Thursday, October 26

חרדי דתי יהודי

בס"ד, ערש"ק פר' לך לך תשע"ח, ידידיי ומכובדיי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה' הע"י
שלשה סיפורים המתפרסים על פני 70 שנה, ומכנה משותף ביניהם.
סיפור א: האדמו"ר מבאבוב זצ"ל שאחר השואה פעל ועשה לרומם את קרן התורה והחסידות בארה"ב ולהפיח רוח חיים באודים ניצולים מאש התופת של הנאצים ימ"ש, ולמרות שהוא עצמו איבד הרבה מבני משפחתו בשואה ושתה את כוס התרעלה, לא כיחש באמונתו ופעל והצליח.
אירע פעם שהלך הרבי ברחוב בניו יורק ומולו הגיע ברנש שנראה כגוי גמור, ומושיט ידו לשלום, הרבי החזיר לו שלום. אומר הלה לרבי באידיש גליצאית עסיסית: 'הרבי אינו מכיר אותי? בישיבה כשלמדנו יחד הכרת אותי!', כששמע את קולו, הבין הרבי במי המדובר, היה זה בחור שלמד בישיבה בהתמדה לפני השואה, אך אחר שעבר את מאורעות השואה פקר ל"ע, הרבי קלט מיד את הסיטואציה וענה לו בשנינות, 'כעת אני מכיר אותך, אז לא הכרתי אותך'...

סיפור ב': בדידי הוה עובדא: לפני כחצי יובל שנים, טרם היה לי רשיון ורכב, עמדתי בבוקר בגאולה ונופפתי בידי לעצור טרמפ, עצר לי יהודי, אחד מהכוכבים המפורסמים של ירושלים, באמצע הנסיעה הנהג אומר לי: 'עוד 5 דק' סוף זמן ק"ש' ותוך כדי אני רואה אותו מכסה בידיו את עיניו וצועק 'שמע ישראל ה"א ה' אחד' וכל זה תוך כדי דהירה על כביש הומה אדם וסיכון חייו, חיי וחיי עוברי דרכים. כשסיים ק"ש אמרתי לו: אתה צדיק יותר מכל הקדושים של כל הדורות, שהם היו מוכנים להיהרג על קדוש ה' בצעקם שמע ישראל, ואתה מוכן להיהרג ולהרוג אחרים בצעקך שמע ישראל'...

סיפור ג': 2 בחורים שנראים 'ישיביש' עמדו השבוע ועצרו טרמפ ברח' בר אילן צומת שמואל הנביא לכיוון היציאה מן העיר, יהודי עם כיפה סרוגה עצר להם והסיע אותם אל מחוז חפצם, ברדתם מן הרכב אמרו לו תודה רבה ובירכוהו בכל חותמי ברכות ותוך כדי דיבור ירדו לכביש וחסמו אותו בגופם יחד עם שאר החוסמים הקדושים. הנהג לא האמין למראה עיניו, יצא מהרכב ושאל אותם: 'אינכם מתביישים? אני לקחתי אתכם טרמפ לפה, הודיתם לי וברכתם אותי, וכעת אתם חוסמים אותי?, בחורי הקודש לא התבלבלו וענו לו בעגה ישיבתית תוך סלסול למדנית באצבע צרדה: 'תבין, יש כאן 2 דינים, דין אחד של הכרת הטוב, ועל זה הודינו לך וברכנו אותך, דין שני של הצלת עולם ה.... ועל זה אנו חוסמים אותך'...

ומה המכנה המשותף?
ידענו כל הדורות על מסירות נפש למען אידישקייט, ברח' ישעיהו היה בעבר קולנוע אדיסון הידוע לשימצה, והיה שם חלון קטן פתוח לרחוב למכירת כרטיסים להצגות ביום השבת, היה הצדיק ר' עמרם בלוי זצ"ל דוחף את ראשו לתוך החלון הנ"ל ומנע בגופו את מכירת הכרטיסים בשבת, הפקיד בתוך החדר תפס מקל והפליא בו מכות רצח, אך ר' עמרם לא נע ולא זע והיה מוכן למסור על כך את נפשו.
מעולם לא עלה על דעתו למסור על כך את נפש הזולת, לחסום אוטובוסים מלא באנשים חפים מפשע בדרך לעבודה, לבית חולים, לכולל, לבית ספר, לשדה התעופה ולהתעלם מקול בכייתם ושוועתם של עמך בני ישראל אנשים ונשים, זקן וטף.
גם כאשר הקנאים עשו הפגנות וחסמו כביש בגאולה, מא"ש, שבטי, שמואל הנביא וכו' (מבלי להצדיק את זה), ידעו על זה פחות או יותר ונמנעו מלבוא לשם, אך לשתק את כל העיר ולהפתיע בחסימות במקומות בלתי צפויים זה לא היה מעולם בציבור החרדי.
אכן, הם מוכנים למסירות נפש של להיהרג ולהרוג אחרים, אה, הם בטוחים כי עליהם נאמר: 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך', ואני הקטן אומר שעל זה נאמר 'אל תהי צדיק הרבה ואל תרשע הרבה', בפשטות מדובר על 2 מקרים, צדיק הרבה ורשע הרבה, אך לא, זהו מקרה אחד, 'אל תהי צדיק הרבה', היינו, אל תנסה לעשות מסירות נפש תוך כדי רמיסת הזולת, כי זוהי ההגדרה של 'אל תרשע הרבה'.
זה הקשר בין סיפור ב' וסיפור ג' אך כאן מגיע סיפור א' בתמונה.
כאשר מנסים הם להצדיק את הפשעים האכזריים, ומשווים עצמם לקומץ מפגינים נכים חילונים שלא למדו בחייהם תורה ויראת שמים ואף אחד לא מצפה מהם לעדינות נפש כיאה לבן תורה נעים הליכות, ולא נצטוו לקדש שם שמים בהליכותיהם ובמעשיהם, (מתבטא טוב באידיש 'קיינער קוקט נישט ארויף אויף זיי'), ואנו שואלים את עצמנו 'הזאת נעמי?' האם אלו הם בני התורה הנעימים והנאהבים שהכרנו מאז, שעיני כל הדורות נשואות עליהם בהערכה ובהערצה?
אזי אין לנו אלא להפטיר לעומתם בסיפור א': 'כעת אנו מכירים אתכם, אז לא הכרנו אתכם'...
אמרו חז"ל: כשהם יורדים יורדים עד לתהום, הלב נכמר ונחמץ לחשוב שצריך בכלל לכתוב על כך, לאן התדרדרנו? דברים כ"כ פשוטים וברורים שצריך להיות עיוור וסתום מח כדי לא להבין זאת.
על הפסוק: 'מהרסיך ומחריביך ממך יצאו' יש לו פשט ודרש, הדרש הידוע לכל הוא: שהמהרסים והמחריבים יצוצו מתוכנו, ואת זה הם מקיימים במלואו, אך הפשט הפשוט הוא) שהמהרסים והמחריבים יתבדלו ויצאו מתוכנו אל מחוץ למחנה וידע כל אחד להבדיל בין הטהור ובין הטמא (מפרשי התנ"ך).
ואת עצמנו נחזק ונאמר: עוד לא אפסה תקווה כי נצח ישראל לא ישקר ושארית ישראל לא יעשו עוולה, יש לנו אב זקן ועולם התורה האמיתי אשר עוסקיו מקדשים שם שמים בהליכותיהם, פורח וגודל ועושה פרי, ואנו תפילה שהשי"ת יסיר חרפת עמו וירפא את פצעי חילול ה' הנורא שלא זכור דוגמתו בהיקף כזה, וה' אשר צר יחד בצרתנו כי שמו הם מחללים, יחלצנו מהגלות הנורא ונזכה בקרוב ל'ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים' אכי"ר.

שבת שלום ומבורך: ישראל אהרן קלצקין
 זהו כתובת האימייל להערות והארות ולבקשת 

Wednesday, October 25

א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם - חלק א

בס"ד
א נ י ו א ר ב ע ת ה מ י נ י ם
ת פ י ל ה ל ק י ו ם  ו א י כ ו ת  ה ס ב י ב ה
מאת עמנואל ראב"ד
בעיר סנט לואיס, כאשר 29 רבני העיר סרבו להשתתף אתי למען 70.000 תושבי העיר, חילקתי בעצמי 10.000 סט אתרוגים כל שנה. לכל התלמידים ולרבים מהבוגרים ב-29 בתי הכנסת. מכרו לי בהקפה, כי הייתי הקניין הגדול בעולם וגם שילמתי בזמן. רבים מהמקבלים הפכו לשומרי תורה ומצוות, ומהתלמידים רבים המשיכו את דרכם בישיבות קדושות, והכל בהשקעה פעוטה של 15$ לנפש. בדרך כלל כ-20% מהמקבלים תורמים 80% מההוצאות ואחרים את השאר. ממצווה לא מפסידים, אבל צריך דחף וגם אומץ לקחת סיכון. כמה שווה שכל העיר שמרה עוד מצוה?!
התורה מלמדת ומחייבת להתייחס לצורכי הטבע הסובב אותנו, בכל נימי נפשנו, לא רק בזמן של רזון ומחסור, אלא אפילו בתקופה של שפע. גם החייל בלהט הקרב מצווה על הגנת הטבע וסביבתו. ככתוב, (דברים כ:יט):"כי תצור... עיר... להילחם עליה... לא תשחית עצה... לא תכרות,  כי האדם = עץ השדה". אמנם בורא עולם ברא את כל היצור רק למען האדם, ונתן לו את הזכות לשלוט בכל הטבע ולשעבדו כרצונו, ככתוב, (בראשית א:כו-ל', ב:טו): "ויאמר אלוקים: נעשה אדם... וירדו: בדגת הים, בעוף השמים, בבהמה, ובכל הארץ... נתתי לכם... כל עשב... וכל עץ פרי... לאוכלה". אך מצד שני הוא מצווה עלינו לשמור על שיווי משקל. לא להרוס את הטבע כאשר כורח המציאות איננו דורש זאת מאתנו, ככתוב: "ויניחהו בגן-עדן, לעובדה ולשומרה".

איך מצליחה התורה לחנך את האדם לנשמה עילאית כזאת, שגם בלהט המלחמה, כאשר חיילים המודרכים להרוס להשמיד ולאבד, גם בזמן שכל האינסטינקטים השפלים של החיה שבאדם מקבלים חופש לפעול ככל העולה על רוחם, ובכל אופן אנו מחויבים ויודעים לשמור על שפיות דעת, ועל טוהר מידות, שאפילו עץ לא נשחית ללא כורח המציאות?  בשנת תש"ו, כאשר בנו את מוסדות ישיבת פוניבז' על אדמת פרדס, לא עקרו את העצים עד שמתו מעצמם, אחרי תקופה ארוכה שנפסקה להם ההשקאה. נבנו בתים רבי קומות, אך בקומת הקרקע השאירו את העצים בתוך החדרים. "העצים מתים זקופים"! אומר הפתגם העממי. נתנו כבוד לעץ, כל זמן שעוד היה לו כלורופיל בעורקים, כל זמן שהוא עדיין נשם וחי, לא עקרו אותו. בקומות העליונות כבר גרו משפחות, ובקומת הקרקע מלבד הריצוף כל הדירות היו מוכנות, אך הדיירים שעמדו לאכלסם נדרשו לחכות לעץ. כל זמן שהוא היה בחיים, לא עקרו אותו. ומי שלומד תורה, המלמדת לכבד גם את העץ, אלפי פעמים פי כמה הוא מכיר את חובתו לכבד כל אדם, בכל שלבי חייו. וזאת הסיבה שבמשך אלפי שנות קיומו של העם היהודי, מעשי רצח, לא היו ידועים בקרב שומרי תורה ומצוות, וסנהדרין שהייתה פוסקת דין מוות, אפילו אם רק פעם אחת בשבעים שנה, הייתה נקראת סנהדרין קטלנית.
"כי האדם עץ השדה", ומי שלא מכבד את העץ, בסופו גם לא יכבד את האדם!
לכבד את העץ כדי לכבד את האדם הדומה לעץ!
הבה נתבונן איך מצליחה התורה לחנך את האדם לתת את הכבוד הראוי לעץ. התורה מצווה אותנו: "שלוש רגלים = חגים - תחוג לי - לפני  ה' - בשנה... 1. למועד חודש האביב... 2. וחג הקציר... 3. וחג האסיף  - בצאת השנה - באספך מעשיך מהשדה". (שמות יד-יט): - רשב"ם: וחג האסיף: חג הסוכות. בשעת האסיף אשר מלאו הגרנות בר, והיקבים - תירוש ויצהר. הרי שלושה רגלים תלויים כולם בפירות הארץ: אביב. וקציר. ואסיף. – רמב"ן: כולם על מעשיו מן השדה, לתת בהם הודאה לה' שהוא שומר "חוקות שמים" ו"מוציא לחם מהארץ", "להשביע נפש שוקקה, ונפש רעבה מילא טוב". "חג הסוכות תעשה לך... באוספך מגורנך  ומיקבך". כאשר "הארץ הוציאה לך לחם, אשר לבב אנוש יסעד", ו"יין, המשמח לבב אנוש, להצהיל פנים משמן", "ושמחת בחגך" אבל אסור לך לשמוח רק אתה לבדך, "אתה" חייב לשתף גם את "בנך ובתך, עבדך ואמתך", "והלוי". כיום אלו הם - "תופשי התורה": בחורי הישיבות, אברכי הכוללים, וכל המשרתים בקודש, "והגר, היתום והאלמנה...".
כמה זמן תארך החגיגה? - "שבעת ימים"! - לכבוד מי עושים את החגיגה?  - "תחוג לה' אלוקיך". - היכן עורכים את החגיגה? - "במקום שיבחר ה'". - בבית ה', במקום קדוש, בבית המקדש. - ובזמן שאין לנו בית מקדש, מקיימים זאת בבית הכנסת, בבית המדרש, בישיבה, בסוכה או בכל מקום אחר של קדושה.
ומדוע חייבים לעשות את השמחה בבית ה'?  - "כי יברכך ה' אלוקיך".
כדי שלא נשכח "כי ה' הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". כל רכושנו אינו אלא תוצאה של ברכת ה'.  ברכת ה' אינה לחקלאי בלבד. - "בכל תבואתך"! כל העמלים מתברכים. -  "ובכל מעשה ידיך". עתיד מזהיר מובטח לנו בזכות שמירת המצוות. - "והיית אך שמח"!  (דברים טז:יג-יז).