תפילה עושה מחצה

תפילה עושה מחצה

מחובת הזמן והמציאות נזכרים ונעשים פעולות שונות להוציא את ה'סלולרי' מבתי כנסיות ומדרשות, על פי קריאת גדולי ומאורי הדור שליט"א שקראו למלחמת מצוה נגד שטן המשחית התפילה, לזאת אמרנו להצטרף, בדרך ייחודית משלנו, לתאר את התופעה כמו שהוא (או ליתר דיוק – כמו שהיא?), בלשון מליצית.  נשען על דברי חכמים בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו... כולי האי ואולי יתן אל לבו לשנות מעתה את נוסח התפילה שתיקן לעצמו, ויתפלל כדרך שהתפללו אבותיו.

כבר עברו כמה שנים מאז, עת שקראו לפניו אברך. שנים שבהן ישב על התורה ועל העבודה בכולל, על המחיה על שולחן חותנו, ועל הכלכלה - סמוך ונרעה למרעה דשן על שלחן המלכה...  ויהי היום רמז לו חמיו כי 'לא לעולם חותן', והגיע הזמן לומר "אם אין אני לי, מי לי".  הדבר פגע בו כרעם ביום בהיר, אבל מהרה התעשת כי מאז ומעולם כך דרכו של חותן, היום אומר לו 'קח' ומחר אומר לו 'קח' – עד שאומר לו 'ולך, עבוד!

לא ארכו הימים מעת שיצא לפעלו ולעבודתו, ומהר מאד למד סדר תפילה קצרה.  אל לך לחשוד בו במיודענו שהדבר משום שזמנו דחוק, אדרבה – מעת שעזב את עמודי דגירסא, וכל משכורתו הוא כמשתכר אל צרור נקוב, זמן זמנים טובא נקט, די והותר, וכל יום הוא יומא אריכתא.   אלא מאי, משום שפשוט כך הן דרכן של תגרין, עד מהרה ירוץ דברם, ובמה יוודע איפה שגם הוא גבר בגוברין, אם לא בעשותו כמוהם – ויתפלל חוגר כמפתח?!

בבוקר השכם, הוא מגיע עם רכבו בעלת שש גלגלים, רובם מצופים כסף ולוגו של חברת דזשי-אם-סי, שלא יחשבו ששייך הוא לחבורת הדלדלים. ארבעת הצמיגים כמדת עביו של קורת בית הבד, צמיג נוסף מהודק לאחורי המכונית והששי הלא הגה נקרא, בו הוא מנווט את הפקקים בכביש גהה כדג בירקון.

מפאת השעה הדחוקה אינו מוצא חניה נאותה עבור מכונית השרד שלו, חוץ מהחצר הקדמית של השטיבעל.  לא שהוא מאד רוצה שכווולם יראו, יסתכלו ויתרשמו מהנכס שאינו שלו - הלא אי אפשר שאברך כמוהו יוכל לשלם ששים אלף דולר על המודל החדיש של השנה - אלא מאי, כבר הסתדר עם הדילר שיארגן לו הלוואה לשנתיים בלי רבית צמודה למדד בתוך סל המטבעות.

כשהוא מכבה את המנוע, הוא מדליק את הנייד. כן, הוא חייב לראות את הוואטסאפ האחרון - כמו שאמרו חז"ל: "בכל יום יהיה בעיניך כחדשות..." 
אז יושב באוטו ומקיים את מאמר החכם מכל האדם: חכמת אדם תאיר פניו.  הלא הסמרטפון שמו מעיד עליו שכל "חכמתו של אדם" טמונה בו, וכשהאדם מסתכל במסך המאיר למתהדרים עליה, הלא היא מטילה את קרנות האור המשתקפות ממה על פרצופו של מיודעינו - הרי: "תאיר פניו".

מיד בבואו בית השם, עיניו משוטטות אל עמודא דצלותא, לראות מי בראש,  כי עוד בטרם יעמוד לכתף בטליתו, עליו לדעת אם הניצב שם הוא רק יורד לפני התיבה, או גם יורד לחייהם של המתפללים.  במילים אחרות: האם תפלתו תהיה כמונה מעות או כמקפץ על הגבעות.  מה שפר מזלו, וכבר מברכותיו של האדם כבר ניכר שיהיה מרוצה לקהל הבאים במרוצה לחטוף רוב מנין כחמר גמל, כבתוך לשכת פלהדרין: אשר מ'אדון עולם' ועד 'אדון עולם' פנים חדשות באו לכאן: לא ראו זה כשראו זה, מאחר שכשאך יצוא יצא ראשון המתפללים בברחו לפני 'ברכו', נכנס ובא אחיו להשלים לעשרה, לקיים מה שנאמר "כי בא סוס פרעה ברכבו" והשני: ויהי אך כילה לברך ברכות השחר (כשבטעות ממלמל את הברכות במרוצה ובמקום "שלא עשני גוי, שלא עשני עבד, שלא עשני אשה" הוא דולג על מלות "שלא" כדי לחסוך יותר זמן ואומר "שעשני גוי" על שם המכונית החונה בחוץ, "שעשני עבד" על שם הסמרטפון אליו הוא קשור כעבד נרצע ו"שעשני אשה" על שם שפטור הוא מרוב מצוות - משום שה"זמן" גרמא... ועוד מסיים "מתיר איסורים" במקום "מתיר אסורים"...) מיד ראה וינוס. מה ראה? ברייתא דרבי ישמעאל ראה, עד שבא הכסוף השלישי והכריע ביניהם ועוזב את השטיבל כשאומרים "אלה ברכב ואלה בסוסים".

מהודו עד גאל ישראל עשה בפחות משיעור אכילת פרס, והגיע לשמונה עשרה.  עודנו מדבר לפני המלך, והנה תוך כדי דיבור במילי דאבות, והנה כיס כיס קריא, הצטלצל הצלצל, ובעודו מנסה לקיים דברי חכמים: ברתת ובזיע, מכאן והלאה לא מצאה מנוח לכף רגליו הכבולות, ועד סוף העמידה שגויה תפלתו בפיו ועשתונותיו דא לדא נקשן.  

מי קורא אליו משעיר? פיו ממלל רברבן במהירות הבזק, והחיך רצוא ושוב וברוח סערה עושה דברו, ידיו העסקניות מכים על לבו ועל כיסיו, לכבות עת הזמיר הגיע מבלי להרגיע. אבל הוא בעצמו – אין האיש בביתו הלך בדרך מרחוק.  

פתאום מרגיש איך קומתו נכפפת, ויודע שכבר הגיע ל'מודים' סימן טוב לו לאדם שעוד רגע קט והתפילה מגיע לקיצה.  'אלקי נצור' עודנו בין שיניו, וכבר אץ צץ בעיניו אשר לנוכח יביטו, לדעת מי זה ועל מה זה.  וטפוח טפח והכן, לפסוע לאחוריו אגודל לצד עקב – הלוך וטפוף על גבי קרקע, ובעיניו תר אחרי טלית עם עטרה חדשה אולי יזדמן לו חתן שיוכל למושכו לתוך המנין ולו עד עבור זעם: הלא חבל לבזבז זמן יקר על אמירת תחנון.

בעוד שליח הציבור חוזר התפלה, מיודעינו אינו מוצא כל ענין בזה ובנשימה אחת קורא כל עשרת ההודעות שהשאירו לו ממרחקים תוך כדי שרגליו מוליכות אותו אל מחוץ לד' אמות של תפלה, עד שמגיע לשתי דלתות העזרה, כשהקהל הקדוש עדיין אומר "אלה ברכב ואלה בסוסים".  בפסיעה גסה ובחפזון יצא חוץ, ומתקין את מכשיר ההאזנה עם תות הכחול המגשר בינו לבין הפלאפון - לקיים "ויתד יהיה לך על אוזניך" כשאין דבר חוצץ בינו לבין העם, הוא מופיע בכל הדרו מחוץ לכותלי בית המדרש, כשטליתו מתעופף וציציותיו – מצוות התלויות בארץ.

כך עומד הוא ברחובה של עיר, וצועק על לשעבר, פלוני אלמוני שקרא אליו מקודם. כל עמי הארץ - העוברים וגם שבים, נושאי עוברים וגם סבים - רואים איך ששם השם נקרא עליך בתפילין שבראשו, ובוז יבוזו לו על התנהגותו הנלוזה בראש כל חוצות.  אמנם הוא אינו מאבד עשתונותיו, ואינו שם על לב את לעגם בזכרו גירסת הינקות: "ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו" – אדרבה, בהרגשת קלות וחירות הוא נד להם, לגלוגם עליו אהבה 'שאינה תלו* ה בדבר'. (*על–חוטי).

השיחה הקצרה התארכה, עד שבגמרה הוא שם פניו לעבר ביתו, אבל – הלא שנינו: 'אם פגע בך מנוול זה (גימטריא מובייעל), משכהו לבית המדרש' - רגליו מוליכות אותו למקום שיצא משם, אשר שם מחכים לו ה'תשעה קבועין' שהשאיר בלי מנין בצאתו מן הבנין.  בא לו לשער דרומי של העזרה והנה רואה את הציבור חולצים תפיליהם ומקפלים טליתם.  אין הוא חלילה מכת הרשעים המלאים חרטה, על חצי התפילה שהחסיר, ומוצא לעצמו פתח חרטה בהנחמו עם דברי נעים זמירות ישרא-ל, דוד המלך שביקש 'תכון תפלתי קטורת לפניך' ובפטום הקטורת הלא שנינו: 'פטמה לחצאין כשרה'.  מי יודע אם לא לעת כזאת, ניבאו חכמינו זכרונם לברכה ואמרו: 'תפילה עושה מחצה'...

יו"ל ע"י חברת "מקדשי תיראו" בביהמ"ד המרכזי דחסידי בעלזא לונדון יצ"ו

הועתק - בתוספת נופך - ממכתב למערכת שנשלח ע"י בן ציון גאלדמאן, ב. פ. נ. י. ל'תוספת גליון המודיע', י"ב בסיון ה'תשע"א