין אחים, טול עט וניר, רשום לפניך רשימה של מי שאתה חושב שאולי נפגע ממך, וכמובן יש להתפלל ולבקש מה' שירענן את הזכרון ויכון הדרך, כי מי יודע מתי פגע במאן דהו ושכח וה' תובע את עלבונו. וגדול השלום שעי"כ נקרב את הגאולה בב"א. יהי רצון שיהיו הדברים לתועלת ולהצלחת ישראל אהרן בן מאנצ'י

רגעי הפוגה בחיים של פליטות

The English version is available here: https://www.jpost.com/opinion/article-714628 י' באב תשפ"ב, 7.08.22, 16:29 - חופשה תלושה - קו מאסף אירופה עו"ד רועי אביקסיס, ראש המערך לשירותים רוחניים בתפוצות בהסתדרות הציונית העולמית, נציג המזרחי במוסדות הלאומיים - שב לישראל אחרי מחנה קיץ לפליטים מכל רחבי אירופה רגעי הפוגה בחיים של פליטות האוטובוס - עם שני נהגים שמתחלפים כל שמונה שעות - יצא ביום שני בבוקר מקייב בדרך למחנה קיץ לבני נוער ,פליטים מאוקראינה, הפזורים בכל רחבי אירופה. תחנה ראשונה – קייב. ראשונים היו הצעירים מקייב כ-עשרה חניכים, אחרי נסיעה של 16 שעות הם הגיעו ללמברג ומשם לפולין אספו פליטים בפשמישל, קרקוב ומשם לוורשא, משם האוטובוס עשה דרכו לאוסטריה עוד נערים ונערות עלו על האוטובוס בוינה, אחרי ארבע שעות נסיעה, האוטובוס אוסף בברלין, במינכן, פרנקפורט וקרלסרוה בגרמניה. קדימה לשווייץ האוטובוס אוסף בציריך, משם למילאנו, המושבים האחרונים נתפסו ומשם נשארו רק עוד ארבע שעות עד למחנה על פסגות אלפים על גבול איטליה צרפת. בתום מסע של 48 שעות תחנה סופית עיירת הנופש ססטריריה איטליה. פגשתי את חלקם לפני ארבעה חודשים על גבול מולדובה אוקריאנה, גם אז הם ירדו מאוטובוסים אלא שאז זה היה בגבול אוקראינה מולדובה. הם יצאו באישון לילה מביתם באודסה, חרקוב או קייב במנוסה, במטרה לחצות את הגבול מערבה. הפעם המסע הארוך הוא מסע הפוגה. חופשה תלושה מחיים תלושים שהם חווים בחודשים האחרונים. הזכות להיות פליט הצעירים נקבצו מכל רחבי אירופה. מאוקראינה, בלרוס, מולדובה, הולנד, פולין, טורקיה, גרמניה, אוסטריה, צרפת, ספרד, שווייץ ואיטליה. קבוצות קבוצות שלושה, חמישה, עשרה. הפליטים הצעירים מחוברים לרשתות הווירטואליות, שמה הם נחשפו למודעה של "המדרשה הציונית" שקראה לבא למחנה קיץ לצעירים שעזבו את אוקראינה המופצצת. חבר מביא חבר. כאש בשדה קוצים הפלייר עובר מהורה לילד בכל רחבי אירופה מדלג בין קבוצות הווטסאפ. הפיתוי אדיר. שבוע אחד של חופשה מתוך חיים ללא בית. מה הסיפור שלך? כל חניך או חניכה במחנה הוא סיפור מרתק. כ-50,000 יהודים שברחו מאוקראינה נמצאים במדינות שונות באירופה. הם בחרו במסלול אחר מ-35,000 העולים שעלו לישראל בחודשים האחרונים. חלקם עדיין מחכים שהמלחמה תסתיים ויוכלו לחזור לאוקראינה, חלקם ברחו למערב אירופה וכשהבינו כי המלחמה ממשיכה לתקופה בלתי ידועה הם חזרו לארץ המדממת להתאחד עם ההורים והגברים שגוייסו, חלקם החליטו לפתוח דף חדש באחת מארצות אירופה וממתינים לקבלת האזרחות, חלקם כבר עשו עליה לפני שנים אך חזרו לאוקראינה ומסיבות שונות אינם יכולים לחזור שוב לישראל. הם חיים על המזוודות כבר 4 חודשים נעים בין הרצון לפרוק את המזוודה ולהתמקם לבין התקווה לחזור לארץ מולדת. קריאה למילואים המדרשה הציונית הוקמה לפני 20 שנה באוקראינה כדי להביא קול חינוכי יחודי שמשלב יהדות עם ציונות . הם פעלו במשך למעלה מעשור בכל רחבי חבר המדינות לשעבר ומאות בני נוער שבו ליהדותם והתחברו למדינת ישראל .רבים מהם עלו לארץ ומתגוררים בישראל. כבר חמש שנים שאין פעילות של המדרשה. המדרשה השמידה את עצמה. כל מחזור בוגרים הפך להיות דור מנהיגים שעולה לארץ, שכבות הנהגה עולות זאת אחרי זאת לא ניתן להמשיך ולקיים פעילות באוקראינה. "מנוע ההנהגה" נטוע עמוק בישראל. המלחמה המפתיעה הניעה מחדש את המדרשה. בשריקת מפקד אחת, התגייסה החבורה למילואים. תוך שבועיים הוקם צוות, נמצא מלון, נאספו החניכים, נכתבה תוכנית חינוכית. כ- 20 אנשי צוות התייצבו בהכשרת המדריכים שנעשתה בזום והכריזו "הננו". המדרשה קמה לתחייה. צוות המחנה מגוון ורב שכתבתי. רווקים ורווקות בני 20-25 שעלו לפי כמה שנים כבוגרי המדרשה הציונית, מדריכים שברחו רק לפני כמה חודשים מאימת המלחמה לישראל ועכשיו יצאו לשליחות לסייע לאלו שנשארו מאחור, משפחות שעלו לארץ לפני 20 שנה יחד עם ילדיהם צברים שגדלו על מורשת אבא ואמא, מחוייבים למשימה, חיים את השליחות, המשימה תבועה ב- DNA שלהם, וגם לאה שנולדה בארץ לעולים חדשים בשנות ה90, ישראלית צברית לכל דבר שנאבקת עם הזיכרון שלה כדי לגייס את הרוסית שפת אמה אך לא שפת עמה. המקצוענים יש נטיה לחשוב כי חינוך בלתי פורמאלי זה מקבץ של אלתורים "בלתי פורמאלים" מתובלים בכיף עם מסר בגובה נמוך. לא אצל המקצוענים של המדרשה הציונית. נושא המחנה: "מעניקים עתיד לעברנו". נושא המחנה משוטט בין הפרספקטיבה ההיסטורית של עם הנודד לאורך אלפי שנים ומחפש את התשובה למה? לשם מה? מה משמעות הנדודים בהיסטוריה היהודית, לבין חווית הנדידות והפליטות הנוכחית. מה משמעות חיי הנדודים מודל 2022? לכל דבר יש משמעות במחנה, גם לעובדה שהמחנה מתקיים באיטליה (למרות שזה המקום היחיד שנמצא פנוי שבועיים לפני המחנה). "הבלתי פורמאלים" של המדרשה הציונית הבינו שאם כבר הגענו לאיטליה, ניתן כבוד למקום. אליעזר שרודנסקי, המנהל החינוכי של המחנה מסביר לי "איטליה היא שער כפול. "שער טיטוס " והחורבן לפני כ-2000 שנה ושער השיבה והגאולה במאה ה- 20 עם עשרות אוניות המעפילים שהפליגו מנמלי ארץ המגף. איטליה היא תחנת מעבר בפרקים המכריעים בתולדות עמנו. החניכים נמצאים עכשיו על פרשת דרכים ויכולים להזדהות עם הסיפור היהודי כסיפור שלהם. לנו זה מאפשר לגעת לא רק בנקודות מפתח בזהות היהודית, אלא גם לדבר על מה שחווים החניכים בדרך אגב, בלי "לחפור". לשם מה? כששאלתי את רכזי החינוך של המחנה מה התשובה שלהם לשאלה "לשם מה?" הם ענו: משהו הרעיד את המציאות זוהי הזדמנות שלא תחזור. מסך הברזל נפל לפני 25 שנה- מיליון יהודים עלו אך עוד מאות אלפים טרם שמעו את הקריאה. המלחמה הנוראית היא קריאת השכמה נוספת כדי להקיץ את המתלבטים. במחנה אנו מציבים לחניכים את השאלה, פורסים לפניהם את התהליכים ההיסטוריים ונותנים להם לבחור את התשובה. כשיסתיים המחנה באיטליה, כל הצוות ידלג לצרפת למחנה נוסף הפעם מחנה למשפחות. עבור חמישים משפחות שיגיעו למחנה (ללא הגברים שנשארו באוקראינה), שחיות כבר כמה חודשים על המזוודות, השאלה הופכת להיות יותר פרקטית. זוהי לא רק שאלה פילוסופית. בראשון בספטמבר הם יצטרכו להחליט לאיזה מסגרת ישלחו את הילדים ללמוד? קצבאות הפליטים יופסקו והם ידרשו להתחיל לעבוד, ההמתנה עם "מזוודות לא פרוקות" בתקווה לחזרה או טו טו לאוקראינה תדרוש הכרעה. בצומת הזאת ,בדיוק, אנשי המדרשה הציונית רוצים לכוון את התנועה. עכשיו נופשים! שוחחתי עם כמה נערות שהצטרפו אלי למעלית. הם ספרו לי שהם מאודסה. באו מאודסה וישובו לאודסה בסוף המחנה. הייתי סקרן לדעת מה עובר עליהם, האם הם חוו את ההפצצות? האם משהו מבני משפחתם נפגע? למה הם לא בורחים? למרות האנגלית המצויינת שהיתה להם – הן לא שתפו פעולה, זיהיתי שהם גם לא מתרשמים מהסקרנות ומהאמפתיה שלי. כשספרתי זאת לאלישע, מנהל המחנה, הוא אמר לי שההנחיה היא ברורה. לא מדברים עם הילדים על המלחמה. לא מעבדים את חוויות המלחמה. עכשיו נופשים, נהנים, לומדים בכיף, מתנתקים. אם הילדים רוצים לדבר, נותנים לזה מקום, מקשיבים. תשעה באב במחנה קיץ את הצעד הראשון שלי בעולם התפוצות עשיתי בשנת 1997 אז נשלחתי לקייב להיות מדריך במחנה של בני עקיבא והסוכנות היהודית. תשעה באב חל באמצע המחנה . אני זוכר את ההתלבטות כיצד מדברים על תשעה באב עם חניכים שלא שמעו על הצום מימיהם. בקשנו מהם במשך כל הלילה לבנות מודל של בית המקדש ולהציב אותו בכניסה למחנה לציון תשעה באב. עם הצבת המודל, לפנות בוקר, הגיעו המדריכים והרסו את המודל מול עיניהם המזועזעות של החניכים, כך בקשו המדריכים לצור תחושה של אבדן אצל החניכים ,טריגר פתיחה להמחשת סיפור החורבן. בפרספקטיבה של עשרים שנה נראה לי קצת מזעזע ואקט שלא בהכרח יבטיח הזדהות עם המסר. השנה, במחנה, לא זקוקים למניפולציות. הנערים והנערות חווים בחודשים האחרונים יציאה לגלות מתוך גלות וחורבן בית אישי. נותר לנו במחנה לתמרר להם, מתוך המצוקה הזאת, את הדרך לארץ ישראל.