מיליונים עבור לולב של דולר - חלק א

מיליונים עבור לולב של דולר - חלק א

ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות להפצת יהדות!

נדדתי לארצות הברית, לא כדי לתהות על השורשים של קולומבוס, אלא בגלל שמועות על הזדמנויות פז. אישית, מצאתי מעט מאד זהב, אך כמה מההזדמנויות שיש להם תועלת ציבורית אשתדל לתאר בשורות אלו. בקרתי בוועידת מחנכים, וכמסתכל מהצד וחסר ניסיון, נדמה היה לי שלאחדים מהם, חסר המעוף והאומץ לפעול ביתר עוז. וכך נוצר דחף להוכיח שאפשר יותר, ולא נרתעתי מאתגרים. המחיר האישי הגבוה ששילמתי, ולמרות שהיה שווה וכדאי, מסביר את אלו שמעדיפים לשבת על כליהם מעל הגדר, במקום במסירות נפש "להיחלץ חושים לפני המחנה". בשורות אלו אשתדל לתאר אחד מהנושאים שניסיתי ועדיין מקוה לקדם: הפצת ארבעת המינים, מדוע? ואיך!

אבי ז"ל, מבחירי ישיבת טעלז ליטא, תנאי לנישואין היה עליה לארץ הקודש, ולמד בכולל סלבודקה בעיר האבות חברון. אמי ז"ל ספרה: "את השחיטה של שנת תרפ"ט אפשר היה להריח באוויר". ולכן, שלשה חודשים לפני, עברו הורי לתל אביב, כדי ללדת אותי ביפו. כתגובה לשחיטה הפכו הורי לפרדסנים, ושיעורי תורה אחר הצהרים ובערבים. משפחתנו חיה בסטנדארד גבוה של המעמד הבינוני של אותה תקופה, וכמתאים לאבי ז"ל שלעתים היה גם יושב ראש הנהלת הבנק ומפעל המים של המושבה. אנו לא גרנו בצריף, אלא חמש נפשות בדירה גדולה, בבית לבנים ובלוקים בן ארבעה חדרים, המחולק לשלוש דירות, ומאוכלס על ידי 13 נפשות. השירותים משותפים ל-2 דירות, ושל השלישית בפרדס ליד הלול, שם היה גם מקום מפגש עם נחשים וזוחלי עפר. לנו היה שני חדרים, ומטבח בגודל של ארון ספרים בינוני כיום. חצי קילו בשר היה מספיק למשפחה לכל השבוע, ובפרוטה היו מקבלים גם עצם קטנה. במוצאי שבת היה תור במאפיה לקנות ברבע מחיר את החלות היבשות שנשארו מיום ששי, עבור טיגון קציצות בטעם בשר. וגם את העיתון הדתי, היומי, שהיינו קונים רק פעם בשבוע, השתתפנו בקנייתו ובקריאתו שלוש משפחות של 12 נפשות. ובאותו דרך היו מספר משפחות של שכנים, שותפים בקניית ארבעת המינים, וכל משפחה הייתה מתפללת במניין שונה, של המקדימים או מאחרים קום, ובמניינים מקבילים. גם בתל אביב היה לנו ברחוב מרכזי ויוקרתי, בית גדול על שתי קומות, בעל 8 חדרים קטנים שהיה מחולק ל-6 דירות, ושירותים משותפים בכל קומה, בהם גרו 15 נפשות. ולא רק שלא אמרנו צר לי המקום, אלא שכמעט כל שבת היו לנו כבוד ושמחה של אורחים, ומלבד קרובי משפחה, לעתים היה לי את הכבוד לחלוק ללינה, את הספה שלי, עם רבנים, חזנים וראשי ישיבות מפורסמים. וגם לא פעם ישנתי על כרים וכסתות על כסאות עתיקים, מעל או מתחת לשולחן, וכל זאת לא כסבל אלא מתוך עונג והתרוממות רוח של קיום מצוות הכנסת אורחים. גם חתונות היו נערכות בדירה הקטנה הגדולה שלנו, לקרובים ומכרים חסרי יכולת. היינו מוציאים את כל הרהיטים לחצר, ומביאים מבית הכנסת שולחנות צרים וספסלים ארוכים, ומהשכנים "כלים מכלים שונים", ואת האוכל מכינים במטבח הקטן שרק טבחית רזה אחת, כמו אמי ז"ל, הייתה יכולה להיכנס לתוכו, לפני הארוחה או אחרי צום של מספר שעות. אם היה צורך בתזמורת, אזי מפוחית פה אחת מלאה את התפקיד, "וליהודים הייתה אורה זו שמחה, וששון וגם ייקר". בחג הסוכות, רק לפחות מ- 20% של המתפללים בבתי הכנסת, היו לולבים. ולכן, במשך שנות נדודי כרווק לא מסודר בדירה, בית ומשפחה, ובעל אמצעים מינימאליים, לא תכננתי ולא טרחתי לקנות לולב, והסתפקתי שאברך על הלולב של המתפלל השכן, בבית הכנסת. חייתי במודע שארבעת המינים כמו טלית גדול שמתחילים להתעטף בו רק אחרי החתונה, הוא עניין רק לבעלי משפחות, ולא לרווקים. עד שחג סוכות אחד, בתקופה בה נדדתי כמפיץ ומעורר לקריאת ההפטרות בתנ"ך שלם, מהוצאת קורן, וקביעת מנורות זיכרון, "זכור אשר עשה לנו עמלק", לזכר השואה, ומבצעים ל"שם ישראל קודש" – הזדהות בשמות יהודיים, סביב העולם, הוזמנתי לישיבת טעלז בקליוולנד אוהיו, מכיוון שאבי ז"ל היה מבחירי וחשובי הישיבה בליטא, בין בלימוד ובין בייחוס. בגלל החופש של בין הזמנים, התפללו באחד מבתי המדרש הקטנים, כל ראשי הישיבה וכ-20 חברי הכולל. תפלת ההלל וההושענות היו "בקולות וברקים, ויחרד העם במחנה". התעלות הרוח והשתפכות הנפש הייתה נשגבה ביותר, ורק אני עמדתי מבויש ומיוסר, על היותי המתפלל היחידי מעל גיל תשע שלא היה לי אתרוג ולולב אישי שלי. "ולקחתם לכם, משלכם"! כמובן שהמתפלל לידי נתן לי מידי פעם להחזיק את הלולב במשך כמה שניות במשך ההלל וההושענות, ובכל אופן בושה אכלה את פניי על שבכלל לא תכננתי ולא דאגתי שיהיה לי אתרוג ולולב לחג, בעוד שאפילו לזאטוטים הקטנים היה. וכמובן שבסתר לבי החלטתי, שבשנה הבאה לא אסבול יותר בושה כזאת. לשנה הבאה, התקבלתי כמנהיג קהילה, בברוקלין ליד וויליאמסבורג. במוצאי יום כיפור, הגיש לי נשיא בית הכנסת שלוש מעטפות והכריז בחגיגיות: "במעטפה זאת המשכורת החודשית שלך, ובזאת עבור החזנות הנהדרת, ובשלישית לקניית שני לולבים, אחד עבור הרב, ואחד עבור הקהילה"! כנהוג בזמנו ברוב הקהילות המודרניות. אמרתי תודה נימוסית, וצחקתי בלבי. כי מזמן החלטתי, שלא ארשה למתפללי בית הכנסת להתייסר בעלבון דומה לבושה שלי בשנה שעברה.