איפה לחצן הפלא

איפה, איפה לחצן הפלא שיטיס אותנו ל'ברכו' של מוצאי יום כיפור?

שלום יקיריי.   איזו בושה. הדגים בים רועדים. איפה הדגים, ואיפה אנחנו? והאמת,אולי לא יפה לספר על זה בקול,אבל אנחנו לא רק לא-רועדים.כל הדבר הזה לא יושב לנו טוב.כל התקופה הזו לא נעימה לנו במיוחד. אלול. סליחות. תשובה חרטה. כפרה. חטאנו. על חטא. גזר דיננו. אבינו מלכנו. לא יודע מה איתכם,אבל אצל אנשים לא-מעטיםנלווית לצליל של המילים האלותחושה כבדה של מועקה. אם היתה יוצאת בת קול ומכריזה שברצון שמים השנה החדשה מתחילה ממוצאי יום כיפור, מאותו רגע גואל של הרוגאלע עם הקפה, יכול להיות שחלק מאיתנו לא היינו מתאבלים על הבשורה.. אם אתה לא מבין על מה אני מדבר, ומבחינתך חודש אלול והימים הנוראים הם תקופה מופלאה שבה אתה רק מרגיש קירבה גדולה יותר להקב"ה והופך לאדם טוב יותר, אל תמשיך לקרוא את המייל. תפרוש כאן. כל הכבוד לך. קנאתנו שלוחה. אם אתה ממשיך לקרוא, נראה שאנחנו אמורים לשאול שאלה גדולה ומרה: מה קרה לנו? איפה הלכנו לאיבוד בדרך?   ובכן, הסיפור, כמו הרבה סיפורים, התחיל כנראה לפני שנים רבות.. כשהיינו ילדים, והמלמד בחיידר או המורה בבית-הספר סיפרו בעיניים מאוד מאוד רציניות על א-ל-ו-ל, על הדגים שרועדים בים, על הרועה המפחיד שעומד עם מברשת צבע וכל הכבשים עומדים בתור מבוהלים, ואחד מעשרה מקבל מריחה מפחידה של צבע אדום על הגב, שקובעת שבקרוב מאוד היא תישחט. ומהר מאוד הבנו שעוד ימים ספורים גם אנחנו נהיה בדיוק בסרט הזה. השופט הגדול בשמים ישב בשמים, וכולנו נעבור לפניו כמו כבשים וכל אחד מאיתנו יסומן, ואנחנו צריכים מהר מהר להיות ילדים טובים וצדיקים כדי שלא נקבל שם את המכה הגדולה. מה באותו רגע, כילדים, אנחנו מבינים כלפי הקב"ה? שהוא טוב ומיטיב? שהוא האבא הטוב והרחום שלנו? או שהוא עומד עם מקל גדול ומחכה לראות אם אנחנו מתנהגים כמו שהוא רוצה ואם לא - הוא ינחית עלינו את האדום האדום ההוא? בכל אופן, באותו רגע אנחנו די נבהלים, ומחליטים שאנחנו חייבים להיות ילדים טובים ומושלמים. אבל מהר מאוד המציאות הרגילה של ילדים רגילים מקרקעת אותנו לרצפת המציאות. מהר מאוד צועקים עלינו שככה לא מתנהגים באלול. מסתכלים עלינו בעיניים רושפות איך אנחנו מעזים לצחוק בימי הדין ולשכוח באיזה ימים אנחנו נמצאים. וכל מה שנשאר לנו מאותם ימים זו אותה תחושה שאנחנו לא בסדר. שאנחנו לא כמו אותם דגים מופלאות שיודעות לרעוד באלול ובטח גם להתנהג יפה ומושלם, כמו שמתאים להתנהג בתקופה כזו. ואז אנחנו גדלים, עוד שנה ועוד שנה, צוברים קילומטראז' של מצוות ועבירות, ושוב מגיעים לאלול נוסף, ונזכרים בכל הדברים הלא-טובים שהספקנו לעשות. אנחנו אפילו לא צריכים להיזכר במשהו מסוים. התחושה הכללית שלנו מספיקה כדי 'להוריד' אותנו ולהרחיק אותנו מהאלול הזה. שוב להרגיש את תחושות האשמה עד כמה אנחנו לא בסדר. שוב לדעת שאנחנו נכנסים לתקופה של התבוססות בבוץ הזה של העבירות שלנו. שוב לחוות את תחושות הייאוש, שאנחנו יודעים בדיוק מה עומד לקרות. הנה, שוב ניזכר במצב הירוד שלנו, שוב נרגיש קטנים ואפסים, שוב נדע שאנחנו לא בסדר בכלל, שוב נבטיח לעצמנו שהפעם אנחנו חייבים להשתנות, כשבסתר בסתר לבנו אנחנו יודעים טוב מאוד עד כמה זה בדיחה אחת גדולה, ושבתוך תקופה לא ארוכה הכל יחזור להיות די אותו דבר. אותו בנאדם. אותן התמודדויות. אותן כשלונות. אותם רגשות אשמה. ואותו ייאוש. זה לא קל. זה לא כיף. זה כבד. מדכא. ומפחיד. אז פלא שכך אנחנו מגיעים לתקופה הזו? האמת, גם לא יפהלומר שלא כיף לנו.הרי גם את זה שמענו,שימי הדיןהם ימי רחמים ורצוןשה' ברחמיו העניק לנו,אז אנחנו אמורים מאוד לשמוח.לא? אבל מה אנחנו יכולים לעשותשאנחנו לא מרגישים ככה? אנחנו נכנסים לתקופה הזו בלי חשק בכלל.לא בגלל שבחרנו בכך, אלא בגלל שלוח השנה גורר אותנו לכאן. ואז אנחנו 'זורמים' עם הימים. מתאמצים לומר את כל הסליחות. גם כשהן מתארכות יותר ויותר. מתאמצים גם לחשוב על כל מה שצריך לחשוב. להתחרט על כל מה שצריך להתחרט. להתפלל עוד ועוד על השנה החדשה, שה' יסלח לנו ויתן לנו שנה טובה גם אם לא מגיע לנו. כי בסופו של דבר אנחנו סוחבים על הכתפיים שלנו גם אחריות גדולה מאוד. עוד מעט מגיעה שנה חדשה, ואם אנחנו רוצים לזכות בשנה טובה אנחנו חייבים להתאמץ כמה שאנחנו יכולים, להתפלל, לחזור בתשובה, ולבקש חזק שהקב"ה יתן לנו ולכל בני משפחתנו שנה טובה. אז אנחנו בהחלט מתאמצים לעשות את המקסימום שלנו. הולכים לדרשות טובות. לומדים קצת באר הפרשה. מסתכלים במחזור המפורש. מתייסרים קצת ברגשות אשם (וככה מרגישים טוב יותר שהנה, אנחנו אפילו סובלים ומכפרים על העבירות), וכמובן מקבלים על עצמנו קבלות טובות ו'מקווים מאוד' (המרכאות במקור..) שהפעם זה יחזיק הרבה זמן, אבל האמת, איננו בטוחים בכך. אבל 'נראה כבר'.. ואז אנחנו מגיעים לסוף. לוקחים עוד נשימה אחת עמוקה, עוברים את יום כיפור, וזהו. אנחת רווחה גדולה.הספיק לנו החודש ומשהו הזה. עכשיו מגיע סוכות העליז. בלי רגשות אשם ובלי להתבוסס עם בעיות וחטאים וחרטות. זהו. באמת 'ושמחת בחגך'. עצוב כמה שזה עצוב. והשאלה הגדולה היא, למה זה?האם זה מה שאמור להיות? האם באמת זה מה שהיהדות רוצה שנרגיש? לא נשמע הגיוני.. איפה אנחנו טועים? מה כן? מה אנחנו כן צריכים לחשוב על המצב שלנו? מה אנחנו צריכים להרגיש בימים האלו? ומה אנחנו אמורים לעשות? מישהו יודע? שתפו אותי נא, ובשבוע הבא נוכל לזכות את הרבים ולשתף את מה שאתם יודעים עם אלפי קוראינו.

ברוך שובקס